זה קורה לפחות פעם אחת בכל קורס מאמני כדורסל. מגיע מרצה אורח. הוא יכול להגיע להרצות על משחק המעבר, אזוריות לוחצות או פיתוח מיומנויות בגילאים צעירים. בדרך כלל מדובר במאמן מליגת על לגברים או נשים, אחד שכבר ראה כמה טפסים ורודים בחיים שלו (הקבוצה המנצחת בכדורסל מקבלת את טופס המשחק בצבע ורוד) שעומד בפני קהל שבוי, מכיר כבר כל הערה מהחוכמולוג התורן שבטח יושב בין המאזינים. פאנצ'ים בזמן, אנקדוטות משעשעות להראות שהוא מכיר את השמות הכי גדולים בענף.
ואז זה מגיע. ההרצאה הקבועה. בו הוא מסביר על הבעיה הגדולה ביותר של הכדורסל הישראלי, שמתחילה במאמני הקט-סל. הם רוצים רק דבר אחד, הוא יגיד: לנצח. ומאמני ילדים רוצים בדיוק את מה שמאמני הקט סל רוצים, רק עם סל יותר גבוה וכדור יותר גדול. ובגיל נערים זה מתגבר, ובנוער זה כבר מטורף. כולם רוצים לנצח, הוא יגיד, על חשבון פיתוח שחקנים. "בגלל זה אנחנו נראים ככה" יהיה משפטו האחרון לפני שיתפתח דיון סוער. כי זה מה שדורשים מהמאמנים באגודות, יגיד מישהו. כולם נמדדים בשורה התחתונה, יאמר אחר. כולם יצקצקו בלשון ויגידו לעצמם בשקט, כשאני אהיה מאמן, אני לא אהיה כזה. כן, בטח. אל דאגה. כולם יהיו כאלה. זה הטבע האנושי. זה הטבע הישראלי. לנצח כדי לנצח, בלי להתחשב בדרך או בהשלכות העתידיות. לקחת אליפות בקט-סל לתפארת בית"ר פרדס חנה. לקחת אליפות ילדים ב' לתפארת חבל לכיש. לנצח בכל מחיר, גם אם המחיר הוא בניגוד לתפיסת העולם ההכרחית והרצויה לפיתוח הענף. העיקר שההורים מרוצים, הילד קיבל מדליה וארטיק, ושנה הבאה הם ירשמו שוב.
אבל מה נלין על האגודות? קחו את נבחרות ישראל בגילאי העתודה והנוער. איגוד הכדורסל, האבא והאמא של פיתוח הכדורסל בארץ, והתקשורת שמקדשת הצלחות, עושים קולות שהמדד להצלחה יהיה על-פי המיקום בלבד. בגלל זה הזעיקו את צביקה שרף על ראשו של אריאל בית הלחמי לתת ציונות רגע לפני המשחק הקובע של נבחרת העתודה, שיקבע אם תרד לדרג ב' האירופי. הרי כולם יודעים שיותר חשוב לכדורסל הישראלי ששון דניאל יגיע, והוא יכול להגיע, ליכולות של אבא שלו. כולם יודעים שכרמל בוכמן יכול להיות ליאור אליהו, לטוב ולרע. אז אם המיקום כל כך חשוב, תגידו, מי עלה לפיינל-פור של טורניר העתודה? מי זכתה באליפות אירופה, זו שישראל נשרה ממנה? ומי זכתה באליפות אירופה לנוער בפעם הקודמת? לא יודעים? הלכתם לגוגל, אה? למה, כי אנחנו לא זכינו? ככה זה, כשכולם בטוחים שהשמש זורחת מהתחת שלנו, כולנו מסתנוורים.
אז סתם שתדעו, סרביה הגדולה, פס ייצור של כדורסלנים, סיימה במקום ה-11 בעתודה. יוון תיאבק עם ישראל על מקומות 13-16 בגילאי הנוער. אז מה? Who gives a damn. אז רחמו על ילדי הקט סל. תנו להם להיות ילדים. חנכו למצוינות והישגיות אבל תכניסו דברים לפרופורציה. תראו להם שלפעמים הדרך יותר חשובה מהיעד. אליפות נערים זה דבר נפלא, זיכרון מתוק לשנים לאותם נערים. אבל נערים שהופכים לשחקנים שלמים יותר ברמות הגבוהות מייצרים זיכרונות מתוקים להרבה יותר אנשים. ירידת העתודה לדרג ב' היא באמת עניין מאכזב. אבל פרקו את המילה עתודה. היא משורש עתיד. והעתיד, מה שטוב בו, שהוא נמצא בעתיד.
מייבשים את הכביסה
חשיפת ספר התקציב של מכבי ת"א במדור זה היא בהחלט הישג עיתונאי נאה (לא רפי, לא). אבל חוץ מהברנז'ה שאוכלת את הלב, שאר הציבור נהנה מהחשיפה ברמה הרכילותית. "כמה אתה מרוויח?", היא שורה שצריכה להיכנס למגילת העצמאות, לתעודת הזהות, לשירת התקווה. זה בלתי נמנע ברמה הישראלית - יהודית, וסליחה על אי התקינות הפוליטית.
אבל צריך לזכור שני דברים: שחקנים מרוויחים על סמך מה שהם עשו, לא על סמך מה שהם עושים. אז גם אם טל בורשטיין לא שיחק כבר כמעט שנתיים, הוא הזיע עבור כל סנט מהמיליון 300 שלו. ודבר שני: בכל מסיבת סיום עונה של קבוצה מודים ברפרוף לעוזר המאמן, לאפסנאי, למעסה. היה נעים לראות שבמכבי ת"א כדורסל לא מסתפקים בהכרת תודה של חמש שניות במסיבת סיום, אלא הכרת התודה שלה לעבודה הקשה שהאנשים האלה עושים נעשית בתלוש המשכורת. הרבה דברים טובים ולא טובים ניתן להגיד על מכבי ת"א, אבל בכל מה שקשור לקפיטליזם סוציאלי, בה אפסנאי מרוויח 75 אלף דולר, היא באמת מספר אחד.
אבל דבר אחד תפס את עיני ברשימת השכר הצהובה, ואני לא מבין איך מזרחי ופדרמן לא עלו על זה: למה האחראית על הכביסה מרוויחה רק 18 אלף דולר? לא פלא שכל הכביסה המלוכלכת יוצאת החוצה.
