שני מחזורי משחקים לפני תום הסיבוב הראשון בליגה השניה בטיבה ולאחר שני נצחונות במסע משחקי החוץ מול שלוש הקבוצות הכי מדוכאות במפעל, דומה שהגיע הזמן. ולא, לא הגיע הזמן כפי שאומרת אמי, אלא הגיע זמן קבלה.
מכבי תל אביב יצאה למסע האיטלקי-גרמני שלה ללא נצחונות חוץ באמתחתה, עם מחסור בשני שחקני מפתח (פויתרס, בולדווין) וקושי בינוני עד גדול לקבל ולהכיר במציאות. במציאות, עודד קטש הוא המאמן של הקבוצה הזאת, ולא יעד להחלפה ברגע שיפסיד מספיק משחקים כדי שניתן יהיה להעביר את ההחלטה ברמת היח"צ. במציאות, סגל השחקנים הזה הוא סגל השחקנים שקטש צריך לאמן. במציאות, מטרתו של מאמן קבוצה, כלומר כל קבוצה שאיננה אלבה ברלין, הוא לנצח משחקים. לא לחנך, לא להתאים, לא לגדל, לא ללמד ולא לאלף. לנצח.
ואולי אולי, עם תוך 15 המשחקים הראשונים ביורוליג, יוכלו באמת כל הצדדים אשר בצהוב להכיר בעובדה שזה הזמן לקבל. שאפשר להסיר מעל סדר היום, לפחות לשלב זה, את רחשי הרקע מסביב לעמדת האיש שמשלב ידיים על הקווים. ושהוא, במקביל, יסיר מעל סדר היום, לפחות בשלב זה, כל נסיון, מחשבה ויוזמה שאינם מתאימים במדויק לחומר השחקנים אשר עליו הוא אמון.
הפאוור פורווארד
כאמור בפיסקה שמעל, מכבי השיגה את נצחונותיה האחרונים ללא בולדווין ופויתרס. ואולי אולי יש לומר שמכבי תל אביב ניצחה במילאנו ובברלין (גם) בגלל ההיעדרות של פויתרס. ולא מפני שפויתרס איננו שחקן טוב. לעניות דעתי המרודה, מדובר בשחקן כדורסל מצוין. שבשום שלב לא התאים לדברים שביקש אותו קטש לבצע. כי קטש רצה שפויתרס ישחק דברים שהוא לא מכיר. ומבלי לבלבל לכם את המוח יותר מהרגיל, רק אגיד ואזכיר שבמכבי הזאת התבקש הסנטר פויתרס לשחק את עמדה מספר 4 בכלל ואת עמדה מספר 4 בכדורסל הספציפי לו שואף קטש בפרט. ו-וואלה, זה לא התאים. וזה לא עבד. וזה לא עזר. וזה לא קרה.
בסגל הנוכחי של נציגתנו המשוריינת, אין ולו שחקן אחד שיכול לשחק את עמדה מספר 4, עמדת הפאוור פורווארד, בדיוק כפי שקטש רוצה. אף אחד, כולל אף אחד, לא יודע לעשות את הגלגול הקצר פלאס למסור ולקבל החלטות וכו וגו ודו והו. אבל יש אחד שכן יודע לשחק בעמדה. אולי לא כמו שקטש רוצה, אבל יודע. שמו בישראל ג'רל מרטין. למרטין חסרים לא מעט דברים כדי להיות כוכב בליגה הזאת, אבל ברמת סט התכונות, הוא הדבר האמיתי. סליחה, הוא הדבר היחיד. כלומר, הוא מה שיש. ואם הוא היחיד שיכול להיות 4, אז אפשר פשוט לתת לו לשחק ולא לנסות ולהסביר למה לא.
אתמול שיחק מרטין 31 דקות, ונתן שיאי קריירה כאלו ואחרים. וכל עוד לא מוחתם כאן שחקן טוב או מתאים ממנו, אין שום סיבה הגיונית לפיה לא יהווה האיש משום ברירת המחדל בעמדה הזאת. ורק אם ישחק לא טוב, מה שבהחלט סביר שיקרה לא מעט, להתנסות באחרים במקומו. ולא בגלל הסטטיסטיקה, למרות שבשלושת המשחקים בהם קלע והעמיד מדד יעילות דו ספרתי – מכבי תל אביב ניצחה, אלא מפני שזה הכי טוב ומתאים שיש, יחסית לחלופות שאין. ככה, קל ופשוט.
