1. שימון. קשה לי להאמין שהכבוד המפוקפק הזה נפל בחלקי, אבל בינינו: מה אתם רוצים ממכבי? מבכירי הפרשנים ועד לאחרוני כתבי המקומונים, נדמה היה השבוע שאיש לא החמיץ את ההזדמנות לחבוט בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב.
מעולם לא נחשדתי באהדה לסניף המקומי של מכבי-המזרחי, וככזה התענגתי על כל דאנק שהורידה הפועל ירושלים מגג ההיכל במלחה על פרצופם הנדהם של הצהובים. אבל מה שקרה מאותו הרגע והלאה הצליח לעורר אפילו בי איזו אמפטיה להנהלת מכבי.
נתחיל בשמעון מזרחי שחטף השבוע את מרב האש התקשורתית על הדחתו של אפי בירנבוים מאימון הקבוצה. ייאמר מיד: בימים הגדולים של מזרחי, זה לא היה קורה - שמעון "הישן" לא היה צריך אפילו לפטר מאמנים: הוא היה מסתגר איתם לשיחה בארבע עיניים, משאיר אקדח טעון על השולחן, יוצא מהחדר, וחוזר רק כדי לאסוף את השברים. אלא שהימים האלה כבר חלפו מזמן, כשיש בעלי מאה שהם גם בעלי דעה, כבר קשה למזרחי לבצע את המהלכים הללו באלגנטיות קרירה.
"שימון", כפי שאוהבים לקרוא לו מבקריו, הואשם השבוע על כך שפיטוריו של בירנבוים היו ידועים לתקשורת עוד לפני שנודעו למאמן, אבל דווקא העובדה הזאת היא הכי לא "שימון" בעולם, אלא דווקא תולדה של העמדה שנקלע אליה: הוא רק אחד ממקבלי ההחלטות במכבי. כל עוד היתה האינפורמציה שקשורה למועדון מרוכזת בחלל שבין שתי אוזניו, הוא היה יכול להיות האיש הכי דיסקרטי בעולם, אבל כאשר יש לו שותפים שחלקם מהסוג שאוהב לרוץ ולספר לחבר'ה, נאלץ גם מזרחי לקרוא בעיתונים את מה שהיה מעדיף שלא ייכתב שם.
נקודה אחת בכל זאת ראויה לציון בהתנהלות התקשורתית של מכבי בפרשה: כשחיצי הביקורת ננעצים בגופו, טלפן מזרחי לאולפן "יציע העיתונות" והגיב בשידור חי על ההאשמות. "מפת התקשורת השתנתה", קבל מזרחי, "כבר לא מדובר בכמה עיתונים אלא בשלל ערוצי טלוויזיה ואתרי אינטרנט". רוצה לומר: איפה הימים שמספיק היה לכנס כמה מ"ידידי המחלקה" ולבקש שלא יכתבו כלום בעניין...
2. אפי. חלק אחר של הביקורת נגע לעצם ההחלטה לפטר את בירנבוים, שמצידו מיהר להציג מאזן שמציב את מכבי בראש טבלת הליגה המקומית ועם מאזן מאוזן באירופה. נדמה שאין אוהד כדורסל או עיתונאי שליבו לא עם בירנבוים, מאחרוני האנשים הישרים בעולם של ספינרים, אבל קשה להתעלם מהכישלון הקולוסאלי שלו: ההשפלה של מכבי במלחה היתה הגדולה ביותר בתולדותיה, על אף ההפרש הסביר בסיום.
אפילו במשחקי ראווה מול קבוצות NBA, לא נראו כאלה דאנקים מהקרש על ראשי ההגנה הצהובה. אם הנהלת מכבי אשמה במחדל כלשהו, הרי זה במינויו של בירנבוים לפני כחצי שנה, אלא שאז כל העיתונאים שמחבבים את אפי, ובצדק, עמדו והריעו. עכשיו רצים כולם לנגב לו את הדמעות.
בירנבוים הוא אולי, כפי שהעיד השבוע על עצמו, "ג'נטלמן", אבל אפילו מכבי המבולבלת של עודד קטש אשתקד, נראתה כבר יותר טוב ממכבי המפורקת שלו.
3. פיני. אם היחס למזרחי ובירנבוים היה השבוע חד משמעי, הרי שבנוגע לפיני גרשון, הרגשות היו מעורבים. מצד אחד, מדובר במופע שמספק תמיד כותרות, ובאופן כמעט מפתיע, גם קבלות. מצד שני, גרשון אפילו לא מסתיר את העובדה שאין לו כוונה להיות ג'נטלמן. הוא אולי לא ראוי לפרס על התכונה הזאת, אבל בטח שלא לריקושטים שחטף השבוע. פרשת המוקה הועלתה באוב, היו שסלדו מהבדיחה התפלה על הפרקינסון והנשים, מדור ספורט אחד אפילו הגדיל לעשות וכינה את אישיותו של גרשון "שטנית", לא פחות.
לא חייבים להתפעל מהשכונה שמביא עימו גרשון לתפקיד, אבל אולי מספיק עם הצביעות? מראדונה הסניף את כל הקוקאין של דרום איטליה; פלה היה שותף לשחיתויות של התאחדות הכדורגל בברזיל, מוסד שלידו נראית ההתאחדות המקומית לכדורגל כמו סניף של התנועה לאיכות השלטון; קאנטונה תרגל קונג-פו על אוהדי הקבוצות יריבות. אז מה? לפעמים אנחנו סולחים לאנשים על חולשותיהם בזכות גאוניותם, ויכולת ניהול המשחק של גרשון, היא סוג של אומנות שראויה להערצה.
בניגוד לרוב מבקריו, אישיותו של גרשון עוצבה ברחוב, מקום שבו לא מקפידים על כללי הפי.סי של החוג ללימודי מגדר. למי שיש בעיה עם זה, מומלץ להתרכז בהישג הנפלא של נבחרת הברידג' של ישראל באליפות העולם האחרונה.
4. נמני. וביום שבו סיכם גרשון לשלוש שנים במכבי, היה גם דרבי. אלון יפת, השופט, לא כלל את ההתפרצות של אבי נמני כלפיו בגרסה המקורית של דו"ח השיפוט, אלא הוסיף אותה בדיעבד. מנימוקי חבר השופט(ים): "הייתי עדיין בסערת המשחק, בכלל לא שמתי לב שנמני נגע בי. הקוונים הם אלו שהסבו את תשומת לבי". וזאת למרות שיפת נראה בבירור מתרה בנימני לבל יגע בו ומנסה להשתיק את המנג'ר המאיים.
גרסתו של יפת מזכירה במעט את עדי הראייה ש"לא ראו שום דבר" במקומות שבהם נתקלו האחד בשני כל אלו ש"אין להם אויבים". אז למה צריך שופט הכדורגל הבכיר בישראל לפחד, עד כדי כתיבת דו"ח חלקי, ממאמן צעיר ונעים הליכות שבסך הכל הולך מבר מצווה לברית, ומחתונה למסיבת יום הולדת? ממש לא ברור.
