היום (ה') זהו משחק המבחן של מכבי-פיני-ארויו. עזבו אתכם מהניצחונות על אלבה וירושלים. עד היום בכל המשחקים שלא היתה מהם דרך חזרה מכבי הפסידה. בנהריה בגביע, במלאגה בסיום שלב הבתים, ולברצלונה בחוץ. תשכחו מהניצחון "הגדול" על ירושלים, בליגה שהאליפות בה תקבע בפיינל פור אי שם בחודש מאי.
עכשיו הכסף שוב על השולחן, ובערימה גדולה מתמיד. אחרי שמכבי הובסה בברצלונה, וריאל מדריד ניצחה את ברצלונה בבית ואת אלבה בחוץ, אם מכבי מפסידה הערב במדריד היא חייבת לנצח בכל שלושת המשחקים שנשארו לה וגם זה עדיין לא יבטיח לה דבר. משחק שוטף, ארויו מלהטט, קבוצה חדשה - כל אלו יישארו בגדר סיסמאות בחדר העיתונות.
למה להפסיד אם אפשר להתפרק
ביום ראשון מכבי חיפשה את הנקמה על ההשפלה במלחה. בתחילת הרבע השלישי כשהובילה ב-17 הפרש, חיככו במועדון ידיים בהנאה וחיכו ל-30 הפרש. אבל ירושלים בהרכב שהגיע היישר מהדסה הר הצופים, לא נשברה, ואילולא כמה שגיאות שנבעו מעייפות (גם הספסל שלהם לא נתן כלום), היתה יכולה לחזור למשחק. למרות ההפסד, דווקא ירושלים היא זו שהראתה אופי.
זאת חוכמה קטנה מאוד לנצח ב-30 הפרש את אלבה בנוקיה, בין תבוסה ב-23 נקודות במלאגה והפסד ב-20 הפרש בברצלונה. אופי של קבוצה נמדד בהפסדים יותר מאשר בניצחונות. זאת חוכמה קטנה מאוד לגמור משחק קל עם עשרה אסיסטים (ארויו), אבל זאת חוכמה גדולה יותר לסחוף את הקבוצה שלך נגד הגנה חזקה, כשכלום לא הולך ולסיים עם קצת יותר מאפס בטור האסיסטים (שוב ארויו).
כשמרימים את הראש מהמגרש ומישירים מבט לספסל, עולה השאלה לגבי מידת ההשפעה של המאמן על אופי של קבוצה, על התנודות בין ניצחונות גדולים לתבוסות משפילות. נכון שפיני לא זורק לסל ולא שומר, אבל איפשהו באמצע הרבע השלישי של ברצלונה, כשמכבי נראית יותר כמו קבוצת נוער בה כל מי שמקבל כדור רץ לסל ומנסה להציל את המולדת, זה הזמן להסתכל במראה. גם אם הכלים ההגנתיים העומדים לרשותו של גרשון מוגבלים, בסגל שדרור חג'ג' הוא השחקן ה-12 שלך, אפשר לשלוח אותו למגרש לשלוש-ארבע דקות עם שארפ, די בראון, כספי, גרין. יש מספיק עבירות לתת מהספסל. שילחצו, ירביצו ובעיקר ינסו להוציא את היריבה מתוכנית המשחק. כנראה שיהיה בלאגן בהתקפה, אבל ב-15 הפרש כנראה שיום התקפי גדול לא היה שם. וככה, בזמן שפיני מעדיף להמשיך לנסות לנצח את המשחק בהתקפה התוצאה היא הפסד ממוצע של 21 נקודות על אדמת ספרד.
בראון יש הרבה. מרקוס יש רק אחד
אם יש דבר אחד שארויו נכשל בו העונה זה בתחום המנהיגות והובלת קבוצה. מבחינת יכולת אישית התקפית ופנומנליות, לא היה שחקן כמוהו בישראל. אבל כאן זה נעצר. תרומתו של ארויו לקבוצה נגמרת במהלכים האישיים ובהולכת המתפרצות. הרוב המכריע של האסיסטים שלו מגיעים בהתקפה מתפרצת או במשחק מעבר. במשחק עומד, כשההגנה מסודרת? שאחרים ימסרו. ארויו מניע קצת את הכדור לימין ולשמאל, אבל בעיקר עסוק בלחפש את הסל. לדחוף, להלהיב, להנהיג? זה כבר לא בהגדרת תפקידו.