אמש, בדקות קשות, היה זה מרטין שהחזיק את מכבי עם הראש מעל המים. כמו למשל במהלך הזה, שבו בראשית הוא עט כדי לנסות ולחלץ ריבאונד התקפה – ולאחר מכן התייצב לו בפינה כדי להעניש את הטיפול הגרמני ההגנתי ולדפוק ריצה חשובה.
כאן, בתחילת הרבע הרביעי, מרטין מחליק יפה במקום לחסום לאדאמס, מקבל את הכדור ולוקח את הרגליים של סיקמה לטיול קליל בדרך לצבע.
וכאן, באחד המהלכים שעשו הבדל, מדביק מרטין חסימה נהדרת, אחרי שהכדור נזרק פנימה לקולסון, כדי לסדר שלשה סופר חשובה ללורנזו בראון.
ג'רל מרטין יודע לשחק כדורסל. ולפחות כרגע, אין אופציה עדיפה על פניו. אם כך, אפשר לדעתי להניח לסדרות החינוך, הלימוד וההתאמה ופשוט לקבל את כל זה כעובדה קיימת. ולקוות לטוב.
שומרים מאוחר
יש מכנה משותף מובהק נוסף לנצחונות החוץ במילאנו ובברלין ואף הוא קשור קשר מסוים לאותו מרטין. וגם קשור לתובנות שהיו רלוונטיות עוד בקיץ. בדומה למשחק ההתקפה, ספק רב אם ניתן יהיה להפוך את משחק ההגנה של הצהובים למדויק. לנכון, לפחות ברמת הקלישאה של הגנה נכונה. הסגל של הסמי פינליסטית מורכב מהרבה מאוד שחקנים שטועים. שלא קוראים נכון מהלכים הגנתיים. שהולכים לאיבוד לעיתים כשהם רחוקים מהכדור. אה, ושמבצעים לעיתים עבירות מטופשות כמו ברבע הרביעי בבולוניה וברבע השני אתמול, מול אלבה.
מצד שני, זאת הכלה וזה מה יש. והאמת היא שמה שיש לא רע בכלל. למכבי תל אביב יש חבורת שחקנים מחויבת, אתלטית ופיזית שמסוגלת להפוך חייהן של יריבות מסוימות, בתזמונים מסוימים, לסיוט. גם כשהיא טועה. גם כשהיא לא מדייקת. במשחקים האחרונים מורכבת החבורה הזאת משלושה שחקנים מרכזיים: ניבו, מרטין וקולסון. הם אלו שהרימו והגבירו הילוך ברבע השלישי מול סקריולו. הם אלו שעטו על יריבים גרמנים אתמול, במחצית השניה בכלל וברבע הרביעי בפרט, ומיררו את חייהם.
גם וכולל במהלך הזה, לקראת סיום, כשבונזי קולסון מציג את הגרסה שלו לבוקס אנד וואן, כלומר הגרסה שבה הוא הבוקס והוא רץ אחרי הוואן, קרי הכדור. האם זאת מלאכת מחשבת? לא. האם ככה מלמדים בבית הספר הגבוה לכדורסל? לא. האם כל זה חשוב? גם לא.
החבורה הזאת, אגב, עזרה לחלץ את מכבי תל אביב גם מלא מעט התקפות תקועות, בזכות והודות לתזזיתיות והאתלטיות שלה. למשל כאן, כשקולסון מציל עוד התקפת כדררת של לורנזו בראון.
למכבי תל אביב ולעודד קטש יש חומר שחקנים שתפור על התפרעויות הגנתיות, במובן החיובי של המילה. גם במחיר של טעויות ואי דיוקים. ולא בטוח בכלל שכדאי או צריך להילחם בזה או לנסות ולשנות את זה. כלומר, לפחות לא ברמת התחרות המסוימת הזאת.
פרנצ'ייז פלייר
למכבי תל אביב היה פרנצ'ייז פלייר אדיר לפני לורנזו בראון. נו, זה שמדליק חנוכיה כיום באיסטנבול. והוא, כלומר ווילבקין, היה גם שחקן עצום וגם אחד שמכדרר את עצמו ואת הקבוצה לדעת. השנה יש לצהובים פרצ'ייז פלייר אדיר לא פחות ואולי אפילו יותר. שידע והראה בעבר גם כדורסל אחר. שכרגע, ולא בטוח בכלל שהדבר קשור להיעדרות של בולדווין, מזכיר יותר ויותר את ההוא שאותו החליף. והיריבות מנסות לבצע התאמות. למשל ההתאמה הטקטית של בולוניה וסקריולו. אתמול, אפילו אלבה האדישה החליטה להתחיל את המשחק ולהתקיף בכל הכוח את בראון ואת החפץ העגול שאותו הוא נהנה מאוד להטיח לכיוון הפרקט.
