1. הדיון על עניין הרמה הירודה בליגת העל בכדורסל השנה לא מגיע כמובן משום מקום. הרמה אכן היתה מבישה. חלק גדול מזה בגלל העובדה שמאמנים כל הזמן היו עסוקים בהחלפת שחקנים. בעוד שההנהלות היו עסוקות בהחלפת מאמנים.
כל מומנטום קצר מאוד של שניים-שלושה ניצחונות או הפסדים, כבר קבע גורלות של שחקנים ומאמנים לכאן או לכאן. 20 מאמנים אימנו השנה בליגת העל, ארבעה פוטרו אחרי פחות משישה משחקי ליגה. קשה לבנות משהו, להקנות הרגלי עבודה או סגנון משחק וכימיה קבוצתית, כשכל ניצחון או הפסד מערערים את המערכת.
כשהרמה ירודה, המינימום שנשאר לבקש זה קצת מתח. אבל גם את זה קשה לקבל, כאשר הפיינל-פור עומד שם הרחק בחודש מאי וכל מה שקורה בדרך הוא כמעט חסר חשיבות. כולם מחכים לאותם שני משחקי הכרעה שבשנתיים האחרונות הבטיחו וגם קיימו. אבל מה לגבי הדרך? מתוך 132 משחקים בליגה, 47 הסתיימו ב-15 הפרש ומעלה למנצחת. במלים אחרות, 35% מהמשחקים היו נגועים בגרבג'-טיים.
המצב הנוכחי הוא בסופו של דבר תוצר של הדילמה שעומדת בפני ראשי הליגה. מצד אחד, רוצים ליגה שתכיל את הקבוצות הטובות באמת. ליגה מצומצמת עם קבוצות שיעמידו תקציבים סבירים ואולמות איכותיים. מצד שני, לאור מצבו של הכדורסל כאן אולי בכל זאת המודל הנכון יותר הוא לקרב את הענף דרך הוספת קבוצות לעוד כמה מקומות בארץ. להוריד עבורן את תקציב המינימום אם צריך. ככה הכדורסל מגיע גם לקרית אתא ואשקלון. "הסיכון" הוא אותם משחקים של 40 ו-50 הפרש שלהם זכינו.
העונה הזאת לימדה אותנו גם על מצבו של השחקן הישראלי. אם בעבר התברר שקשה למלא את הקאדר בישראלים איכותיים כי רובם העדיפו ליגות בינוניות באירופה (הולנד, בלגיה, צרפת), העונה כשהרוב המוחלט של הישראלים נמצאים כאן הם לא מספיקים למלא קאדר של 6 קבוצות. השיא היה עם מתן נאור, שחזר באמצע העונה מטיול בדרום אמריקה אחרי שהדבר הכי דומה לכדור שראה בשנה האחרונה היה כנראה אגוז קוקוס, ובכל זאת השתלב בנהריה עם כמעט 30 דקות למשחק.
העונה הזאת לימדה אותנו גם על מקומנו ביבשת. שלוש הנציגות שלנו לא היוו שום גורם במפעלים האירופיים. מכבי ת"א עפה מוקדם מהיורוליג, וגם שתי הנציגות הנוספות עפו בשלבים מוקדמים (בני השרון) או מוקדמים מאוד (ירושלים). מכבי ת"א, שניצחה את היריבות בליגה ב-17 הפרש בממוצע, ירדה על הברכיים מול קבוצות מהליגה הספרדית עם תבוסות של 20 הפרש.
מה שיכול להביא אותנו למסקנה שליגת העל שלנו נמצאת בחברה טובה בין הליגה הבלגית להולנדית.
2. לא נכנה כאן את מישל פלאטיני צדיק גדול. אבל ייתכן והמלאכה של נשיא אופ"א להגביל את מועדוני הפרמיירליג בכל זאת נעשית בידי אחרים. ההחלטה של שר האוצר הבריטי להעלות את שיעור המס על מדרגת המס העליונה ל-50% לבעלי הכנסה של מעל 150 אלף ליש"ט בשנה, נפלה כפצצה על הפרמיירליג. גם ככה המשכורות חונקות את המועדונים, ומאחר ששחקנים הם אוכלוסיה שמנהלת מו"מ במונחי נטו, מי שיצטרך לספוג את המכה הזאת הם המועדונים.
באנגליה חוששים שההחלטה הזאת תחסל עוד יותר את מעמדו של השחקן האנגלי, שגם ככה בקושי ניתן למצוא אותו בתוך שיטפון הזרים. עכשיו עוד יותר ישתלם להביא זרים שהעלות שלהם מבחינת מיסוי נמוכה יותר.
בספרד ובאיטליה נהנים המועדונים ממיסוי נמוך הרבה יותר מאנגליה (כמעט 20%), מה שמקל במידה מסוימת על מועדונים למשוך כוכבים גדולים. תוסיפו את העובדה שהליש"ט נשחק משמעותית בשנה האחרונה ביחס לאירו - והרי הכנסות המועדונים באנגליה נספרות בליש"ט - והנה נוצר לו עולם כדורגל שוויוני מבלי שפלאטיני יצטרך ללכלך את הידיים...
