מורשת ספרופולוס – חלק ב'. בטור שעלה כאן לפני יומיים, ליהגתי רבות על יאניס ספרופולוס. כתבתי שם, בין היתר, שמשחק ההפסד של מכבי תל אביב במילאנו ייצג נאמנה את מורשת ספרופולוס. כי הקבוצה הזאת שלו, גם כשהיא רעה, כמעט תמיד נלחמת. ולא מוותרת. ולא מתפרקת.
משחק הניצחון של הצהובים אמש בווילרבאן מייצג משהו נוסף ומהותי במורשת של הקואץ' היווני. כי כשהאיש מדבר על אלמנטים של לוחמה, פעם אחר פעם אחר פעם, הוא מתכוון לכל מילה. גם ברמת הדרישות שלו משחקניו. גם בכל הנוגע למידת הדריכות שלו עצמו. רק שלשום חזינו בהפועל ירושלים, כשהיא מתייצבת למשחק קריטי, שיכול לשנות עונה שלמה, ומקשקשת עצמה לדעת עם מאמן שמביע את מידת התסכול או הכעס או האגו שלו באמצעות ספסולם של שחקניו הבכירים, ומפסיד במשחק שיכול בסופו של יום לעלות לו גם בג'וב.
אצל ספרופולוס דבר כזה לא יכול לקרות. עת זיהה את מידת הדחיפות שנלווית למשחק מהמחזור הרביעי, הוא התייחס אליו כאל משחק על עונה שלמה, והתייצב אליו כפי שמתייצבים למשחק על עונה שלמה. עם שמונה שחקנים בכירים שמשחקים בין 14 לבין 33 דקות, ועם ארבעה אחרים שיושבים בצד ומוחאים כפיים.
ספרופולוס לא הגיע אמש כדי להתנחמד או להצטדק, אלא עשה כל מה שהוא יודע ומבין כדי לנצח. ולא, זה לא מובן מאליו. מה יהיה במשחקים הבאים? כרגע התשובה לשאלה הזאת חשובה פחות. את הקרב של אתמול ניצחה תחושת הדחיפות של ספרופולוס. והיא זאת שאמורה להעניק לו עכשיו קצת מרווח נשימה.
הפציעה ששדרגה. האופן שבו בוחרת מכבי תל אביב להקצות את התקציב שלה זוכה כאן ושם לביקורות חוזרות. למשל, אתם יודעים, ההחלטה להמר בכסף קטן על עמדת הרכז מחד, בעוד ששמים שם כסף גדול על איש גדול (ולא ממש יעיל) כמו אנטה ז'יז'יץ' מאידך. למשל, פציעתו של הביג גאי הקרואטי פלאס רף הציפיות הגבוה של מקבלי ההחלטות בצהוב מהעונה הקרובה הובילו לתגובה מהירה ויקרה למדי, בדמותו של מתיאס לסור.
ועל הדרך, אולי בטעות ובמקרה, שדרגה את הקו הקדמי ואת הסגל כולו. לסור רחוק מלהיות שחקן מושלם. סט הכלים ההתקפי שלו מצומצם למדי, וכולל בעיקר יכולות לסיים בצבע. אין טכניקת פוסטאפ, להבדיל מההוא שאותו החליף. אין טווח קליעה, כולל מקו העונשין. יכולת מסירה? כמעט ולא קיימת. הקיצר, האיש הוא בעיקר פועל.
ופועל בפנים זה בדיוק מה שהקבוצה הזאת צריכה. כאשר הולחם בקיץ קו קדמי של ז'יז'יץ' את ריינולדס, ניכר היה שמכבי תל אביב תוכל לקבל מעמדת הסנטר לא מעט נקודות, ואולי גם לפעמים רמת אנרגיה גבוה מצידו של ריינולדס בצד שבו נוהגים לשמור, אבל לא הרבה מעבר לכך. ומיד עם הגיעו של הצרפתי המגודל עד הלום, התייצבה לה העמדה. להגיד שמכבי תל אביב הפכה לקבוצת הגנה איכותית? את זה לא אומר, ובטח שלא עכשיו. אבל כן, פתאום יש מישהו בעמדה מספר 5 שמשלים את סט התכונות של ריינולדס.
