כשהתודעה של קבוצת כדורסל מתקבעת על מנטליות מפסידנית, ומכבי תל אביב של עונת היורוליג הנוכחית היא, עד שלא יוכח אחרת, קבוצה כזו, ההפסדים שנערמים מתחילים להיות עבור אנשיה פחות ופחות כואבים, פחות דוקרים, פחות מערבבים את הקרביים. הם הופכים להיות סוג של השלמה עם גורל שלא ניתן לברוח ממנו. יותר מדי כמעטים, יותר מדיי מה היה קורה אילו, יותר מדיי התמודדויות מתסכלות, עם הפסדים חד צדדיים כמו מול פריז, או צמודים כמו מול ברצלונה אתמול אחרי הובלה דו ספרתית. התודעה תתקבע. קבוצה מפסידנית.
אז אם במכבי ת״א השלימו עם גורלם העונה ביורוליג (ואלה שלא השלימו, ישלימו בקרוב), והם מחפשים לעצמם נחמה לאחר עוד הפסד מעצבן ואכזרי, הם יכולים להגיד לעצמם שביחס לעצמם בתקופה האחרונה ובכלל, הם שיחקו לא רע בכלל. הם היו תחרותיים. הם הראו נכונות. הם… סליחה אבל המקלדת קצת מתקשה לחבר את המילים הללו בהקשר של מכבי ת״א… אבל הם שמרו בהגנה. כן, כן, ככה ממש, שמרו. עם פתרונות ראויים לפיק אנד רול, ורצון ולחימה. עם קלוזאאוטים ראויים, עם נפילות על כדורים אבודים, עם חטיפות. עם 8 איבודים לברצלונה רק במחצית הראשונה שהובילו לסלים קלים.
נכון שברצלונה של אתמול היא קבוצה של יותר שמות מרשימים מאשר כשרון. שפאנת`ר צריך תשומת לב כל הזמן, שאנדרסון ופארקר נותנים תחושה שהם אינדיבידואלים שמחרבים את המשחק אבל הם בעצם הורגים אותך ברכות. והיה קצת עצוב לראות את אברינאס וסטורנסקי, עד לא מזמן שמות שרואים רק במשחקים שמשודרים ב-2 לפנות בוקר, עם זריקה אחת משותפת לשניהם במחצית שלמה. אבל אז מכבי התעצבה לראות את הנסיון וקור הרוח שלהם מכריע אותה בדקות הצמודות, והתעצבה עוד יותר לראות הובלה ב-15 הפרש באמצע הרבע השלישי הולכת לאיבוד. ואיך שהכל התפרק.
דילמת קטש
איך התפרק? המשחק אמנם היה צמוד לאורך כל הרבע הרביעי, ומשחקים צמודים זה אמנות הלא נודע, שילוב של קבלת החלטות, קור רוח, ניסיון וכשרון של שחקנים. אבל מכבי הפסידה את המשחק ברבע השלישי. הרצון של קטש לנהל את הדקות של שחקניו כדי לשמור רגליים טריות לרבע הרביעי מובן לחלוטין (וקטש ניהל לרוב מצויין את המשחק אתמול). הרי העובדה שג׳יילן הורד וליוואי רנדולף מובילים את היורוליג בדקות זו עדות ליכולת שלהם אבל בעיקר למצוקה של כשרון בסגל של מכבי, לא לאיכות שלו. אתמול רק ברבע הראשון שותפו 11 שחקנים. אבל בדיוק באמצע הרבע השלישי, ברצלונה התחילה לחזור, וקטש החל להחליף את ההרכב שהוביל ליתרון הזה.
