אז בואו נעמיד דברים על דיוקם, לטובת מי שהתבלבל: מכבי ת"א היא לא נבחרת ישראל. היא לא אמונה על קידום השחקן הישראלי, לא מחויבת לגידול שחקנים צעירים, לא צריכה לתת דין וחשבון למקום הלידה.
אין ספק, זה היה יכול להיות מאוד נחמד, אפילו מרגש, אם לצהובים היה שחקן צבר מוביל, אבל מה לעשות שהשוק לא רווי בכאלה. שניים נמצאים ב-NBA (ביניהם אחד, מקל, שפוספס פעמיים במכבי), והפיקנטריה שהם קיבלו ביום שישי יותר דקות מכל ילידי הארץ ששיחקו מול קובאן ביחד היא בדיוק מה שהיא: פיקנטריה; אחד ליאור אליהו מפונק שבורח מעבודה קשה והיה מזמן יכול להיות ב-NBA אם לא היה כזה (ואל תתפלאו אם בסוף עוד תמצאו אותו מונחת במכבי על אפו של בלאט); אחד יותם הלפרין, מהשחקנים הכי אוברייטד בהיסטוריה של הכדורסל וממילא לא אהוב במיוחד ביציע הצהוב. השאר או לא טובים מספיק, או היו במכבי ולא התאימו, או בני 204 (אהלן מאיר טפירו). עם כל הכבוד ליוגב אוחיון, הכישרון והיכולת שלו פשוט לא ברמה שמספיקה להוביל קבוצת יורוליג ששואפת להיות בכירה.
העיסוק בישראלים של מכבי התחיל ברגע שהקבוצה התחילה להפסיד. אם המאזן שלה היה נקי מהפסדים מתחילת העונה, אם הכדורסל היה מהנה, לרוב האנשים זה לא היה משנה מה כתוב בתעודת הזהות של השחקנים.
הנה, בקבוצה האדירה של 2004, זו שלקחה את גביע אירופה בתל אביב עם ניצחון ב-44 הפרש. טל בורשטיין היה הישראלי היחיד בחמישייה, ומהספסל עלו גור שלף ולא-צברים כמו דריק שארפ, דיוויד-שעוד-היה-אז-בלותנטל ודיון תומאס. לא זכור שמישהו התעסק אז במוצא אמם של השחקנים, או שלמישהו מהצופים היו אז בעיות הזדהות.
אפילו מכבי הגדולה של 1977 כללה את טל ברודי, לו סילבר, ג'ים בוטרייט ואולסי פרי, שבהמשך לא סתם התאזרח, אלא התגייר. כלומר קבוצה שרוב כוכביה לא נולדו בארץ. אבל הנה הקיק האמיתי לטהרנים של הכדורסל הישראלי: ההישג הגדול ביותר של נבחרת ישראל, מקום שני באליפות אירופה 1979, נרשם כשבסגל בולטים סילבר, בארי לייבוביץ', סטיב קפלן ואריק מנקין. אף אחד מהם לא נורה מרחם אמו בבית חולים בישראל
שאראס, פארקר, וויצ'יץ', מקדונלד, האפמן, ארל וויליאמס, קווין מגי ז"ל וכל השמות המוזכרים לעיל ששיחקו בקבוצה, כולם היו מכביסטים בדם, גם אם לא נולדו בארץ והריחו את הבלטות במגרש מכבי הישן. האוהדים- והתקשורת - חיברו להם שירי הלל לא פחות מלברקוביץ', קטש ושאר גיבורי התהילה הצברים.
נאמר זאת שוב: מכבי היא לא הקבוצה של המדינה, גם אם הקהל ימשיך לשיר את התקווה לפני כל משחק יורוליג ועל החולצות מוטבע דגל ישראל. מה שצריך להיות מוטבע אצל כל מי שלובש את המדים הצהובים הנחישות, אגרסיביות, חוסר פשרות, לחימה, ווינריות. זה – בנוסף כמובן לכישורי המשחק כמובן – מה שהופך אותך מתאים לשחק במכבי. לא משנה אם אתה יהודי חם כמו דיוויד בלותנטאל, או סתם אמריקאי שכיר חרב כמו דיוויד בלו.
המשיח והחמור
תראו מה קורה לאריק בנאדו: רק בשנה שעברה הוא היה המשיח של מכבי חיפה כשהציל אותה משאול תחתיות והצעיד אותה עד למקום השני, ועכשיו האוהדים רוצים לבעוט אותו כמו חמור לאחר שקבוצתו השיגה רק ניצחון אחד מאז המחזור הראשון.
אותם אוהדים אגב התעמתו עם שחקן רעננה תמיר כהן, ששיחק בעבר בחיפה, או לפחות היה רשום בסגל שלה, והזכירו לו את אביו המנוח, כאילו היו אחרוני האוהדים של הפועל או בית"ר. קלאסה, היא בכל מקום.
שלוש קטנות
1) אם מכבי ת"א הייתה מפסידה לקובאן היו אומרים חלק מהמצקצקים שזה קרה בגלל חילול שבת. האם, בפרפראזה, אפשר לומר שהניצחון הגדול הושג בזכות חילול שבת?
2) גביע העולם יגיע לביקור בישראל. אל תתפלאו אם גם את זה נבחרת ישראל תפספס.
3) אחרי שברח להפועל פתח תקווה לטובת צילומי ריאליטי בפיליפינים, ליאור אסולין בכל זאת חוזר לארץ. אם זה לא היה מצחיק, זה היה... לא, רגע, זה רק מצחיק.