בעולם מתוקן, נחשב מאזן של 5-6 לסביר לגמרי. בטח כשמדובר בקבוצה חדשה דנדשה שהולחמה מאפס בקיץ האחרון. מכבי תל אביב, גם אחרי הפסד חוץ נוסף ומביך למדי, מצויה מרחק נצחון ביתי מול ולנסיה, בשבוע הבא, מלחזור למצב של 50% הצלחה בליגה השניה בטיבה בעולם. אז למה למה, ישאל השואל, נדלקות כבר בשלב הזה הנורות במשרדי המועדון אל תוך הלילה? למה ככה, כשמכבי מנצחת, פחות או יותר, משחק כן ומשחק לא? כי כרגע, בממוצע, אם נאמץ שורה של טונה מהשיר סרט ערבי, המצב הוא ברמת ה– יא איבני, יא באבא, יום באסל יום סבבה. אוקיי אוקיי, לא סבבה. לא סבבה בכלל. כו-לם יודעים, בשלב הזה, שהצהובים הם הקבוצה יחידה ביורוליג (וב-NBA) שלא ניצחו ולו משחק חוץ אחד לרפואה עד כה. ואם להוסיף על כך נדבך קטן, שלא נראו טוב או סביר בשום משחק חוץ עד כה. וזה עוד לפני שדיברנו על חלק מהתצוגות בבית.
אתם יודעים מה? בואו נעזוב רגע את המסביב ונלך הישר אל הדבר עצמו. הגריל סביב עודד קטש הודלק עכשיו רשמית והוא חם כמו פינג'אן שעל האש, יעני לבה. דיבורים על חוסר נחת מהמאמן החדש-ישן הושמעו בסביבות יד אליהו הישן דקה אחרי (וגם דקה לפני, למען האמת) שאיש חתם. קטש לא היה קונצנזוס במכבי תל אביב ולו לרגע אחד, עוד טרם עלה להעביר אימון ראשון. ולאור המשחקים האחרונים בכלל והמשחק במינכן בפרט, נדמה עכשיו שזה רק עניין של זמן. עניין של עיתוי. עניין של מחליף.
הנה זה מגיע
על עודד קטש עבר שבוע רע מאוד. הפסדים ביורוליג בכלל והפסדים חוזרים בחוץ בפרט הם לא דבר טוב. העניין הוא שהשבוע הצטרף לכך הפסד ליגה (ועוד בבית. ועוד לירושלים). העניין הוא שהשבוע הצטרף לכך גם עניין דארון היליארד וההשעיה. עכשיו, כשאל המצב המקצועי המדאיג הצטרפה קלישאת השמירה על חדר ההלבשה, הקלישאה ששולחת מאמנים הביתה.
כשנקלע יאניס ספרופולוס למשבר העמוק בעונה שעברה, נדמה היה שיש שחקנים בקבוצה שלו שמוכנים ממש להילחם בשבילו, להילחם כדי שהוא ישמור על הג'וב שלו. שלא שזה שינה משהו, כן? כאשר מקבלי ההחלטות הצהובים יושבים כעת על המדוכה, אותה המדוכה דרכה פוטר שם מאמן אחר מאמן אחר מאמן אחר מאמן אחר מאמן, הם עשויים לתהות אם יש לקטש כרגע מספיק תומכים בתוך הסגל שלו. בתוך הקבוצה שלו. אם יש כרגע שחקנים שמוכנים לצאת למלחמה בשביל לנצח. בשביל הקבוצה שלהם. בשביל עצמם. בשביל המאמן שלהם. אותו מאמן עליו נלחמו ממש לא מזמן די הרבה שחקנים, כולל כמה שסוג של משחקים עבורו כעת, ולו בדיעבד, כאשר הוא נשלח הביתה מנבחרת ישראל.