חילופים על מנת לעצור מומנטום הם כלי ראוי במקום פסק זמן. אבל במקרה הזה זה היה מכריע לרעתה של מכבי. ההרכב של בלאט, רנדולף, הורד, ריברו וריימן, שהוליך את מכבי ליתרון של 15 העמיד את קטש בדילמה. 5:04 שניות לסוף הרבע השלישי תמיר בלאט קלע שלשה והעלה ל-45:60. ברצלונה נראתה על פי תהום. עוד דחיפה קלה והרבע הרביעי יהיה גארבג׳ טיים. קבלת ההחלטות, שפת הגוף שלה, הכניעה שלה לאגרסיביות ההגנתית של מכבי, הכל נראה רע, כלומר טוב מבחינת מכבי. ואז תוך דקה ו-14 שניות, אותו הרכב איפשר בשלושה פוזשנים 7 נקודות משותפות של ג׳בארי פארקר וג׳סטין אנדרסון האדישים והמצויינים, וברצלונה צימצמה ל-60-52.
קטש הרגיש שהוא צריך שינוי לעצור את הריצה הזו. מכבי שוב לא קידשה את הפוזשן, כלומר הרגישה נוח מדיי לאבד יתרון מבטיח בלי להתייחס לפוזשנים ב-15 הפרש או 13 הפרש כאילו היו נקודה הפרש. וב-74 השניות הללו קטש יכול היה לקחת פסק זמן, לעצור את המומנטום, לעשות אולי חילוף אחד אבל להשאיר את הגרעין של ההרכב כי הוא עבד טוב בסך הכל. אבל אז התחילה רכבת חילופים כדי לשמור על טריות רגליים וכדי לדחות את ההכרעה לרבע האחרון, וההפרש של מכבי התקלף שכבה אחר שכבה, פוזשן אחרי פוזשן.
הוא הכניס את שאיוק במקום ריימן - חילוף הגיוני לאחר החטאות של ריימן של שלשות מהפינה. ואז יוקובאייטיס במקום בלאט, שהיה אחד הסיבות המרכזיות להובלה הצהובה בזכות ההפעלה שלו את רנדולף והורד, ואת גבריאל במקום ריברו. עשר שניות לאחר מכן, ב-62-52, דיברתולומיאו החליף את רנדולף.
דקה אחר כך, ג׳ייק כהן החליף את הורד, וכבר 8 הפרש. חמישיית הייאוש של מכבי שיחקה את שלוש הדקות האחרונות ועד לסוף הרבע ברצלונה הורידה ל-2 הפרש, והמשחק נפתח. או בעצם נסגר. זה נכון שקל להגיד בדיעבד. וההחלטות על הקווים ובמגרש מתקבלות בדופק 200. אבל מי שראה את מכבי ת״א העונה ביורוליג, לא באמת רוצה להגיע איתה למצב של סל אחרון.
דילמת קטש 2
ברצלונה התעקשה על האיזורית אולד סקול שלה של 2-3, ועל כן היא זוכה בפרס הנוער מחוזית השבועי שלנו. מכבי כבר חשבה שהיא פיצחה את הגנת הבונקר הזו אבל התקשתה מאוד להכניס כדורים להיי פוסט ברבע הרביעי ולהגיע לצבע מהחסימות בפיק אנד רול. בשני הפוזשנים האחרונים ברצלונה חזרה לאישית, גם להם יש גבול להרפתקאות. נקפוץ לסוף המשחק, לפוזשן האחרון, מכבי במינוס 2, והנה עוד דילמת מאמן.
האם לקחת פסק זמן בכדור אחרון כשאתה בפיגור ולסדר תרגיל, לתת למאמן ממול להתארגן הגנתית, או לוותר, ולסמוך על השחקנים והאינסטיקנטים הבריאים או החולים שלהם? אין תשובה ברורה. מרבית המאמנים לוקחים פסק זמן. מאמן שיפסיד בלי לקחת פסק זמן יאכל את הלב על כך שלא לקח. זו גם הזדמנות לאגו לשרטט תרגיל שיוציא אותך גדול. ואם לקחת פסק זמן, האם להוציא את הכדור בחצי המגרש שלך או בחצי המגרש של היריבה? אם תוציא בחצי המגרש שלך, אתה חשוף ללחץ על כל המגרש או לשמירה כפולה על המקבל כמו שברצלונה עשו אתמול, ואתה מבזבז שניות יקרות להעלות את הכדור להתקפה. אם תוציא בחצי המגרש של היריבה, אופציות המסירה יותר צפופות אבל אתה קרוב לסל. אז הנה הוידאו של הכדור האחרון.
