קהל אלים, בעלים אמוציונליים, תקציבים לא פרופורציונליים לרמת העניין, משכורות מנופחות, כסף, עוד כסף והרבה מאוד כסף. אלה הסטיגמות שהודבקו עד היום לכדורסל היווני ברחבי העולם. כישרונות צעירים או תשתית שמקדמת את השחקנים המקומיים? כן, שמענו משהו.
כדרכן של סטיגמות, יש כמובן מן האמת בתוויות שמתארות את הענף השני מבחינת פופולריות במדינה בת 11 מיליון התושבים, שבה הספורט הוא ערש התרבות. אבל לפני משחק היורוליג בין מכבי ת"א לסגנית אלופת יוון אולימפיאקוס, כדאי אולי להסיט את הדיון גם לנושאים קצת פחות סקסיים. כמו למשל איך הפכה יוון לאימפריית כדורסל, ולא רק בקנה מידה אירופי.
האנשים שהחלו את המהפכה היו כמובן גאליס, ינאקיס, כריסטודולו ופסולאס, שהם האבות המייסדים של הכדורסל היווני המודרני. גאליס וינאקיס, שמאמן כיום את אולימפיאקוס ושימש עד הקיץ האחרון גם כמאמן הנבחרת, ככוכבי אריס סלוניקי הגדולה של שנות ה-80', וכל הארבעה כצוות שחתום על ההישג המכונן של הכדורסל היווני - זכייה באליפות אירופה לנבחרות בשנת 1987. הישג ששוחזר שוב רק בשנת 2005 על ידי דור הזהב הנוכחי של הכדורסל היווני, שאליו עוד נגיע בהמשך.
טורניר היורובאסקט שנערך אז על אדמת יוון, שבו ניצחה בגמר הנבחרת המקומית את בריה"מ הגדולה של טקצ'נקו, חומצ'יוס ומרצ'וליניוס, היה זה שנתן דחיפה עצומה לליגת העל היוונית - ה"אי 1 אתניקי". הקהל התחיל לזרום למגרשים ואיתו הכסף, וזאת על אף ששתי הקבוצות המובילות - אריס ששלטה בליגה ללא עוררין, ויריבתה העירונית המושבעת פאוק - נתמכו בעיקר על ידי העירייה.
עליית המדרגה הנוספת הגיעה בתחילת שנות ה-90' עם התחזקותן של הקבוצות מהבירה אתונה וסביבתה. אלה, שמהוות היום מחצית מ-14 קבוצת הליגה הבכירה, החלו ליהנות, וחלקן נהנות עד היום, מגב כלכלי רחב של בעלים עשירים. באולימפיאקוס אלה האחים הצעירים אנגלופולוס, נצר למשפחת תעשייני פלדה המושקעת גם בספנות ובנקאות, ובפנאתינייקוס אלה האחים המבוגרים יאנקופולוס, שצברו את הונם בתעשיית התרופות.
הראשונה לשבור את ההגמוניה של הסלוניקיות בשנות ה-90' היתה אולימפיאקוס (אלופה ברצף בין 1993 ל-1997), שגם זכתה בגביע היורוליג ובגביע היווני ב-1997. מאז, ומלבד עונה אחת (2002 שבה זכתה אתונאית אחרת באליפות - אא"ק), זאת פנאתינייקוס ששולטת באופן מוחלט.
ה"חוק היווני" טוב ליוונים?
השליטה הבלעדית של פאו בליגה פגמה אמנם ברמת העניין של הליגה, מה שהעיק גם מבחינה כלכלית. זכויות השידור של הליגה נמכרות בעשירית מהסכום של הכדורגל, והעונה גם הגיעו קבוצות קרוב מאוד לפשיטת רגל. אבל פס הייצור של כדורסלנים צעירים ומוכשרים לא נעצר. אלה אמנם לא מצאו בהכרח את מקומם בקבוצות הדגל, אבל עדיין הצליחו להתקדם.
איך זה קרה? שתי סיבות עיקריות עזרו לכדורסלן היווני להתפתח. הראשונה היא "החוק היווני", החלטה שהעביר איגוד הכדורסל המקומי לפיה כל קבוצה יכולה לרשום לליגה רק שני זרים אמריקנים, מה שגרם אוטומטית להפיכתו של השחקן המקומי למצרך מבוקש. במפעלים האירופים לעומת זאת, כל קבוצה יכולה לשחק עם כמה זרים שהיא רוצה.
הסיבה השנייה, והמרכזית יותר, היא החברות של יוון באיחוד האירופי בשילוב עם חוק בוסמן, שאיפשרו לכישרונות המקומיים שלא השתלבו בפאו או באולימפיאקוס לחתום בקבוצות אירופאיות בכירות עבור סכומי כסף נדיבים, מבלי שייחשבו זרים.