אני כותב את הטורים האלו, בפלטפורמות שונות, כבר לא מעט שנים. וקראתי וכתבתי כאן, ברוך השם, לשלוח הביתה מאמנים שונים. זרים וישראלים. טובים יותר ורעים יותר. לעיתים אחרי מספר עונות, לעיתים לאחר שני משחקים. העניין עם עודד קטש קצת שונה אצלי, מסיבה אחת שאפרט מיד. ברמת העובדות, מכבי של תחילת דצמבר לא טובה יותר בדבר מאשר זאת שהחלה להתאמן בספטמבר.
אני, בפשטות, לא מזהה שום רף התקדמות. לא התקפית, לא הגנתית ולא פרסונלית. והפרסונלי הזה הוא המדאיג מכולם. נכון לעכשיו, ואנחנו כבר מספיק זמן בתוך העונה הזאת, יש הרבה יותר שחקנים שנמצאים מתחת לכושרם הממוצע מאשר כאלו שפורחים. זה היה מספיק עדין? למעט צמד הסופרסטארים שמרכיבים את עמדות 1-2, קשה להצביע על כאלו שצומחים לצידם, בטח שבאופן קבוע. התפקיד הכי חשוב של מאמן, ואולי בכלל התפקיד היחיד של מאמן, הוא ששחקנים ישחקו אצלו טוב. וזה לא כך עד כה. וזה לא טוב.
אז למה העניין עם קטש טיפה שונה אצלי? מסיבה אחת. יש לי הערכה עצומה להבנת הכדורסל העמוקה של האיש. ומקננת בי גם את התובנה לפיה פיטוריו מהעבודה הנוכחית שלו ירחיקו אותו למשך תקופה ארוכה, במקרה הטוב, מהרמות הללו של הכדורסל. וכשמזהים פער גדול בין פוטנציאל תאורטי לבין מימוש יכולות, זה מבאס. זה לא כיף. בדיוק כמו הכדורסל של מכבי תל אביב אתמול ובכלל, שהוא בעיקר מבאס. שהוא בעיקר לא כיף.
מכבי תל אביב של שליש העונה הראשון היא קבוצה שנראית ומרגישה לא מאומנת. לא מחוברת. לא מתקדמת. כשזה קורה, דברים נוטים לקרות. אותם דברים שקורים תמיד. אנחנו לא מסכמים כרגע את עידן קטש במכבי תל אביב ומנתחים מה השתבש. אבל באופן שבו נראים הדברים מכאן, הטור המסכם יגיע בקרוב. הנה זה מגיע.
מכבי תל אביב היא קבוצת הגנה נוראית. כל כך נוראית, שהיא גורמת לקבוצות התקפה נוראיות להיראות טוב. וזה קורה כמעט מדי משחק. וזה קרה אמש מול גרסה אפורה ולא מוכשרת של באיירן מינכן, קבוצה שמתקיפה רע כשהיא בהרכב מלא, עוד לפני הפציעות שלה בכלל ושל לוצ'יץ' בפרט. וזה, בראש ובראשונה, על המאמן. אפשר לדבר על טקטיקות וחידודים הגנתיים, אבל עדיף פשוט להראות. תהיו חזקים.
כאן מקבל את הכדור יראמאז מול לורנזו בראון. ולוקח אותו חיש חש אל הטבעת. אדאמס, שנמצא בצד, מסתכל בכלל ורק על אובסט הקלע, כך שחיפוי ממנו כבר לא יגיע. סורקין מגיח כדי לעזור, כמו שוער שיוצא מאוחר לכדור גובה. סל קל.
כאן, מכבי מגיבה למהלכים קודמים של באיירן ומבצעת חילוף הגיוני של סורקין עם בונזי קולסון. ואח"כ מתאמצת, מבצעת חילוף הגנתי משולש, ובסוף לוקח בונגה את אדאמס לטיול נחמד ברחבי בוואריה. ליי אפ.