לסור משחק בהילוך חמישי כמעט בכל פוזשן. ומשתמש בנתונים הגופניים והמנטליים שלו כדי להיות פקטור הגנתי שצריך לקחת בחשבון. ולא רק זה, אלא שממש בטעות, נחת כאן גבוה שמשחק ההגנה האינסטינקטיבי שלו זהה לדרישות ולתפיסת העולם ההגנתית של המאמן שלו. שלא מאמין באלמנטים מתוחכמים או טקטיים מדי. שלרוב חותר להגנת צווארון כחול, ברמת הבואו ונתקיף את הכדור. שזה בדיוק לסור. שזה אחלה.
יאללה, דוגמאות לאנרגיה א-לה לסור.
שימו לב בבקשה לפוזשן ההגנתי הזה. לסור עוקץ בפיק אנד רול הראשון של אוקובו באמצע. ומראה את עצמו בפיק אנד רול השני, בצד, של ג'ונס. ומספיק לחזור בזמן לאזור הצבע כדי למנוע הכנסת כדור מהירה ליריבו גיסט. ומקנח עם עזרה לא רעה בכלל אל מול נסיון החדירה של האוורד + ריבאונד הגנה. ארבע פעולות הגנתיות טובות במחיר של מהלך אחד. שאפו זאת מילה בצרפתית, כן?
אבל עזבו הגנה. לסור נטל חלק עד כה בשתי עונות יורוליג. במדי הכוכב האדום הרשים עם ממוצע נקודות של 8.5 למשחק. את העונה בבאיירן סיים עם 3.8 בלבד (ולמען ההגינות, שיחק בגרמניה 11 דק' למשחק, כמחצית ממה שקיבל בסרביה). ובמכבי? נכון לעכשיו 11.7 נקודות בכ-15 דקות. שזה וואוו. והנקודות? הן לרוב מגיעות מאינטנסיביות בלתי פוסקת.
כמו למשל במהלך הזה. שימו לב בבקשה כיצד ממקם עצמו לסור כאשר מנסה דרק וויליאמס לבסס עצמו עם הגב לסל. לסור, כמו שצריך, חומק לכיוון אזור הלואו גאפ, או אם תרצו אזור המכונה דאנקר'ס ספוט, אי שם מאחורי הלוח. ועובד נהדר עם הגוף כדי לייצר לעצמו יתרון מול אוסטקאווסקי. ולוקח הכדור. ונוגח בטבעת ובכל אשר נקרה בדרכו.
מזמן לא דיברנו על עמדת הרכז. השבוע האחרון בכלל והיומיים האחרונים בפרט לוו בשיח מנג'ס על הדו קרב בין קינן אוונס לכריס ג'ונס. אנחנו עסקנו באובססיביות (הרגילה שלנו) בסוגיית ההחלטה של הצהובים בקיץ. ודשנו בקונפליקט הפנימי. והלקנו את הקואץ' שלקח את ההחלטה על אוונס מחד, אבל לא נתן לו דקות, ביטחון או כלים להצליח כרכז מאידך. ולא תאמינו מה קרה.
כי קינן אוונס, שימו לב, קיבל אמש דקות של רכז. ונכון, הוא שיחק בערך את אותו מספר הדקות בהן בילה על הפרקט גם במילאנו. אבל, ובניגוד למשחק באיטליה, הדקות בצרפת היו בחלקן הגדול דקות של רכז. כלומר, לא של כזה שעומד בפינה ומחכה ומצפה למי למי למי. ככזה שמחליט ונדרש לנהל או ליזום. ונכון, הכל הרבה יותר קל כשהקליעה מבחוץ נכנסת, ואוונס אתמול נתן 3 מ-3 לשלוש. ונכון, שום דבר לא באמת נפתר בכל הנוגע למיצובו כפליימייקר שיכול לנהל התקפה של קבוצת פלייאוף.
ועדיין, עושה רושם שהבין מי שהיה צריך, שאם החתמת בקיץ רכז מוביל, הוא צריך לקבל אחריות ויחס של רכז מוביל. ושגימיקים כמו דיברתולומיאו מתאימים יותר למשחקי בית או יריבות מאוד מסוימות. ושיפתח זיו עדיין לא מוכן לקרבות בהם אסור להפסיד.
אז למדנו משהו, אפוא, שהיה נכון לפחות לאתמול. קינן אוונס רכז ראשון. סקוטי ווילבקין רכז שני + זה שמקבל את הכדור בהתקפות לחוצות. לא מתחייבים שזה מה שנראה גם בפעם הבאה בה תתייצב הקבוצה הזאת לקרב מכריע, אבל לפחות אפשר להתרשם שזו הייתה הסקת המסקנות נכון ליום 14.10.21. שזה לא מעט.
