בקיץ ויתרה מכבי ת"א על רוב השחקנים המובילים שלה. ניקולה וויצ'יץ', טרנס מוריס, יותם הלפרין, וויל ביינום, דייויד בלות'נטל, וונטיגו קאמינגס. גם המאמן ועוזרו התחלפו. נוצר צורך בניעור והתעוררה תחושה של שינוי גדול והכרחי, אחרי שסל של מאליק דיקסון נתן אליפות היסטורית להפועל חולון והותיר את מכבי ת"א המומה. ולא בפעם הראשונה או היחידה באותה עונה.
הקבוצה אמנם הגיעה לשלושה גמרים, אבל הפסידה בכולם. חוץ מזה, הגעה לגמרים מקומיים לא נחשבת להישג מיוחד במכבי. המטרה היא זכיה בתואר ולא הגעה אל הסף.
ההנהלה חשה בכישלון והיתה נחושה לבצע צעדים. היום, אחרי ההדחה המוקדמת באירופה ובגביע המדינה וכשהיא פוזלת לצדדים, היא רואה שהשחקנים שעזבו או שוחררו עושים חיל, מי פחות ומי יותר. לא שזה היה בלתי צפוי, שהרי איש מהם לא היה שחקן גרוע (אוקיי, אולי מלבד קאמינגס בעונה קטסטרופלית). ובכל זאת, קשה שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם שחקן זה או אחר היה נשאר בקבוצה.
ההצעה שהלפרין קיבל היתה טובה מידי, בניקולה לא רצו להשקיע
צריך להבדיל בין המקרים. יותם הלפרין קיבל הצעה לטווח ארוך מאולימפיאקוס בשכר גבוה מאוד, שמכבי לא היתה מסוגלת להשוות. בדיעבד, כשמתברר כמה כסף הושקע בשחקנים חדשים בעונה הנוכחית, סביר שניתן היה להשאיר אותו. מקצועית, ברור שמקומו במכבי ת"א. לפחות מבחינת המערכת, אם לא מבחינת השחקן.
ניקולה וויצ'יץ' שוחרר בגלל עלות גבוהה מאוד ביחס לנכונות של מכבי להמשיך ולהשקיע בשחקן, ששידר סימנים ברורים של קושי לשמור על כשירות פיזית לאורך זמן. גם לגביו התחושה היתה שהוא נמצא מעבר לשיאו. מעבר לכך, הסכומים שנקבעו מראש בחוזהו היו גדולים מאוד.
מוריס קיבל הצעה מפתה, ביינום לא ענה על הציפיות
טרנס מוריס הלך לצסק"א שהציעה לו שכר גדול בהרבה ממה שהיה לו. דייויד בלות'נטל לא ענה לציפיות מבחינה מקצועית ואיבד ממעמדו ככל שהעונה חלפה לטובת עומרי כספי והוא מצא את מקומו בלה מאן. ההנחה היתה שבעמדה שלו ניתן יהיה להסתדר היטב עם הכישרון העולה מתוצרת בית, ולאפשר לו במה מלאה. וונטיגו קאמינגס פשוט לא הצליח לחבר שלושה משחקים טובים. היה ברור שהוא הראשון לפנות את המקום.
וכמובן, וויל ביינום. האיש שהגיע לכאן ללא ניסיון אירופי ועבר ייסורים רבים, כולל צעידה ברחוב ראשי בתל-אביב כשהוא אזוק לאחר פרשת הדריסה, לפני שזכה בהכרה מקצועית. מכבי הכירה בכישרונו ובאיכויותיו של ביינום, אבל אחרי שנתיים שבהן החמיצה שתי זכיות בגביע המדינה, איבדה אליפות וזכתה באחת רק בקושי רב ועם הרבה מזל – היה ברור שהנטייה תהיה לשחרר את הרכז ולאתר מישהו אחר שיישא בתפקיד החשוב הזה.
ביינום מצא ג'וב ב-NBA כפי שניתן היה להעריך כבר אז, אבל ספק אם מישהו יכול היה לראות בדמיונו ממוצע של 14.8 נקודות מצד ביינום ב-13 המשחקים האחרונים בין אמצע מארס לתחילת אפריל. ולא רק זה: 20 נקודות בשיקאגו, 25 נקודות ו-11 אסיסטים נגד לוס אנג'לס לייקרס, 22 ו-6 אסיסטים נגד הקליפרס ושיא השיאים מבחינתו: 32 נקודות בניצחון על שארלוט. ושוב, ידעו שיש לו את זה ושהוא מתאים לסגנון NBA לא פחות ואולי יותר מאשר לכדורסל האירופי. ספק אם האמינו שזה יקרה כבר העונה.
מלבד קאמינגס, שלא הצליח במכבי ונכשל גם בעונה הנוכחית (חתם באסטודיאנטס ושוחרר ממנה במהלך העונה, כדי לחזור לסרביה ולהצטרף לנובי סאד) – השאר רושמים הצלחות.
באולימפיאקוס מריחים תארים, להלפרין ו-וויצ'יץ' חלק נכבד
וויצ'יץ' הפתיע רבים בכושר יוצא מהכלל עם אולימפיאקוס במהלך פברואר. הוא נבחר לשחקן החודש בליגה היוונית ורשם סדרת משחקים יוצאת מהכלל ביורוליג, כשהוא קולע בין 14 ל-27 נקודות בששה משחקים רצופים בתקופה קריטית של העונה - טופ 16 וחלק מסדרת ההצלבה.
