1. פחות מ-24 שעות מפרידות השבוע בין אירוע השיא של הכדורגל, "משחק העונה" בין מכבי חיפה להפועל ת"א, לבין הערב הגדול של הכדורסל: משחקי הפיינל-פור. אבל בעוד שהראשון מראה איך ניתן לדרדר מוצר אהוב כמו הכדורגל הישראלי לרמה שניתן לסגור אותו מחוסר עניין לציבור, מוכיח האירוע השני שבניהול נכון ובשיווק ראוי אפשר לקחת גם את הליגה הבינונית בכדורסל ולהפוך אותה למוצר נחשק, ואת הגמר שלה לערב נוצץ שכולם רוצים להיות חלק ממנו.
רבות מדובר כאן על הפיחות במעמד הכדורגל הישראלי ועל הירידה הצפויה בהכנסות מזכויות השידור ומכירת הכרטיסים לקראת העונה הבאה, אבל ספק אם מישהו מבין את גודל התהום שניצבת לרגלי ענף הספורט שהוא (עדיין) הפופולארי ביותר בישראל. גורם בכיר בין זכייני הטלוויזיה, אמר השבוע ל "גלובספורט": "כיום עולה משחק בליגת העל כ-250 אלף דולר, אבל באחוזי הצפייה הנוכחיים כדי להיות ריווחי אני צריך לשלם עליו לא יותר מ-20 אלף דולר". גם אם מדובר בהגזמה, הרי שברור שהכדורגל הישראלי לא יגרום שוב לגופי שידור לפתוח את הארנק.
בהתאחדות לכדורגל טענו בשבוע שעבר שגופי השידור מנסים לגמד את העניין בכדורגל כחלק מהערכות למשא ומתן על זכויות השידור לעונה הבאה, כהוכחה הם הביאו מדברי הפרשנים שמבקרים את הרמה הירודה של המשחקים: "בשום מקום בעולם לא יעז פרשן לדבר ככה על הכדורגל שממנו גם הוא מתפרנס", אמר בכיר בהתאחדות לכדורגל. יש בזה משהו, אבל נדמה כי בשום מדינה לא מפגינים העושים במלאכה עצמם זלזול שכזה בקהל שממנו הם מתפרנסים. ירידת קרנו של הכדורגל היא מסוכנת לא רק במובן של זכויות השידור: גאידמק כבר לא איתנו ושניידר סוגר את הברזים. טוב לתחרות? הצחקתם אותנו. שלטון היחיד של יעקב שחר ומכבי חיפה עוד לא נשכח מאיתנו, ובעונה הבאה הם יעשו זאת בחצי המחיר.
2. בצד השני של הכביש נמצא הכדורסל. רבות האשימו ראשי הענף הזה את התקשורת בכך שהיא מפלה אותו לרעה ולא מתייחסת. אבל התקשורת הישראלית אינה שונה מעמיתיה באירופה. גם במדינות בהן ענף הכדורסל חזק, כמו ספרד ואיטליה, בקושי תמצאו בעיתון ידיעה אודותיו, אלא רק אחרי שנסקרו האחרונים שבין משחקי ליגת הכדורגל השנייה. הכדורסל הישראלי אינו ברמה גבוהה במיוחד. נבחרת הכדורסל נאחזת בציפורניים בשולי דרג א' של הכדורסל האירופי, והקבוצות הישראליות מתקשות במפעלים האירופים, אבל מה? לפחות חלק מהעסק כאן מנוהל בידי אנשי מקצוע: בעוד הכדורגל נשלט באופן מוחלט בידי עסקני ההתאחדות וכל ניסיון להקים כאן מינהלת ליגה מקצוענית חוסל ביד רמה, הרי שבכדורסל קמה מינהלת הליגה לצד איגוד הכדורסל והתוצאות לא איחרו לבוא.
כאשר אנשי שיווק מקצועיים מנהלים את העסק, הם ימצאו תמיד את הערך המוסף שלו ויעצימו אותו: הכדורסל לא ברמה גבוהה? אז מה, העיקר שיש עניין. בעוד משחק האליפות של ליגת העל בכדורגל נחבא מעין הציבור כיוון שבערוץ 10 מעדיפים להקדיש את מרבית הקדימונים שמאשר להם הרגולטור כדי לשווק את הגמר של "הישרדות", הרי שאירוע השיא של הכדורסל הופך לערב תרבותי, שמלווה בערבי גאלה, אירוע נוצץ שגורם גם לידוענים, שנצפו עד כה רק במשחקי הכרעה של מכבי ת"א באירופה, לנסות ולהשיג אליו כרטיסים "בכל מחיר", אז מה אם פיני גרשון, החושש מהפסד האליפות, טוען שמדובר בסך הכל ב"גביע הליגה"?
מי שיגיע להיכל נוקיה השבוע, יתקל באירוע שמכבד את באיו ושמתייחס לאוהדי הכדורסל כאל לקוחות, לא כאל עדר של חסידים-שוטים. מי שביקר ב"ערב הגדול של הכדורגל" בשבוע שעבר, חצי גמר גביע המדינה בכדורגל באצטדיון רמת גן, יכול היה להתרשם מהשכונה ששלטה בכל. לא יהיה זה הוגן להפיל על ההתאחדות לכדורגל את האחריות לתשתית הגרועה (שבאחריות עיריית רמת גן), אבל לעובדה שרוכשי כרטיסים נאלצו להתקוטט כדי לשבת במקומם, אין מחילה. איך אמר לי אוהד ותיק של הכח ר"ג שהחליט לקחת את בנו למשחק, רכש כרטיס מיוחד במכירה מוקדמת באצטדיון וינטר ומצא את עצמו מוקף בקומץ של אוהדי בית"ר: "אני לגן החיות הזה לא חוזר". כמעט 2,000 ישראלים שילמו אלפי אירו כדי לשבת בחצאי גמר ליגת האלופות בלונדון לפני כשבועיים, פחות מהקהל שבא לראות את מכבי נתניה כשעוד נאבקה כאן על התואר. אז מי צריך בכלל כדורגל ישראלי?