ככה, להמחשה, נראתה ההתקפה הראשונה של הצהובים אתמול. כדרורים כדרורים, נגיעות (יענו דיפלקשנים) של שחקני אלבה ובסוף מסירה שלא מגיעה ליעדה, והכל בחסות הלחץ הגדול שהופעל על בראון.
וככה נראתה התקפה אחרי. שימו לב, מעבר ללחץ שמפעיל סמית' על בראון, ל-לו ולאולינדה שגונבים ומראים עצמם לבראון, כי הם מבינים לאן כל הדבר הזה הולך.
שלא יובן אחרת: בראון הוא שחקן עצום ששיחק טוב גם אתמול. רגע, מה זה טוב? 15 נקודות פלאס 7 אסיסטים על איבוד כדור בודד זה לא טוב, אלא מצוין. ועדיין, נראה שאפשר טיפה אחרת. במקרה של בראון, בדומה לדברים שכתבנו לפני כן על מרטין וכו', אפשר להחזיר אותו לכדורסל דומיננטי אבל פחות, או לפחות במינונים שונים, בדומה לדברים שראינו בשלבים מוקדמים ומוצלחים של הקריירה שלו.
היליארד – 19 דקות, 9 נקודות. לא נורא וגם לא משהו. ועדיין, אני רוצה להתעכב איתכם על המהלך הבא כדי לחדד נקודה שעליה אני, משום מה, מתעקש. שימו לב בבקשה לאופן שבו מגיע היליארד לקליעה (לא פשוטה) לשלוש, לאחר פיק אנד רול ופיק אנד רול נוסף.
דארן היליארד הוא שחקן התקפה היברידי (יא אללה, איזו מילה מתוחכמת. יענו, אחד כזה שיכול גם וגם, גם לצאת על חסימה וגם לייצר מכדרור, נו). שבקדנציית באיירן מינכן שלו עשה את רוב הנקודות שלו דווקא ממהלכי פיק אנד רול. ולא בגלל שהוא מדהים בזה, אלא מפני שהוא צריך את זה כחלק מסט הכלים שלו. ולכן, חשוב לכולם להבין, תוך שאנחנו זוכרים שמדובר בשחקן יורוליג איכותי ומוכח, שיש דרך מוכחת שבה האיש מצטיין. והיא נוגעת למעמדו ההיררכי בתוך משחק ההתקפה של הקבוצה שלו. והיא קשורה בקשר ישיר גם למערכת היחסים המקצועית עם המאמן שלו. ועם הפרנצ'ייז פלייר שלו.
אדאמס – מצד אחד, שוב משחק שבו הוא מאבד הרבה יותר מדי. מצד שני וגם כאן, הכל עניין של קבלה והבנה. רוצים את אדאמס? אחלה. הוא שחקן הגנה בינוני במקרה הטוב ומוסר סביר ביום בהיר. אבל אם תתנו לו את הכדור, הוא יודע לעשות דברים ברמת האחד על אחד. גם ברמה הזאת. וזה הרבה.
אלבה – אלבה ברלין היא קבוצה שעושה שירות רע ליורוליג, למרות שהיא ממוקמת בעיר הנכונה, אוחזת בקהל הנכון ומצוידת ביופי של אולם ביתי. אבל זה לא באמת איכפת לה. לאלבה ברלין בכלל ולמאמן שלה בפרט לא מזיז אם היה מנצחת במפעל הזה או לא. כי אם היה איכפת לה, היא הייתה עוצרת את הדבר הזה לפני שהיא מפסידה 12 פעמים ברציפות. ואם למאמן שלה היה איכפת, הוא היה אשכרה לוקח איזה פסק זמן או לחילופין מקבל איזשהי החלטה במהלך המשחק שמנסה לשרת את הרצון לנצח. אבל אין רצון כזה מחד ואין ירידות ליגה ביורוליג מאידך. לא שזה חשוב, כשזוכרים איזה יופי של בירה ונקניקיות יש בברלין.
