הגיע הזמן שנפסיק לשקר לעצמנו. נכון, אמרו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. צריך להגיד את זה פעם אחר פעם ולעשות הכל כדי שזה יחלחל בראש של כולנו. השקר איננו ״אין לנו מושג בספורט״, ״אנחנו גרועים״, ושלל קלישאות מהסוג הזה שפוטרות את כל מי שעוסק במלאכה מאחריות. הרי איך יכולה להיות אחריות אם גם ככה שום דבר לא שווה כלום? השקר הגדול מכולם, והכרוני באמת, נעוץ בדיוק בגישת השחור-או-לבן שמביאה אותנו לשלול את יסוד קיומנו הספורטיבי מחד ולהטיח האשמות ולחלק אחריות לקודקודי המערכת מאידך.
לגישה הזו קוראים שטחיות. שטחיות מביאה אותנו להסתמך על טריקים בהגנה כדי לנסות ולהסתיר היעדר יסודות. שטחיות היא שמאפשרת לנו לשכנע את עצמנו שאנחנו אמורים להתבסס על ליאור אליהו, אף על פי שהוא לא השתפר בכדורסל בערך 8 שנים - לא בהגנה, לא בריבאונד, לא מקו העונשין. שטחיות היא שמביאה אותנו לשים את כל יהבנו על עומרי כספי בגלל הקריירה הגדולה שהוא עשה ועושה ותוך התעלמות מסוג השחקן שהוא כל חייו. רמז: לא כזה שאמור להציל את המולדת כשההתקפה תקועה.
שטחיות גורמת לנו להאמין שביורובאסקט אפשר להתחמק מהעובדה שאין לנו שום שחקן בכדורסל האירופי. שטחיות היא שמנסה לטוות חוט מקשר בין הצלחה של נבחרת העתודה למה שהבוגרת יכולה לעשות, מבלי להבין שבדרך מ-A ל-B השחקן הישראלי לא מתקדם במילימטר.
המציאות קשה, מסובכת ועמוקה יותר מפני השטח שאנחנו כל כך אוהבים. מצד אחד, כל החוקים שהומצאו כדי לכופף את ידם של המאמנים לא סייעו בשיפור הישראלים. מנגד, הורדת מכסת הזרים אמנם תביא לעלייה במספר הדקות של מחזיקי תעודת זהות כחולה, אבל לבטח תגרום לירידה ניכרת ברמה של הליגה, מה שלא יעזור לאף שחקן להשתפר באמת.
מתבקש מודל הרבה יותר פרוגרסיבי שמתגמל קבוצות בהתאם לנכונותם להעניק הזדמנות לישראלים בכלל, ולצעירים מביניהם בפרט. קבוצות שאפילו מוכנות להקריב מיקום טוב יותר בפלייאוף, שגם ככה לא באמת משנה, למען בסיס שאפשר לצמוח איתו. אחרי כמה שנים, תגמול כזה יכול, למשל, לעזור להן לשמור על הישראלים הטובים שלהם למרות הכסף הגדול שמוצע מירושלים ומתל אביב.
לא אתיימר לחשוב שזה הפתרון שיחולל מהפכה בענף, הגם שהמוצע לעיל שטחי בדיוק כמו הענף עליו הוא יושב. אבל צריך להודות שהחוקים הקיימים הם אילוצים שמאמנים מנסים ללא הרף לעקוף ולתמרן כדי שבסופו של דבר יוכלו לשים את הכדור בידיים של הזר הכי טוב שלהם. אילוצים השקולים להטחת ראשו של ילד בספר פתוח כדי להכריחו ללמוד. בסופו של דבר, אם הילד לא רוצה ללמוד, כל הטריקים שבעולם אולי יעזרו לו להצליח במבחן או אליפות אחת לכמה זמן, אבל הוא לא באמת ילמד.
אם שטחיות היא משאת נפשנו, אז אפשר לסכם את הכישלון ביורובאסקט עם חילופי האשמות, לדבר על כך שארז אדלשטיין טעה בבחירת הסגל, היסס בתגובה תוך כדי משחקים והתקשה לעמוד בלחץ. אפשר גם לחבוט בשחקנים הוותיקים, שנתנו את נפשם למען הנבחרת הזו, ביניהם אליהו, הלפרין ופניני, על אף שהמקום שהוקצה להם הדיף ריח של נימוסים יותר מכל דבר אחר.
אפשר לסנן בעוקצנות ״זה שחקן של גולדן סטייט?״ בכל פעם ששלשה של כספי מגרדת את הטבעת ולהתעלם מהעובדה שהקפטן הוא גם הדוגמה הכי בולטת לקו עלייה מתמשך של יכולות, ריכוז מנטאלי ואמביציה. הכי רחוק ממה שיש בשלוליתנו והכי טוב שאנחנו יכולים לשאוף ולקוות לו, גם אם בסוף הוא פני הנבחרת שלא עמדה בציפיות.
כשמקדשים תוצאות על פני תהליך, שטחיות על פני עומק, ככה זה נראה. כשעלייה למונדיאל או ל-16 האחרונות ביורובאסקט היא חזות הכל, כזו שמעלימה את הבעיות ויוצרת מראית עין מוצלחת מעל ערימה של תחלואים, אי אפשר לבוא בטענות למי שנכשל במטרות האלה. האשמה שאנחנו כל כך אוהבים להטיח איננה העיקר, אלא רק הסחת דעת שעוזרת לנו להתעלם מהבעיות האמיתיות שלנו. השעיר לעזאזל התורן, אדלשטיין או אלישע או שיבק או גוטמן, נותנים לנו מפלט מרגיע, כאילו שבלכתם מובטח לנו שהכל יהיה טוב יותר.
צריך לומר את האמת, האנשים הללו נכשלו והוכשלו בעת ובעונה אחת. את המטרות שהציבו להם הם לא השיגו, אבל מי שהגדיר להם את המטרות הוא שצריך לקחת את האחריות. יכול להיות שזה יו״ר האיגוד/ההתאחדות ואנשיו, שחסרים את היכולות והיציבות הפוליטית כדי לחשוב מעבר לקמפיין הבא.
אולי זאת מירי רגב, שעושה רושם כמי שהרבה יותר מעניין אותה לרקוד עם פיני גרשון ולהתחבק עם מדליסטים אולימפיים לעיני המצלמות מאשר להניע איזשהו תהליך מקיף מהשורש. ואם נהיה כנים, בהחלט ייתכן שאלה אנחנו בתקשורת שראויים לחלק הארי של האחריות, על תפקידנו בניפוח פרופורציות, עיסוק שטחי ויצירת אשליות רק כדי לנפצן בעוצמה כשהדברים לא הולכים. מה שבטוח הוא שאף אחד מאיתנו לא נקי מאשמה. הכישלון הזה הוא הכל חוץ מיתום.
Tweet to @OB1Barnatan
