המספרים מספרים
- 48 נקודות בלבד קלעה נבחרת ישראל במשחק אחד, מול האיטלקים. באותו המשחק היא רשמה שיא שלילי של 15 דקות וחצי, כמעט מחצית שלמה - ללא סל שדה. במחצית הזו היא השיגה 16 נקודות בלבד ומאזנה מחוץ לקשת במשחק כולו היה 1 מ-14.
- 47 נקודות ספגה ישראל במחצית אחת מול האימפריה מגאורגיה. בדקות ההארכה התוצאה היתה 15:2 לחובתה.
- המעצמה מאוקראינה עשתה על חשבון הישראלים שתי ריצות במפגש אחד ביניהן. אחת של 22:2 ברבע השני, והשניה של 21:2 ברבע השלישי. הכל אצל הנבחרת שלנו בבית, באמצע הסלון, לעיני קהל אוהד ותומך לאורך כל הדרך (צל"ש, בלי ציניות). בשלוש מילים ושלושה סימני קריאה (ובזעקה כועסת). אין דברים כאלה.
מעבר לקשת
נבחרת ישראל קלעה בחמישה משחקים והארכה אחת 21 שלשות בלבד ב-28%(7 מהן במשחק הגארבג' טיים נגד אוקראינה). מרקו בלינלי האיטלקי קלע לבדו (!) בחמישה משחקים ללא הארכה 18 שלשות ב-48.6%. לפני פחות משנה קלע סטף קרי של גולדן סטייט ווריירס 13 שלשות לבד במשחק אחד (!) מול ניו אורלינס פליקנס. אי אפשר לנצח משחק ללא איום ודיוק מחוץ לקשת. נקודה. זאת אומרת שלוש נקודות...
פסל החירות
אולי כי הוא מגיע מהארץ שבא הפסל המקורי נמצא, ריצ'רד האוול היה נקודת האור בטורניר. יעיל, מוציא לפועל, לא עושה דברים שהוא לא יודע, נלחם בדרקונים ומפלצות מדי ערב, מחוייב, מתלהב, רוצה, לפעמים יותר מדי. התלות של נבחרת ישראל בשחקן אחד, בטורניר צפוף לו"ז שבו כל משחק קובע, הייתה בלתי אפשרית. כספי ומקל תרמו פחות ובאחוזי קליעה נמוכים משמעותית מאלה של האוול ביותר דקות משחק וחוץ מהתלות הגרמנית בדניס שרודר וההונגרית בהגנה, אין אף נבחרת באליפות שתלויה כך בשחקן אחד. כשהאוול נח יותר מדי דקות (מול איטליה), הסתבך בעבירות (5 נגד גאורגיה) או לא שיחק בכלל (מול אוקראינה) התוצאות היו בהתאם.
לאן נעלם שון דוסון?
לדעתי, ההאכזבה הגדולה ביותר בקמפיין. קרדיט לפתוח בחמישייה בכל המשחקים (למעט זה מול אוקראינה) – היה. כמות סבירה של דקות משחק – הייתה, תמיכה מהצוות המקצועי, חברים לנבחרת, מהתקשורת ומהקהל – היתה. זה הסתיים עם 12 נק' בלבד (כולל שלשה אחת בשניות סיום המשחק מול אוקראינה שצימקה את ההפרש למינוס 24). רק לפני שנה הוא פלירטט עם ניו אורלינס פליקנס במחנה קיץ, במטרה להפוך לשחקן NBA, יעד שאליו הוא עדיין שואף להגיע. אולי זה הכבוד שנתן לכספי, אליהו ומקל, אולי ה"פחד" לשבש את משחק ההתקפה הסדור של אדלשטיין, אולי זה גודל המעמד שהשפיע עליו, ובכל זאת, לא ראינו מדוסון שום תעוזה, שום יצירתיות, יודעים מה, אף לא חדירה אחת נורמלית או ראויה לסל, הלחם והחמאה שלו.
