1. ביום ראשון הגיעה מכבי תל אביב למשחק חוץ בחולון. מעבר לקוריוז של המפגש בין האלופה לסגניתה, המפגש הבטיח בעיקר התעללות בגוויה מאחר ומחולון של העונה שעברה נשארו האוהדים והפחים. מדרך התפתחות המשחק היה כמעט בלתי אפשרי ללמוד משהו על מכבי, ובכל זאת מהלך אחד שחזר לעצמו משך תשומת לב. בשתי מתפרצות לפחות ארויו הוביל כדור בצד ימין של המגרש, מרקוס בראון עמד חופשי לחלוטין מעבר לקשת בצד שמאל של המגרש. בשתי הפעמים העדיף ארויו לקחת בעצמו את הזריקה לסל.
שתי אפשרויות יש כמובן לעניין הזה: א'. או שמדובר באינדיבידואליות הרגילה של ארויו. משהו שצריך כנראה לשלול אותו בהתחשב בכך שיכולת קריאת המגרש הפתוח של הרכז היא פנומנלית; ב'. בהנחה ששחקן כמו מרקוס בראון אתה לא מייבש פעמיים, כנראה שיש כאן משהו עמוק יותר.
רכז כמו ארויו מחזיק בידיו את גורל הקבוצה. אבל גם את גורל השחקנים שמשחקים איתו, שהרי הוא מחליט מי מקבל כדור ומתי. גם אם ארויו טוען לכל מיקרופון פתוח וסגור כי הוא שמח שבראון הגיע ומאושר מהשינויים בקבוצה ומהחתמת המאמן, בפועל הוא צריך להיות עשוי מברזל כדי לקבל באהבה את השינויים בסגל. ואף יותר גרוע מזה, את מה שהשינויים האלו אומרים עליו.
מי שהגיע למכבי ככוכב NBA שאמור לקחת אותה לרמות הגבוהות ביותר, התגלה מהר מאוד כשחקן שרוב יכולתו מסתכמת בהובלת התקפות מתפרצות. בשלב ראשון הוחתם מרקוס בראון, "מבוגר אחראי", שיחזיק ל"ילד" את הידיים. זמן מועט אחרי שהגיע כבר הפך בראון למנהיג ולמוביל הקבוצה.
אלא שאז התברר שגם כשהורידו את כובד המשחק מכתפיו של ארויו, זה עדיין לא מספיק. לכן השבוע הוצנח לנוקיה די בראון, גארד ברמה גבוהה ובעלות לא נמוכה, בדיוק על אותה משבצת של רכז נמוך ומהיר שמתמחה בהולכת המתפרצת. שתי ההחתמות האלו יכולות להעיד מה בדיוק חושבים במכבי על היכולת של ארויו להוביל את הקבוצה.
המסנגרים יגידו שחלק מהעניין הוא להוריד קצת עומס מארויו, שהרי 33 דקות למשחק בערב הם עניין לא פשוט בעונה אינטנסיבית שכזו. אבל אם בודקים מה עושים הרכזים הבכירים האחרים באירופה - בסביבות 26-30 דקות ביורוליג, פלוס משחק אינטנסיבי ביום ראשון בליגה המקומית - הרי נבין שכנראה זו לא הסיבה. הבעיה האמיתית נעוצה בעובדה שארויו לא עושה את השחקנים שלידו טובים יותר. יותר מזה, ההחתמה של די בראון נובעת בין היתר גם מניסיון לחזק את ההגנה של מכבי בקו האחורי, המקום בו ארויו לא מצליח/לא רוצה/לא יכול לשתק רכז יריב.
עכשיו הוחתם די בראון, שלפי כל האינדיקטורים (קטעי וידאו, דו"חות סקאוטינג, סטטיסטיקות) נמצא על הסקאלה איפשהו בין וויל ביינום לקרלוס ארויו. אם הוא ייתן לפיני הגנה חזקה בקו האחורי, שכל כך חסרה למועדון העונה, יש סיכוי גבוה שכבר במשחקים הקרובים נראה את כמות הדקות של ארויו יורדת להרבה פחות מ-30 לערב.
2. בראיה רחבה יותר לגבי סגל הקבוצה והכימיה, ההחתמה של די בראון היא בעלת פוטנציאל "נענוע" יותר גדול מזו של צ'ארלס גיינס. גיינס מגיע כמחליף לאליהו בעמדת הפאוור-פורוורד מתוך צורך אמיתי, כי האלטרנטיבות שהיו כאן לא סיפקו את הסחורה וכבר לא לא לובשות צהוב (רודני ווייט, ג'ייסון וויליאמס, באטיסטה, אלטון בראון ופייזר). במקרה של די בראון, יש לא מעט מחליפים בקו האחורי. אבל בעצם ההחתמה שלו מעביר פיני גרשון מסר ברור מה הוא חושב על החבורה הזאת. ובמלים אחרות, חג'ג', בורשטיין ושארפ איבדו כל רלוונטיות מצד המאמן.
בעוד שחג'ג' ושארפ כבר הפכו למעודדים במשרה מלאה, הנפגע העיקרי מהמהלך הוא טל בורשטיין שנדחק ממקום בחמישייה הראשונה לקצה החמישייה השנייה. להבדיל משארפ, בורשטיין עוד לא מתכנן את טקס הפרידה. כך שלתוספות החדשות בסגל יש את הפוטנציאל להפוך את המועדון שוב להצגה הטובה ביותר בעיר. במקרה הטוב על המגרש, במקרה הרע על הספסל.
3. ומשהו אחרון על ה"שחקן היקר בתולדות המועדון". מי שירצה לקבל תמונת מצב אמיתית מה חושבים עליו במועדון, לא צריך מיקרופון או ראיון בלעדי, או לגרור את גרשון בלשונו. אפשר יהיה לראות את זה כבר במשחקים הקרובים, כשגרשון יצטרך להחליט לא רק אם בראון (מרקוס) יזרוק את הזריקה האחרונה, אלא גם אם בראון (די) יהיה על המגרש בעמדת הרכז ברגעי ההכרעה.