לא מעט שחקנים בחרו בדרך הזאת: פפאלוקאס שחתם בצסק"א, זיזיס ששיחק באיטליה וגם הגיע לצסק"א, פאלקנוס ופאפאדופולוס בריאל מדריד, קאקיוזיס (היום באפס פילזן) או פוטסיס בדינמו מוסקבה. כולם גזרו קופונים נאים רחוק מהבית. הם שייכים לדור השחקנים המוצלח ביותר שגדל ביוון מאז שנות ה-80', זה שהצעיד את הנבחרת לזכייה באליפות אירופה ב-2005, הדיח ב-2006 את ארה"ב בחצי הגמר של אליפות העולם ביפן (הפסיד בגמר לספרד), וסיים במקום החמישי במשחקי בייג'ין 2008.
פפאלוקאס, שהשנה חזר הביתה לאולימפיאקוס, מרכיב בנבחרת ביחד עם שני שחקני פאו, דימיטריס דיאמנטידיס (שחקן ההגנה של היורוליג בשלוש השנים האחרונות) ו-וסיליס ספנוליס (שיחק עונה ביוסטון רוקטס מה-NBA), את הקו האחורי אולי הכי מרשים באירופה. שלושה גארדים גבוהים, פיזיים ואתלטים, שהם גם מנהלי משחק אינטליגנטים.
אבל היוונים טובים לא רק ביצור גארדים, אלא בעיקר בליטוש פורוורדים וסנטרים. את שחורציאניטיס החצי-קמרוני כנראה שלא צריך להכיר לאף חובב כדורסל, אבל באולימפיאקוס יש שני שחקנים צעירים וקצת פחות מוכרים שכדאי לשים אליהם לב - הסנטר יאניס בורוסיס (25) והפורוורד גיאורגיס פרינטזיס (23). שניים שהם דור ההווה של הכדורסל היווני.
בורוסיס (120 ק"ג על 2.10 מטר) היה בכלל שחיין, והתחיל לשחק כדורסל רק בגיל 18. באמצע עונת 05/06, לאחר חמש שנים ב-אא"ק וחצי שנה בברצלונה, הוא הגיע לאולימפיאקוס של פיני גרשון כסנטר פיזי וריבאונדר אגרסיבי, אבל לא מספיק מלוטש. עם הרבה עבודה קשה הוא הוסיף אלמנטים למשחק שלו שאין להרבה סנטרים. קליעה לשלוש למשל (43% מעבר לקשת בעונה שעברה ביורוליג), מה שהפך אותו לאחד השחקנים היעילים באירופה. המספרים מדברים בעד עצמם: ממוצע של 12.6 נק' ו-7.5 ריבאונדים למשחק העונה ביורוליג. הוא מדורג במקום ה-11 במדד השחקנים היעילים ביורוליג, למרות שהוא משחק 20 דקות בלבד בערב.
פרינטזיס הוא שחקן צעיר ומוכשר שחזר העונה מהשאלה ללריסה הקטנה, ונבחר עמוק בדראפט של 2007 על ידי סן אנטוניו. הוא יכול לשחק בעמדות 3-4, יש לו יד טובה מחצי מרחק, וההגנה שלו משתפרת משנה לשנה. מה שמשותף לבורוסיס ופרינטזיס הוא ששניהם התקדמו מאוד בגלל משהו שכנראה טבוע עמוק בגנים של הכדורסל היווני - נחישות, ועבודה קשה עד סזיפית.
אם צריך לבחור רגע אחד בשנים האחרונות שמייצג יותר מכל את הנחישות שעליה מחנכים את הכדורסלנים ביוון, הוא יהיה בוודאי מהמשחק השלישי בסדרת גמר הפלייאוף של עונת 2006/07 בין אולימפיאקוס לפנאתייניקוס. משחק שפיני גרשון כנראה לעולם לא ישכח.
האדומים בהדרכתו הגיעו במצב של 1-1 בסדרה ל-O.A.K.A, אולמה בן 19 אלף המקומות של פאו, ונתנו את אחד המשחקים הכי טובים שלהם באותה עונה. כמה שניות לסיום המשחק, ביתרון 2 לאולימפיאקוס, הצליח הגארד האמריקני אלכס אקר לחטוף את הכדור מרכז פאו דיאמנטידיס, ורץ לליי-אפ קליל שהיה סוגר את המשחק. מה שהוא לא שם לב אליו הוא שאותו דיאמנטידיס דלק אחריו אחוז אמוק, ורגע לפני שהכדור נגע בטבעת הוא נחסם על ידו מאחור. גג נקי. פאו יצאה להתקפה אחרונה, השוותה את המשחק וניצחה בהארכה. פסיכולוגית, ולמרות שהאדומים השוו את הסדרה, המהלך הזה הכריע את האליפות באותה עונה.
מאז אותו משחק דיאמנטידיס הספיק לזכות בשתי אליפויות ושני גביעים. אקר, שנחשב לכוכב גדול כששיחק במכללת פפרדין, נחתך מאולימפיאקוס בסוף אותה עונה, היה שחקן ספסל אשתקד בברצלונה, חזר השנה לדטרויט רק כדי להשתמש במגבת כאביזר עידוד, ונזרק לאחרונה לליגת הפיתוח. אז מי אמר שעבודה קשה ונחישות לא משתלמות?