הפורוורד הלך פעמיים בלבד לקו העונשין בכל 5 המשחקים, אף חטיפה, אף חסימה, זרק לסל 16 פעמים בלבד. הרכש של בני הרצליה ניפק רק 4 זריקות מוצלחות לסל (שוב, ב-5 משחקים) וכל זאת משחקן חמישייה בנבחרת לאומית, וכזה שהיה חתום על אליפות מקומית במדי ראשון לציון ונחשב בעבר לאימת הליגה. לאן נעלם אותו אתלט נדיר עם ביצי השור? לאן הוא הולך מכאן? לא יודיע, לא בטוח שגם דוסון יודע.
בר טימור - העוגן הבא
אם נתעלם מאלה שלא השתתפו בקמפיין (צ'וברוביץ', שגב, כהן, משעור), היה שחקן אחר שהיה שחייב היה לשחק יותר דקות, כבר מהמשחקים הראשונים. בר טימור כמעט ולא טעה בדקות ששיחק. מדובר בשחקן ה-י-ח-י-ד בנבחרת עם ממוצע פלוס/מינוס חיובי. מי היו אלה עם הפלוס מינוס השלילי הגבוה ביותר בכל הנבחרת? מקל, הלפרין, זלמנסון, אליהו ואוחיון, 3 מתוכם הם על המשבצת שלו. טימור שיחק רק 16 דקות בממוצע למשחק (מקל שיחק כמעט כפול) ודייק ב 58.3% מהשדה (מקל 37.7%, אוחיון 33.3%). למעט בלייזר, טימור איבד הכי מעט כדורים בממוצע לשאר, ולהוציא את האוול חטף בממוצע יותר כדורים מכולם.
לחץ על כל המגרש
מכירים את זה שאחרי שקבוצה לוחצת על כל המגרש, הדבר משנה את המומנטום לטובתה? היא חוטפת, עושה סלים קלים ומדליקה את הקהל. כולם אומרים שאם זה עבד לכמה פוזשנים בפיגור בסוף משחק, למה אי אפשר היה לנסות את זה קודם ולפרקי זמן ארוכים ומשמעותיים הרבה יותר? אז את זה אי אפשר להגיד אחרי הקמפיין הנוכחי. למה? כי הנבחרת לא לחצה על כל המגרש בכלל. כמה פוזשנים מול גרמניה ובעוד כמה מקרים בודדים וספורדים נגד גאורגיה, וזהו. אי אפשר היה לשכנע אותנו שנבחרת שנשמה, לב והקרבה הם מנשקיה העיקריים לא שווה לפחות איזה 10 דקות של לחץ בממוצע בכל משחק.
הכנה מנטלית
בשנים האחרונות הרבה קבוצות ספורט מקצועניות עובדות עם איש מקצוע מתחום הפסיכולגיה. קל וחומר כשמדובר בשחקני נבחרות שמתאגדים יחד רק אחת לתקופה ולזמן קצר, קל וחומר במדינה כמו שלנו שבה שחקני הנבחרת הם, ברובם, שחקנים משניים לזרים דומיננטיים בקבוצותיהם. לקראת מטרה מרכזית וחד פעמית כל כך כמו ארוח משחקים עם חשיבות היסטורית לקידום הענף ע"י השגת ניצחונות ויעדים, צריך היה לערוך מעקב ומפגשים שוטפים לאורך כל השנה עם פסיכולוג או יועץ מנטלי, מומחה בטיפול בספורטאים, ניהול לחצים, שיפור הריכוז וחיזוק הביטחון.
זאת כדי להכין שחקנים ללחץ שיהיה עליהם, לעומס פיזי, לניתוק מחשבתי מהיסחי דעת לקראת שבועיים אינטנסיביים נתונים על מנת להגיע במצב מנטלי אופטימלי לרגעי האמת. נבחרת ישראל ויתרה על שימוש באיש מקצוע שכזה, שיכול היה לעשות את ההבדל בין העפלה לשמינית הגמר והלאה, לבין הדחה כבר בשלב הבתים. מה כן היה? שיחות מוטיבציה כאלה ואחרות מאנשים שלא מוסמכים לכך. פעולות כאלה הן כסת"ח ותו לא וחבל שלא שמו עליהם דגש.
