כשעודד קטש הגיע למכבי תל אביב בפעם הראשונה כמאמן, אי שם ב-2007, זה היה מוקדם מדי. הוא אפילו אמר את זה בעצמו; בניסיון השני שלו ביורוליג, בינואר 2021, הוא קיבל את פאנתינייקוס. כלומר, את הצל החיוור של מה שנשאר ממנה באותה עונה. הסיטואציה היתה כמעט בלתי אפשרית - המצב בליגה הטובה באירופה כבר היה די אבוד וגם זכיה בדאבל ביוון לא סידרה לעודד את החוזה לעונה נוספת; לעונה הזו, בפעם השלישית שלו ביורוליג - קטש כבר מגיע הכי מוכן שיכול להיות: הוא לא צעיר מדי או חסר ניסיון, הוא גם לא מקבל קבוצה תוך כדי עונה; אחרי סיבוב ארוך, יש שיגידו ארוך מדי, קטש חוזר למכבי ת"א דרך הדלת הקדמית. והעונה, כבר אין לו נסיבות מקלות. העונה הזו היא קודם כל ואחרי הכל, עליו.
קטש שחתם במכבי ת"א בקיץ 2022 הוא לא קטש שהיה ברירת המחדל של חורף 2022, אז הצהובים הציעו לו חוזה לחצי עונה בלבד כשחיפשו מחליף ליאניס ספרופולוס. בנקודת הזמן ההיא, קטש עמד על העקרונות שלו בדיוק בשל הסיבות שצוינו בפסקה הקודמת. הוא הרגיש שהוא בשלב שהוא בשל לאמן ביורוליג - לאמן באמת - ולא רק להגיע כפלסטר, לחצי עונה של זבנג וגמרנו. רצה הגורל או שרצה הצ'אבי פסקוואל - ואותו "מאמן יורוליג בכיר" שאליו הנהלת מכבי כיוונה במהלך העונה הקודמת לא היה על השולחן - והצהובים חזרו לאופציית קטש. הוא סוף סוף קיבל את מה שהוא חשב תמיד שמגיע לו: לאמן קבוצת יורוליג, ולבנות אותה מהרגע הראשון.
מכבי תל אביב היא מקום שקשה מאוד לעבוד בו, על אחת כמה וכמה אם אתה מאמן ישראלי. מערכת הלחצים, מכל כיוון - הנהלה, אוהדים, תקשורת ומה לא - היא כנראה הגדולה ביותר בספורט במדינה הקטנה שלנו. תשאלו את עודד קטש הצעיר, את גיא גודס, את ארז אדלשטיין, את אפי בירנבוים, את יורם חרוש ועוד רבים וטובים שלא עלו שם על דרך המלך. גם צביקה שרף, פיני גרשון ודייויד בלאט, אלו שהיו שם והצליחו, יעידו שזה ממש לא פשוט. אחד מהם חזר בקיץ הזה, מכל כך הרבה סיבות, אחת מהן היא גם לתת את כל הידע וכל הגב לקטש.
קו מאוד ברור מחבר את ההחתמות של בלאט ושל קטש, גם את זו של גיא פניני. כדי לרדת לעומק של השינוי התפיסתי במכבי ת"א צריך לחזור לסוף העונה שעברה. מכבי ת"א הפסידה לא פחות מארבעה דרבים (כולל בחצי גמר הגביע, בהיכל), הודחה בחצי גמר הפלייאוף מול בני הרצליה, ולמרות שעלתה לפלייאוף היורוליג (הדחת הרוסיות עזרה מאוד, ועדיין), בהנהלה הבינו שמשהו חייב להשתנות. היעדר ההצלחות ביורוליג - כלומר, אפס פיינל פורים מאז הזכיה ב-2014 - לצד התחושה שאפילו האוהדים מתחילים לאבד אמון, גרמו להבנה הזו לחלחל.
הנורה האדומה הכי בוהקת מבחינת מכבי היתה בעונה שעברה, במשחק סטנדרטי יחסית בבית מול באסקוניה בתחילת חודש מרץ. דווקא אחרי שרוסיה פלשה לאוקראינה והסיכוי לפלייאוף שוב היה ריאלי, ביציעים נראו קרחות שלא היו שנים במשחקי יורוליג. 8,641 אוהדים בלבד נכחו במשחק ההוא, שיא שלילי. הקהל אמנם חזר בהמשך ומילא את ההיכל ביד אליהו כשהקבוצה תחת אבי אבן התחילה לנצח בערימות, אבל לאנשי מכבי נפל כבר אז האסימון: הגיע הזמן לנסות משהו אחר. ואם אפשר, משהו שכבר עבד פעם.
מכבי ת"א החליטה, ברמה הקונספטואלית, שהגיע הזמן להחזיר את הדמויות הכי משמעותיות שלה. כי לפני שהיא רצתה אנשי מקצוע טובים - ישראלים או לא, זה כבר לא משנה - היא רצתה פרצופים שמזוהים לא רק עם המועדון, אלא מזוהים עם ההצלחות של המועדון. עם כל הכבוד ליאניס ספרופולוס או סקוטי ווילבקין (אם כי יש שיאמרו שדווקא אחד כמו אנג'לו קלויארו מייצג בצורה הנאמנה ביותר את מכבי ת"א של יאניס), הם לא באמת הותירו חותם היסטורי כלשהו.
פניני כן. בלאט כן. קטש (השחקן) כן.
