כסף באליפות אירופה ב-1993, כסף באליפות העולם ב-1994, ארד באליפות אירופה 1997, כסף באליפות העולם 1998. אלה היו פרפורי הגסיסה-בדיעבד המפוארים של אימפריית הכדורסל של ברית המועצות, ששנים בודדות לאחר הפירוק עוד הצליחה להעמיד נבחרת כדורסל נהדרת שזוכה במדליות. אלא שהצמיחה של דורות גדולים ומוצלחים בספרד, צרפת, יוון וגרמניה, והתחרות הגוברת ממספר גדול של מדינות כדורסל עצמאיות חדשות (מפירוקי בריה"מ ויוגוסלביה), עזרה לשלוח את נבחרת הכדורסל של רוסיה לכמה שנים רעות.
מקומות 6, 5, 8 ו-8 (אחרי הפסד לישראל) באליפויות אירופה בין 1999 ל-2005, מקום 10 ב-2002 והיעדרות ב-2006 מאליפות העולם ומהמשחקים האולימפיים ב-2004 – זו רשימת ההישגים העלובה של רוסיה בתקופת השפל ההיא. ואז הגיע דייויד בלאט.
זהב סנסציוני ביורובאסקט 2007 וארד ב-2011, חזרה לאליפות העולם ב-2010 (מקום 7) ומדליה אולימפית ב-2012, הראשונה תחת השם "רוסיה" – זה השלל שהכדורסלנים הרוסים ליקטו מכל רחבי העולם תחת הדרכתו של המאמן היהודי-אמריקני-ישראלי-עם-שם-שהוא-בכלל-קללה-ברוסית. אין כל ספק, ההישגים של בלאט עם הנבחרת הרוסית מרכיבים את אחת מעבודות האימון המרשימות בעולם הכדורסל בשנים האחרונות. והשבוע הוא שם לזה סוף.
בלאט החליט שהוא עוזב והצדדים נפרדו יפה. אין סיבה שלא. הרוסים, בצדק כמובן, הודו לו בפה מלא ובלב שלם. המדליה האולימפית הראשונה שלו ושלהם (מאז הפירוק) היא יופי של מתנת פרידה. מה גם שלשני הצדדים הפרידה הזו הגיעה בתזמון טוב. העבודה עם הנבחרת שותה למאמן את חופשות הקיץ, ואחרי שבעה קיצים שהקדיש לקמפיינים עם האדומים ממוסקבה, ברור שהוא צריך קצת מנוחה. בכל זאת, לא מדובר בשחקן צעיר, אלא באיש משפחה. ומהצד השני, הרוסים יוכלו לקחת את היסודות האדירים שהוא השאיר שם ולבנות עליהם עם מאמן רוסי. קולות למינוי מאמן מקומי נשמעו לא פעם עוד במהלך הקדנציה שלו, וגם זו כמיהה מובנת. אנשים רוצים לראות מאמנים מקומיים מובילים את הנבחרת שלהם להישגים. בלאט פינה את הבמה במצב ובתזמון מצוינים.
אבל מאז שבלאט הודיע שהוא נפרד מהנבחרת הרוסית אני מסתובב עם תחושה אחת, שלא מרפה – הפרידה מנבחרת רוסיה איננה פעולה שעומדת רק בפני עצמה. בלאט, וזה נכון כמובן לא רק לרמת הנבחרות, השיג כבר המון בכדורסל האירופאי. גם ברמת הקבוצות לא צריך לנקות אבק מהמדפים בארון שלו. שני תארים אירופאיים (יורוצ'אלנג' עם סנט פטרסבורג וליגה אדריאטית), ארבע אליפויות וארבעה גביעים בישראל, אליפות וגביע באיטליה. וכל זה רק כמאמן ראשי, כמובן. כעוזר (אחד העוזרים הדומיננטיים שראינו בכדורסל האירופאי אי פעם) הוא גם חתום על שתי אליפויות אירופה עם מכבי תל אביב. תוסיפו לזה שלוש מדליות עם רוסיה, ואפשר לומר שנשאר לו מעט מאוד מה להשיג בזירה הזו.
בעצם, רק משבצת אחת בטבלת המטרות של בלאט עדיין נשארה ריקה: זכיה ביורוליג כמאמן ראשי. בלאט היה קרוב לזה כבר פעמיים – פעם אחת בשנה האחרונה של הקבוצה של מקדונלד והאפמן, פעם אחת עם הקבוצה הנהדרת מלפני שנתיים, זו של פארגו-פרקינס-אידסון. שתי קבוצות שונות לגמרי, גם מהבחינה שאת השניה בנה מאפס. הבעיה היא שגם בשנה שאחרי הגמר מול פנאתינייקוס הוא צריך היה לבנות קבוצה מאפס. והשנה נאלץ לעשות זאת בפעם השלישית ברציפות.