להכיר במציאות
אחרי יום המשחקים הראשון, כשראיתי מגובה הפרקט את 6 נבחרות בית ב' משחקות ביניהן, הבנתי שאובייקטיבית, נבחרת ישראל נחותה משאר 5 הנבחרות שמולה. היא נחותה בגובה, בגודל, בפיזיות, ביכולת, בקליעה ובמשחק עומד היא תתקשה להגן ותתקשה לקלוע.
עם נחיתות כזאת אפשר לשים מבטחינו ביום נתון נהדר של כל שחקן ושחקן מול יכולת פושרת ומטה של מרבית שחקני היריבה, ו/או שופטים שייסחפו אחרי, נניח, אווירה ביתית או סתם מצב רוח תל אביבי. במילים אחרות, פוקס. אז היה לנו אחד כזה מול הגרמנים שלבטח היו מנצחים אותנו בעוד 8 מפגשים מתוך 10, כמו גם הליטאים והאיטלקים ומסתבר שגם הגאורגים והאוקראינים. בקיצור, הרושם שקיבלתי אחרי יום המשחקים הראשון לא הטעה אותי. קוראים לזה הכרה במציאות.
אחריות צוות האימון
ספק אם ערב הקמפיין היה מישהו שפיקפק ביכולות המקצועיות של החמישיה גרשון-אדלשטיין-שמיר-שטיין-קובלסקי לקחת חבורת שחקנים, להרכיב ממנה קבוצה ולהצעיד אותה להישגים. החבורה הזאת מכירה את הפרסונות שעל המגרש יותר טוב מכל אחד אחר, משלימה אחד את השני מבחינת אספקטים ודגשים מקצועיים, ניסיונם כעומדים על הקווים הוא רב ועשיר בזירה המקומית והאירופית ואי אפשר לחשוד בהם בחוסר פטריוטיות או בחוסר בתשוקה לענף ולניצחונות. כל זאת לא כדי להסיר מהם אחריות לכישלון הקולוסאלי של קיץ 2017, אבל גם לשחקנים יש חלק בלתי נפרד.
בשלב כזה בקריירה של בוגרים מקצוענים ובטח במסגרת של נבחרת, אי אפשר ללמד לקפוץ יותר גבוה, לזנק על הפרקט או לפוצץ בהגנה. או שאתה כשחקן עולה עם זה למגרש או שלא. אתה אמור להתאבד על כל כדור ועל כל פוזשן כי אתה מחויב לקהל שצופה בך על המסך ובאולמך הביתי בפעם הראשונה מאז ומעולם.
לניצחון במדי הנבחרת יש ערך גבוה פי כמה וכמה מניצחון של מועדון כי דגל הלאום חשוב יותר מכל סמל של קבוצה כי רגש של ניצחון לאומי נוגע בלב של הרבה יותר אנשים משל אוהדי מועדון כזה או אחר, כי ניצחון כזה מעורר גאווה אחרת. אז המאמנים אשמים בהרבה תחלואים, אבל בסופו של יום השחקנים הם אלה שמשחקים, מקבלים החלטות ומוציאים לפועל.
במחצית המשחק שחתם את היורובאסקט התל אביבי, כשכבר היה ברור שאוקראינה מפרקת אותנו לגורמים, נתקלתי בחדר הארוח בכמה משחקני הנבחרות לשעבר. במסדרון המוביל לשם עבר על פני מנהל הנבחרת החדש, מוטי דניאל, היה שם פרשן המשחקים גור שלף, נדב הנפלד הגיע להיכל בהופעה נדירה מבחינתו, גם עידו קוז'יקרו היה שם יחד עם שמעון אמסלם.
שמעון הסתכל עליי במבט מבואס, תפס אותי ביד ואמר לי: "אתה רואה את אלה", כשהוא מניד את ראשו לעברם, "אצל אלה, זה בחיים לא היה קורה. בדקות הראשונות הם, ובטח אני, היו נותנים ליריבים איזו פצצה קטנה באיזה מאבק על כדור רק כדי שיבינו עם מי יש להם עסק. אולי לא הברקנו בצד השני של המגרש, וגם אם הפסדנו, לפחות ירדנו כמו גברים מהפרקט. מה שקורה עכשיו על הפרקט? עדיף שלא אמשיך".