מכבי תל אביב היתה זו שיזמה את ורקמה את כל המהלכים הללו. החזרת הצביון המכביסטי אם תרצו, ולכן זו כנראה הבשורה המהותית ביותר עבור קטש: הוא נמצא בסיטואציה טובה. מכבי היא זו שרצתה אותו, היא זו שהביעה בו אמון, בניגוד למה שקרה רק חצי שנה לפני כן. "עודד הוכיח שזה משתלם לעמוד על העקרונות שלך", אמר אחד ממקורביו. "הוא אמר למכבי "לא" בעונה שעברה לא ממקום של אגו, אלא מתוך אמונה בעצמו, שהוא ראוי לבנות את הקבוצה כראות עיניו".
מעמד או סיטואציה הם כמובן אמת לשעתה. רצף הפסדים או רצף ניצחונות יכולים לשנות אותו בתוך שבועות ספורים. תשאלו את יאניס. אבל סיפור אחד קטן בתוך הקיץ העמוס הזה, יכול להעיד למה קטש נמצא כרגע במקום טוב. עוד לפני שהוא הוכרז רשמית כמאמן, היה ניסיון לסגור גם עוזר מאמן. המועמד המועדף על קטש היה יונתן אלון, המנהל המקצועי של הפועל גליל עליון, שעבד איתו בהפועל ירושלים. שם נוסף שעלה היה זה של איגור מיליצ'יץ', מאמן נבחרת פולין (שמאז, אגב, עשה חיל ביורובאסקט) ואחד מחבריו הטובים של ניקולה ווייצ'יץ'.
קטש הבין שאלון, שרצה להמשיך בפרויקט בכפר בלום, לא מתכוון לקבל את ההצעה, ומיליצ'יץ' הפך למועמד כמעט יחיד. העניין הוא שקטש לא רצה עוזר שלא יהיה איש אמונו, הוא העדיף למנות אדם שהוא יוכל לסמוך עליו במאה אחוז. בשלב מסוים של המשא ומתן, הסוגיה הזו כמעט הובילה לפיצוץ העסקה. בסופו של דבר, אפשר לומר שזה היה קטש, בגיבויו של בלאט, שיצא עם ידו על העליונה. מכבי ת"א כבר הנחיתה בעבר עוזרי מאמנים שלאו דווקא היו מינוי ישיר של המאמן - אלא שהפעם, ההנהלה הלכה עם קטש. עד כדי כך, שבמשך חודש וחצי לקטש לא היה עוזר. בלאט כמעט הצליח לשדך לקבוצה את וויל וויבר האמריקאי, אלא שהוא קיבל בסופו של דבר הצעה מפאריס BC להיות המאמן הראשי.
גם בכל נושא הרכבת הסגל, לקטש היתה המילה האחרונה. הוא אמנם לא היה לבד, לצידו גם בלאט, ווייצי'ץ', אבי אבן ויאיר שבח, אבל המילה האחרונה היתה שלו. הוא לאו דווקא קיבל את כל מה שרצה, בכל זאת - תמיד יש מגבלות כלשהן - אבל במכבי עשו מה שיכלו. השם של מייק ג'יימס, לדוגמה, עלה כמועמד ואף היו גישושים ראשוניים, אבל קטש חשש שהוא לא יתאים למרקם או לשיטה, ולכן האופציה הזו נפלה.
אבל זה מה שהיה. החל מהערב, או אפילו החל מתקופת ההכנה, קטש יישפט על פי מה שמכבי ת"א תעשה על הפרקט. ולמרות שמדובר בשלב מוקדם ביותר, כבר נשמעו במכבי כמה קולות מודאגים אחרי התצוגות הנרפות בטורניר ינאקופולוס והרבע האחרון הפחות מרשים בחצי גמר גביע ווינר מול הפועל חולון.
קטש מאמין בסגל הזה. נכון, יש בו לא מעט שאלות לא פתורות - עמדה מספר 4, אחוזי הקליעה מחוץ לקשת, המעמד של רוב הישראלים. אבל בסופו של יום, קטש והוועדה המקצועית בחרו שחקנים שאמורים להתאים לשיטה: גבוהים אתלטים כמו ג'וש ניבו ואלכס פויתרס, שני גארדים בכירים וגדולים פיזית כמו ווייד בולדווין ולורנזו בראון. כל השחקנים, בלי יוצא מן הכלל, הם שחקני הגנה טובים, בטח ברמת האחד על אחד. העניין הוא שהכל אוטוטו מתחיל, וזמן הניסיונות תם.
קטש, בטח כרגע, לא לחוץ. הוא מדבר מהרגע הראשון על העובדה שהסגל חדש כולו ועל מלאכת החיבור שבוודאי תיקח זמן. אבל הוא יצטרך למצוא את הדרך לנצח, במקביל להקניית שיטת המשחק לקבוצה. הוא זוכר היטב, על בשרו ממש, כמה תובענית יכולה להיות משרת האימון במכבי ת"א בעיתות משבר - ויהיה מעמדו חזק אשר יהיה. דין אוקטובר-נובמבר-דצמבר הוא אינו כדין חודשי הקיץ העליזים, שבהם הדברים בדרך כלל נראים יותר ורודים.
ז'לגיריס קובנה בבית במחזור הפתיחה זה מאסט ווין עבור מכבי ת"א וקטש. עם כל הכבוד לקינן אוואנס, אין פתיחה נוחה יותר. אבל הסיפור של קטש גדול הרבה יותר ממה שיקרה הערב: העונה הזו היא עונת מאסט עבורו. זו העונה שבה הוא צריך להוכיח לכולם את מה שהוא יודע ומרגיש כבר שנים - שהוא בשל לעשות את הקפיצה לשלב הבא ולהפוך למאמן יורוליג לכל דבר עניין. שמתישהו בעתיד הקרוב, נניח באיזור חודש אפריל, כשמכבי ת"א תחשוב על ה"מאמן היורוליג הבכיר" לעונת 23/24, היא תדע שכבר יש לה אחד כזה.