במכבי הבינו את זה והביאו את מרקוס בראון. לא צריך יותר ממבט של כמה דקות עליו בעת משחק כדי להבין איך צריך להיראות מנהיג. הוא דוחף, כועס, ואפילו מוסר כדי להשלים את החוסרים של ארויו בתחום הזה. למעשה הוא עושה כל מה שנדרש לטובת הקבוצה.
הבעיה שברמות הגבוהות מרקוס בראון אחד לא מספיק. במשחקים האחרונים פיני משתמש בו יותר לניהול המשחק. מצד אחד זה טוב - בשני המשחקים בטופ-16 בראון עומד על ממוצע של חמישה אסיסטים למשחק, אחרי שאת השלב הראשון הוא סיים עם ממוצע של שניים. מצד שני, זה גובה מחיר כבד בתחום שבשבילו הביאו אותו: הקליעה מבחוץ. בראון משקיע יותר אנרגיה בניהול המשחק, פעולה שמשפיעה על הקליעה לשלוש, וכך הפך הקלע המדויק ביותר של מכבי מהשלוש (45%) בשלב הראשון, למי שעומד על 1 מ-6 בלבד בשלושת משחקי היורוליג האחרונים.
איפשהו בדרך לחיפוש פיתרון לבעיית ניהול המשחק התהפכו היוצרות, ומרקוס בראון איבד את זהות הקלעי שלו. אם במשחקים הראשונים להגעתו של פיני התרגיל הראשון במשחק היה לזריקה של בראון, הרי שבמשחקים האחרונים בראון לוקח זריקה ראשונה בתחילת-אמצע הרבע השני. טוב זה לא עושה למכבי. במשחקי השלב הראשון תחת פיני, עמד בראון על ממוצע של 16.6 נקודות למשחק, בטופ-16 הוא ירד ל-8.5 נקודות בלבד.
עד כמה חסרות הקליעות שלו אפשר היה לראות דווקא במשחק נגד הפועל ירושלים שהובילה על מכבי עד הדקה ה-12, מהדקה הזו מכבי פתחה מבערים ופער בלתי מחיק. מה היה בדקה הזו? מרקוס בראון זרק וקלע את השלשה הראשונה שלו.
לא בושה לקלוע מבחוץ
במשחק מול ברצלונה לפני שבוע, בכל פעם ששחקן של מכבי חדר לסל מיד קפצו עליו שניים ולפעמים שלושה שחקנים. נכון שברצלונה קבוצה אתלטית, אבל תגובה מהירה כזו היא יוצאת דופן. כשמסתכלים על ההילוכים החוזרים התמונה מתבהרת: כמעט בכל ההתקפות של מכבי יש שלושה, ארבעה ואפילו חמישה שחקני ברצלונה בתוך הצבע. שימו בתוך הגנה צפופה כזו אפילו את שאקיל אוניל, וגם הוא יתקשה לקלוע סל כששני קטאלונים תלויים לו על כל יד.
ברצלונה בסך הכל ראתה את התהליך שעברה מכבי תל אביב, ועשתה את ההתאמות. מכבי הפכה לקבוצה שלא זורקת משלוש. אם בשלב הבתים היו אלה ארויו ובראון שזרקו מדי פעם, הרי שמאז ש"הוזעק" בראון לסייע בהובלת הכדור, הפכה מכבי לקבוצה שזורקת הכי מעט לשלוש בשלב הטופ-16. קבוצה ממוצעת ביורוליג זורקת כמעט פי שלושה יותר ממכבי מחוץ לקשת (.57 זריקות למכבי לעומת יותר מ-21 של קבוצה ממוצעת בטופ-16). מול קבוצה שמראש לא היה לה שחקן פנים דומיננטי, ושאיבדה מימד משמעותי כל כך מהמשחק שלה - את הקליעה משלוש - הרבה יותר קל להתכונן, לשחק וגם לנצח.
ולמרות הכל, למכבי יש את הכלים לנצח את ריאל במדריד ולהתחיל בסלילת הדרך לשלב ההצלבה. כדי לנצח היא תצטרך להוציא מהפורמלין שני כלי נשק - קליעה לשלוש ונשמה. או במקרה של מכבי בעצם מדובר בכלי נשק אחד. דרק שארפ.