זו לא אשמתו. זו אשמת ההנהלה של מכבי תל אביב. נכון, גם היא לא פועלת בוואקום וגם לה יש אילוצים משלה. אבל בשורה התחתונה האחריות של המאמן מסתכמת בבניית הקבוצה, במיקסום היכולות שלה על המגרש ובהישגים. האחריות של ההנהלה נוגעת גם היא כמובן לבניית הקבוצה, אבל לא פחות מכך היא גם צריכה לשמור על הקיים, לייצר המשכיות ולאפשר למאמן לעשות את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. את זה הנהלת מכבי תל אביב, למרות כל הסיבות (האמיתיות) והתירוצים (הממוחזרים), פשוט לא עשתה. ההנהלה הזו, שבסך הכל כמובן עושה עבודה מעולה לאורך השנים, לא סוטה מקו ניהולי ברור שמה לעשות, מקשה עליה לשמור על הכוכבים שצומחים תחת בלאט.
וכמו שזה נראה עכשיו, המצב לא הולך להשתנות. הצלחה על הפרקט, אם תגיע העונה ביורוליג, משמעותה עליה בביקוש לשחקני מכבי. המשמעות של זה היא פרידה מ-2,3,4 שחקנים חשובים. לפיכך, כדי למלא את המשבצת הריקה שלו ולזכות ביורוליג, בלאט יהיה חייב לעשות את זה עם קבוצה שהוא בנה בקיץ שלפני. ואמנם לבלאט יש לא מעט מאפיינים שמזכירים מאמני מכללות, אבל לזכות ביורוליג עם קבוצה שהיא וואן-אנד-דאן (שכל הכוכבים באים לעונה אחת) זו עדיין מומחיות ששמורה בעיקר לג'ון קליפארי. ככה שבלאט יודע מה מחכה בקיץ הבא, בהנחה שיגיע רחוק גם העונה. ולא בטוח בכלל שבא לו על זה עוד פעם.
אז את רוסיה הוא עזב, מכבי תל אביב לא נותנת לו צ'אנס אמיתי לזכות ביורוליג והמהלכים שלה בכל קיץ הם לא בדיוק המהלכים שיגרמו למאמן להרגיש רצוי, להרגיש שעובדים בשבילו, שעוזרים לו להביא את הקבוצה הכי רחוק שאפשר. ואמנם, לבלאט יש חוזה לעוד עונה, אבל זה לא שלא ראינו חוזים שלא מתממשים עד סופם בספורט.
כל זה מעמיד את בלאט בנקודה מצוינת לנסות למלא עוד משבצת אחת, שאולי אפילו לא נמצאת ממש על טבלת המטרות, אלא בנספח סודי. זו משבצת שמכילה מטרה שבעינינו, מהצד, תמיד נראתה כאילו היא אמורה לעמוד לנגד עיניו: ה-NBA.
נכון, שמענו אותו מדבר על זה. שמענו אותו אומר שזה לא משהו שהוא יעשה רק כדי לסמן וי. שללכת לשם כעוזר מאמן זה לא באמת מה שיגרום לו לעזוב שוב את המשפחה ולנסוע לאמריקה. שמענו הכל. אבל בלאט לא רק השיג (ממש כמעט) הכל בכדורסל האירופאי. בלאט גם בן 53 ושחוק כמו מאמן בן 70. הוא וורקוהוליק, ושבע השנים האחרונות היו אינטנסיביות במיוחד. זה לא שהוא לפני פרישה, אבל היום הוא לבטח רואה את הקריירה באור שונה משראה לפני 5, 8 או 10 שנים. החלום למעבר לאיזשהו תפקיד דיפלומטי מדגדג כבר זמן מה. הילדים גם כבר אינם קטנים. סיטואציות משתנות, פרספקטיבות משתנות.
ולכן לגמרי לא יפתיע לגלות שרעיון ה-NBA מתעורר לו בראש. הליגה כיום בין-לאומית מתמיד, ובלאט לא ייתקל בבעיות של שפה והבדלי תרבות. כן, יהיו בעיות אחרות, וקצרה היריעה מלפרטן כרגע, אבל בלאט פותר בעיות, לא בורח מהן. בלאט נמשך לאתגרים, לא מתחמק מהם. הקרקע כבר כמעט מוכנה, הפרידה מרוסיה היא הצעד הראשון. עכשיו רק צריך לקוות שמיכאיל פרוחורוב מברוקלין יגיש לו הצעה שאי אפשר יהיה לסרב לה.