פסק הזמן הצהוב שלא נלקח כשברצלונה רצה ברבע השלישי, נלקח 13 שניות לסיום. והוצאת הכדור הייתה בחלק המגרש של מכבי ת״א. והתוצאה של הפוזשן הזה הייתה מאכזבת לא בגלל ההפסד, אלא בגלל שמכבי הסתבכה ואפילו לא הרימה זריקה. בלאט כדרר בנון שלנטיות תמוהה, הסתבך, חטף שמירה כפולה ואיבד את הכדור. על הלוח של קטש בפסק הזמן זה בטח נראה אחרת. גם אם תמיר בלאט הוא ווינר (והוא ווינר), גם אם השחקנים האחרים הם חבר׳ה על הכיפאק (ונראה שהם על הכיפאק) וגם אם חלקם היו חלק מקבוצות מנצחות, ככה נראית קבוצה עם תודעה של מפסידנים. זה לא אות קין לכל החיים, וזה יכול להשתנות אפילו בעונה הזו. אבל כרגע, זו מכבי.
ואולי עדיף למכבי ככה. ניצחון אתמול היה מעורר תקוות אצל אופטימיסטים חסרי תקנה לחזרה למרדף על המקום העשירי. ההפסד מקרב את הרגע שבו מכבי עלולה להרים דגל לבן על העונה האירופאית שלה כשגם הסיכוי התיאורטי להגיע למקום העשירי עלול להעלם, אך יש זמן לזה עוד.
בעודה רודפת, היא נזכרת שכאן בבית, בישראל, היא יכולה להיות נרדפת. מכבי ת״א חוששת יותר מכל מהיפוך הקנים האדום. אם תפסיד את האליפות, אם התפילות שלה לא יעזרו והפועל תזכה ביורוקאפ מה שיוביל אותה ליורוליג, זה כבר פגיעה משמעותית מעוד עונת יורוליג רעה.
הנה קם לו מתמודד שרוצה לנשל אותה, לדרוס אותה, ולהחליף אותה בתור הקבוצה הדומיננטית של הכדורסל הישראלי. ואז גם להצטופף איתה קרוב קרוב באולם הביתי, במרדף אחרי שחקנים ישראלים בכירים, וביורוליג. מכבי ת״א נראית כרגע שבעה כמו רוקי בלבואה אחרי ההצלחה של רוקי 2, והפועל ת״א כמו קלאבר לאנג, מיסטר טי, של רוקי 3. והיא באה אול אין. אז ההפסד אתמול לברצלונה מקרב את הרגע שבמכבי יבינו ויחליטו שהמשחקים ביורוליג הם כאלה שמחלקים בהם כוחות במחשבה על משחקי הליגה. כל השנים זה היה הפוך. אבל כל השנים לא היה את הפועל ת"א והפועל ירושלים בגרסתן העשירה. כל השנים לא היה את שגעון הגדלות של עופר ינאי ואת הכיס העמוק של מתן אדלסון.
הספורט הישראלי כולו מחכה לדרבי הזה. תביאו אותו כבר. מכבי מול הפועל, בלאט מול מדר, איטודיס נגד קטש. אבל אם אפשר תזכורת קטנה: זה דרבי של צהובים מול אדומים ועדיין - כולם אחים לגורל משותף, ישראלי, יהודי. זה דרבי על הגמונית כדורסל של עיר ומדינה ועדיין - העיר של כולם, גם המדינה. זה דרבי עם אוהדים אדומים שנלחמו בעזה, ואוהדים צהובים שנלחמו בלבנון, ולהיפך. עם נרצחים מהשביעי באוקטובר שמונצחים באדום, ונרצחים שמונצחים בצהוב. אז שתנצח מי שתנצח. רק בלי מלחמות. בלי שנאה.
