00:30 במלון של העתודה. רגע אחרי ההנפה ההיסטורית, מכונס על המרפסת הפרלמנט בראשות פיני גרשון. בין הנוכחים: מאמן הנבחרת, אריאל בית הלחמי ועוזריו, יו"ר האיגוד, עמירם הלוי, הדובר, חגי סגל ושאר חברי המשלחת. אלה הרגעים שבהם המנהל המקצועי של נבחרות הכדורסל פורח יותר מכל. גרשון זורק בדיחות ועקיצות מהר לפחות כפי שהיה מעביר הוראות לשחקנים במכבי ת"א. כשדני אבדיה מגיע, הוא קורץ לו שעד לא מזמן עוד שקל לשחק במדי נבחרת אחרת: "רצית סרביה, רצית. לך תחגוג איתם מקום שישי".
כשאני שואל את פיני אם ההצלחה כאן הייתה חשובה לו במיוחד אחרי הכישלון עם הנבחרת הבוגרת בקיץ 2017 והשביתה שאיימה להחריב את הענף על יושביו, הוא משיב בדרכו: "עוד שבועיים מי יזכור לי את זה? חוץ מזה, עוד יומיים יש לנו כבר עוד טיסה לאליפות עם הנוער".
בינתיים, לא רחוק ממנו, בית הלחמי מכונס בעצמו ושחרור הכפתור המרבי שהוא מרשה לעצמו בא בדמות כוס יין שרדונה. הוא קורא בטלפון הנייד את הכתבות על הזכיה, צובט את עצמו כדי לברר אם באמת קיבל הרגע טלפונים מהנשיא, ראש הממשלה ושרת הספורט. בין לבין הוא מודה שבשנים האחרונות "הרוויח את הקריירה מחדש", עם ההצלחה בגלבוע'גליל והתואר המשמעותי הראשון בקריירה הארוכה.
הקפטן וחבר בשדה התעופה של פראג
בזמן שהמבוגרים האחראים רק מחכים להמריא חזרה הביתה, הילדים כבר על קוצים, מתים לצאת לשתות במועדון. וכשאני אומר מועדון, הכוונה היא למקום היחיד בקמניץ שנשאר פתוח בשעה כזאת. העיר המנומנמת שבמדינת סקסוניה אמנם התפתחה בהשוואה לימים שבהם עוד ענתה לשם "קרל מרקס שטאדט" בגרמניה המזרחית, אבל בעדינות המתבקשת נאמר שבהשוואה אליה, גם רעננה מרגישה כמו וגאס.
כך או כך, מסיבת הסיום של אליפות אירופה כבר החלה והשחקנים מתחילים בצעידה מהמלון. החבר'ה הבטיחו להם שזה במרחק הליכה, אבל אחרי 10 דקות, כשהם רואים שצוות ערוץ הספורט נוסע במקביל אליהם במכונית, הם כמעט נכנעים לעייפות (ולגשם שהחל לטפטף). אבדיה הצעיר שתכף צריך לעזור להחזיר את נבחרת הנוער לדרג א', מבקש להצטרף לנסיעה. "מושקוביץ, קרביץ ואביבי מאחור. בריסקר בבגאז'", הוא מסכם. עם איך שהוא משחק לפעמים קל לשכוח שהבחור בסך הכל עולה לכיתה י"ב. ואפרופו, כשהשחקנים הגיעו סוף סוף למסיבה, הם ממהרים להסתלבט על השחקן שנבחר לחמישית הטורניר: "הלו, דני, אתה עוד לא בן 18, אסור לך לשתות!". הוא מחייך ועונה: "הכל מותר כשאתה אלוף אירופה".
מקום טוב מאחור, בין שדר כדורסל עייף לשמלת כלה #אלאל
רגע לפני שאנחנו עוזבים אותם לחגוג בלי מצלמות ומיקרופונים, הם פתאום קולטים שזו לא רק מסיבת סיום של טורניר, אלא של תקופה: אבדיה אמנם יישאר, אבל רוב השחקנים הבכירים יחצו את הגיל המותר. במילים אחרות, ישראל, שללא קשר לזכייתה נבחרה לארח את הטורניר בשנה הבאה, תצטרף להמציא את עצמה מחדש.
בינתיים, הנבחרת עשתה את דרכה בחזרה ארצה. הטיסה יצאה בכלל מפראג, מרחק כשעתיים נסיעה מקמניץ. זופי אבדיה, שחקן עבר נהדר ולא פחות חשוב מכך, אביו של דני, מקפיד מאוד שלא להידחף לו לעניינים, ואינו מעלה על דעתו להצטרף לאוטובוס השחקנים. בסוף הוא בחר לנסוע איתנו לנמל התעופה בצ'כיה. עם הרגליים הארוכות שלו אמנם צפוף בסקודה, אבל זה לא מונע ממנו להתחיל מופע סטנד אפ.
בין שיחות עם המשפחה בסרביה לטלפונים עם עיתונאים סקרנים ("תתקשר אלי מתי שבא לך, אבל כמה שפחות", הוא אומר לאחד מהם), הוא מקבל הודעה מהשכן. "הבאתם הרבה כבוד למדינה ולבניין שלנו", נכתב שם. זופי תוהה איפה היה הכבוד הזה כשאותו השכן רב איתו על חניה. "ככה זה במדינה שלנו", הוא מסכם. "או שאנחנו הכי טובים, או שאנחנו פח". כשעוד שיחה נכנסת בנייד הוא משכיב אותנו סופית על הרצפה: "בטח זה הירקן שלי, רוצה לספר לי שהוא החליט לקרוא לגמבה על שם דני אבדיה".