אלא שבסופו של דבר הוכח שעל אף ההצלחה הגדולה שלו, ההחלטה של מכבי לא היתה משוללת כל יסוד: במשחק מספר 3 בסדרת ההצלבה נגד ריאל מדריד וויצ'יץ' נפצע, החמיץ את רובו ונעדר גם ממשחק מספר 4. העובדה שאולימפיאקוס הצליחה להסתדר בלעדיו היא לזכותה ולזכות הסגל הרחב והמצוין שלה. זה לא אומר שמכבי היתה יכולה להסתדר בלי וויצ'יץ', אילו היה נשאר אצלה ונפצע שוב בתקופה משמעותית כל כך.
בכל מקרה, פציעות או לא, וויצ'יץ' הוכיח יכולת מצוינת והעניין קשור אולי בכך שבחלקים הראשונים של העונה איפשר לו פנאיוטיס ינאקיס, מאמן אולימפיאקוס, להיכנס לעניינים בהדרגה ולא העמיס עליו היכן שלא צריך או לא חייבים. לוקסוס ששמור לקבוצות עם סגל רחב ועשיר במיוחד, העשיר ביותר באירופה כנראה, נכון להיום.
הלפרין מצליח גם הוא. אמנם בחלק מהמשחקים האחרונים הוא התקשה לבוא לידי ביטוי, ולמעשה היה חלש מאוד ברוב הסדרה נגד ריאל מדריד עם צניחה משמעותית ל-3.8 נקודות בלבד בסדרה לעומת 9.7 בטופ 16, ואפילו לא פעם אחת על קו העונשין. אבל בסופו של דבר אפשר להניח שלא שותים לו הדם ומסתכלים על המכלול.
אולימפיאקוס בתקופה מוצלחת, מובילה את הליגה היוונית, הגיעה לפיינל פור אחרי עשר שנים של היעדרות מהמעמד והלפרין, עם 8 נקודות וכמעט 50 אחוז לשלוש ב-22 דקות בממוצע, הוא חלק חשוב מהמערך שם ובדרך כלל גם שחקן חמישייה. הוא חתום לשנתיים נוספות וככל הנראה לא יראו אותו כאן בקרוב. רביב לימונד יצטרך לעשות דברים גדולים, כפי שעשה בעבר בנבחרות הצעירות של ישראל, כדי לקחת את ההזדמנות שניתנה לו ולהפוך לישראלי המוביל בין הגארדים אחרי שהלפרין כבר לא כאן ובורשטיין יעזוב בקיץ.
בלות'נטאל מצא את הנישה בצרפת, מוריס שוב בפיינל פור
טרנס מוריס, שקט כהרגלו, עושה את העבודה בצסק"א מוסקבה. הקבוצה שלו מובילה את הליגה הרוסית בלי אף הפסד מפתיחת העונה והיתה הראשונה והיחידה לעלות לפיינל פור האירופי עם סוויפ (על פרטיזן בלגרד). הפורוורד המצוין הזה התחיל את העונה נהדר כשהוא ממלא את מקומו של מתיאש סמודיש הפצוע, אבל בשלב מאוחר יותר כשחזרו הפצועים והרוטציה השתנתה מעט הוא נופה מסגל הקבוצה למשחקי הליגה הרוסית בשל חוקי הזרים והמקומיים שם.
המספרים שלו ירדו בהתאם לממוצע הדקות, אבל אין ספק שצסק"א "מאריכה" לו את הקריירה והוא לא נשחק כפי שקרה לו במכבי ת"א. שם לא צריכים ממנו 40 דקות על המגרש אלא מסתפקים במחצית מהזמן הזה ומוריס מחזיק יפה את הנישה שלו עם 7.4 נקודות ו-5.2 ריבאונדים וגם הגנה טובה, כמו תמיד. את עניין זריקות העונשין שהדרדר אצלו עד לסביבות 50 אחוז הוא צריך לפתור בדחיפות. ובקיצור, בצסק"א מוריס הוא מה שהוא אמור להיות: שחקן רוטציה שיכול להתעלות, אבל הקבוצה יכולה להסתדר גם ביום חלש או בינוני שלו ולא חייבת 15 נקודות ו-10 ריבאונדים שלו כדי לנצח.
בלות'נטאל חשב שמצא את מקומו הטבעי, קבוצה שבה הוא יוכל לקחת לא מעט זריקות לסל ואף צעיר מקומי לא נושף מאחוריו ומחפש לתפוס את המקום שלו. מצד שני, לה מאן היא קבוצה בשולי היורוליג, אבל אחרי שעבר פעמיים במכבי ת"א, בשתי הבולוניות, בבנטון טרוויזו ובדינמו סנט פטרסבורג, יכול להיות שלה מאן היא אתנחתא מצוינת עבורו וגם מקום לעשות בו חשבון נפש, לפני שיחליט מה הוא רוצה להיות בשלוש-ארבע השנים הבאות: זנב לאריות או ראש לשועלים.
בפועל מה שקורה הוא, שבלות'נטאל עלה בחמישייה של לה מאן בליגה הצרפתית רק ב-11 פעמים מתוך 27 משחקים ויש לו ממוצע של 11 נקודות ו-4 ריבאונדים ב-26 דקות. לא משהו להתעלף ממנו, אבל יכול להיות שזה הבלות'נטאל שנראה מעכשיו והלאה: חלק מקבוצה, ולא שחקן שמחפש את הסל בכל מחיר.
בשורה התחתונה אפשר לומר, שאם מכבי היתה יודעת מראש שהיא עומדת לעבור כל כך הרבה מפחי נפש ולהוציא העונה כל כך הרבה כסף על כל כך הרבה זרים (כולל עמלות סוכנים, טיסות, פיצויים וכו') – היא היתה מעדיפה להשאיר לפחות אחד או שניים מבין העוזבים, ולנסות ליצור המשכיות חלקית ומסוימת במקום האנדרלמוסיה השלמה שהתפשטה כאן.