נהנים בינתיים? לא? יופי, בואו נמשיך. הנה יראמאז, שוב יראמאז, פוגש את מרטין, נפרד ממנו יפה ומגיע לצבע. פויתרס אומר לו יפה שלום, מלווה אותו במבט חודר ואפילו כמעט מתקרב אליו. רק כמעט.
בשבועות האחרונים התעסקנו בתכניות השונות שלנו בערוץ בבעיות ההגנתיות של מכבי בכל הנוגע לחסימות לקלעים של היריבות. נניח נדוביץ'. נניח אברינס. נו, אז אתמול פגשו קלע בשם אובסט, שקיבל בעצמו חסימות שמיועדות לקלעים כמותו. כמו כאן. ואחרי שדיברנו, אדאמס נתקע יופי יופי בחסימה, בדרך לשלשה, פאול ותפיסת הראש בין הידיים.
זוכרים את תפיסת הראש בין הידיים? קבלו אותה שוב, כאן, כשאדאמס קופץ סתם עם שתי שניות ומטה על השעון הקטן.
ולא דיברנו על המחדלים של האחרים. ולא דיברנו על הטיולים של קסיוס ווינסטון. ולא המחשנו סטטיסטית עד כמה נוראית היא ההגנה של מכבי תל אביב. ההגנה של מכבי תל אביב היא פשלה אל פאדיחה. כבר הרבה יותר מדי זמן.
יאללה שימו ת'ידיים באוויר
את המשחק אתמול סיימה באיירן מינכן עם 14 כדורים חוזרים בהתקפה. מכבי, מהצד השני, נטלה 18 ריבאונדים בהגנה. בעברית פשוטה, 44% מהכדורים שהסתובבו בהגנה הצהובה, לאחר החטאות אדומות, חזרו לידיים גרמניות. שזה, בבווארית מדוברת, לא טוב. לא טוב בכלל. אפשר ללהג מכאן עד שם ולספק לכם נתונים סטטיסטיים מתקדמים לרוב כדי לאפיין מגמות שונות. אבל עזבו חומר למתקדמים. בואו נדבר על הדברים הבסיסיים. את עונת המשחקים הקודמת סיימה מכבי תל אביב כשהיא ממוקמת במקום ה-13 במפעל בקטגוריית הכדורים החוזרים בהגנה, כשהיא מלקטת 22.6 כאלו למשחקים.
ורצתה לשפר, מטבע הדברים. והחתימה שחקנים, מטבע הדברים. כיום, כשליש (בערך) מאחורינו, אפשר להכריז על שינוי. לרעה. מכבי ממוקמת 16 ביורוליג בסוגיית הדפנסיב ריבאונד, עם 21.5 כאלה למשחק. עד כאן סטטיסטיקה קבוצתית. עכשיו לחיים עצמם. הפרסונליים. ג'וש ניבו נטל 3.6 ריב' בהגנה ו-6.2 ריבאונדים בכלל בשבתו בעונה שעברה בקובנה. השנה, עד כה, 2.3 ריב' בהגנה ו-4 סה"כ. וגם אם נשווה פר דקה (כי בז'לגיריס שיחק טיפה יותר), הפערים גדולים ומצביעים על נסיגה מובהקת.
בעונה שעברה, קטף אלכס פויתרס, כשחקן זניט, 2.5 ריב' בהגנה ו-4.2 ריבאונדים בטוטאל. השנה, עד כה, 1.9 בהגנה ו-3.7 בסך הכל. וכל זה כשבמדי נציגתנו המשוריינת משחק האיש 5 דקות בממוצע יותר מששיחק בערבות רוסיה. לג'רל מרטין יש 1.9 ריבאונד הגנה ו-3.1 בסה"כ. אצל רומן סורקין המצב גרוע יותר (מכולם): רק 1.3 בהגנה ו-3.7 בטוטאל. ונכון, במכבי תל אביב יש שחקנים אחרים שמשתלטים על הכדורים החוזרים בהגנה ואף מוליכים את הטבלה הסטטיסטית הקבוצתית בקטגוריה (בראון, בולדווין, קולסון), אבל איפה, לעזאזל, התרומה של הגבוהים?
עכשיו, ברשותכם, עצירה לשם המחשה. כאן, עמוק בתוך הרבע השני, משחק קטש עם הרכב הביג בול שלו, כשמרטין בעמדה מספר 3, לצידם של פויתרס וניבו. אחלה. ומחליפים בהגנה. אחלה. וכשהכדור מגיע להאריס בפינה, ניבו כבר מתחיל לחבוט בגילספי שנמצא מתחת לטבעת, כדי להרחיק אותו מהאזור. אחלה. העניין הוא שלורנזו בראון פחות אחלה ושוכח לטפל בניק וויילר באב, שמגיח מאחור ונוטל. ואז קורי וולדן ואז ג'אמפר ואז שתי נקודות נוספות.
עכשיו נעבור מעט קדימה, אל תחילת הרבע השלישי. קולסון-פויתרס-סורקין בעמדות 3-5. גם כאן, חילוף הגנתי ששם את סורקין על יראמאז ואת לורנזו בראון על גילספי שבפנים. גם כאן הכדור מגיע להאריס, שאליו עטים גם קולסון וגם פויתרס (למה?). מה שמשאיר בפנים את סורקין עם יראמאז ועם בונגה. סורקין סוגר את יראמאז. בונגה עושה בונגה. לא טוב.
אפשר בהחלט לייחס את הטיפולים ההגנתיים השונים, טקטית ואחרת, לכשלון בנתוני ריבאונד ההגנה. אפשר, אבל זה לא יהיה נכון. מכבי תל אביב משחקת כדורסל לא מספיק מדויק, לא מספיק חד, לא מספיק ממושמע = לא מספיק מאומן. כשזה קורה, אין ריבאונד. כשאין ריבאונד, קשה לנצח. כשקשה לנצח, מפסידים משחקים שאפשר לנצח.
נקודה אחרונה בעניין הזה, למען הצדק ההיסטורי: אם נשווה את הקבוצה הנוכחית לזאת שקדמה לה, נחזה בשיפור משמעותי בכל מה שנוגע לכדורים החוזרים בהתקפה. מהמקום ה-14 במפעל טיפסו הצהובים עד לכיבוש המקום הראשון – וזה דרמטי. למכבי הנוכחית יש שחקנים אתלטיים בהרבה מכפי שהיו לה לפני, מה גם שיש לה גישה טקטית אגרסיבית הרבה יותר בכל מה שנוגע לזינוק על אופנסיב ריבאונד. גישה, נכונה יותר או פחות, שהיא ללא ספק יותר הרפתקנית מאשר בעבר. האם זה מצדיק את המחדלים בצד ההגנתי, בצד שבו אמורים לסיים מהלך הגנתי בשליטה בכדור? התשובה היא שלא. שממש לא.
שלוש נקודות לסיום
1. לורנזו – וואוו, לורנזו. לא הוגן להשאיר אותו לנקודה קטנה לסיום, אבל זה מה יש בנסיבות הללו. משחק עצום של הפרנצ'יז פלייר שנותר לבדו לבדו. והלבדו הזה הספיק לשורה סטטיסטית מכובדת של איבודים. בעיקר כרגעים בהם בחר טרינקיירי לזרוק עליו שמירה כפולה. למשל כאן.
למשל כאן.
2. טרינקיירי – פתח את העונה עם קבוצה לא משהו ועם חמישה הפסדים רצופים. ומאז מנצח 4 מ-6. שזה כן גרף התקדמות.
3. אותלו – את הנקודות קלעו אחרים. את המהלכים שעשו הבדל בסוף עשה (גם) אותלו האנטר. שחקן שהופך חבורת שחקנים לכדי קבוצה. שחקן שאין למכבי תל אביב.