נאנלי ומשחק ההתקפה. זה היה השבוע של ג'יימס נאנלי. ליתר דיוק, אלו היו היומיים של ג'יימס נאנלי. שאחרי שני משחקי בית לא נעימים בפתיחת העונה, קלע ביום שלישי 16 נקודות (למרות 1/6 ל-3). שעת התייצב למשחק ההיסטרי הראשון של העונה, לקח את משחק ההתקפה על גבו. ביום שבו סקוטי ווילבקין מיידה 8 שלשות לכיוון הכללי של הטבעת ולא פוגע באף אחת מהן, נראה לרגע סוס הקרבות הוותיק כמו אותו קלע אימתני מהעבר.
כי עזבו לרגע רק את המספרים היבשים, למרות ש-25 נקודות, 6/6 ל-2 ו 4/7 ל-3 הם מספרים מטורפים. ברגעים לא מעטים של המשחק, נראה האיש כמו זה שחרך רשתות בליגות שונות ברחבי היבשת הישנה. בהם נראה היה שהרגע שבו מטיל הוא את הכדור הוא גם הרגע שבו משנים את המספרים על גבי לוח התוצאות.
קשה להיזכר ביותר מדי דוגמאות לשחקנים בעמדת הקלע הטהור שהובילו את מכבי תל אביב. קחו לעצמכם את סוף השבוע הקרוב, אם תרצו, ותנסו להיזכר בכמה כאלה הסתובבו כאן. מרגע שמבסס עצמו קלע מצטיין ככזה, יש לכך אפקט משמעותי על כל משחק ההתקפה של הקבוצה שלו. כי פתאום צריכה ההגנה להגיב בהיסטריה לכל תזוזה שלו עם ובלי חסימה (כשזוכרים שלרוב מסתובב לצידו גם איזה ווילבקין אחד).
והלחץ שקלע מצליח לייצר בלבבות השומרים, הוא אותו לחץ שגם מאפשר להפעיל טוב בהרבה את השחקנים שלצידו. גם את הגבוה שחוסם ומתגלגל פנימה, כולל במצבים של ריבאונד התקפה. גם את הגארדים שעומדים לצידו ומוכנים לרגע שבו תגיע העזרה.
משחק ההתקפה של הצהובים אתמול נראה היה נקי ושלם מאי פעם. ואפשר לחשוב כמה זמן זה כל האי פעם הזה, כשמדברים על קבוצה שלא מזמן רק הועמדה על הרגליים. הכדור פתאום זז, שחקנים מצאו את מקומם ונוצר ריווח לא רע בכלל. וכמעט הכל הגיע, מגיע ויגיע בזכות הקליעה מבחוץ, שפותרת באופן מובנה לא מעט בעיות התקפיות (שבכלל לא בטוח שנפתרו). אז הנה, למדנו מה קורה כשהכדורים של נאנלי נכנסים. עכשיו רק צריך לראות כמה פעמים זה יקרה.
אבל רגע, לא נדגים? נדגיםםםם.
כאן, מעניש נאנלי בחומרה את אוקובו, השומר שלו, שהתחצף והלך לעזור מול משחק הגב לסל של ריינולדס. כמה שלשות כאלה בתוך הפרצוף, וכבר אף אחד לא יעז לעזור או לעזוב.
הנה כאן, מהלך שמתחיל מחסימה מדורגת לנאנלי, על כל תשומת הלב ההגנתית שנלוות לכך. חסימה, ועוד חסימה של ריינולדס גורמים גם להאוורד וגם לאנטטקומפו לנוע לעברו של השוטר. ואז, למרות שהוא מחטיא, אף אחד לא מספיק להגיע כדי לסגור ריינולדס אחד, ששועט לכיוון הסל.
ואם אפשר לגוון קצת עם משחק פוסטאפ, בטח מול ליינאפ נמוך בצד השני, אז למה לא. ספרופולוס, ששומר על אופציית ההרכב הגבוה (עם ווילבקין בעמדת הרכז ונאנלי בעמדה מספר 2), אמור לקבל כמה מבטים כאלה כמעט בכל משחק.
בסוף כל משפט ביקורת בעברית יושב קלויארו (עם נרגילה). בדיקה מדוקדקת (בערך) שביצענו לפני משחק החוץ בצרפת העלתה שקלויארו, מהלך העונה וקצת האחרונות, הוא השחקן עם מדד היעילות הכי גרוע בליגה השניה בטיבה בעולם, יחסית לכזה שמשחק 25 דקות ומעלה.
שוב, אני חוזר: השחקן הכי פחות יעיל ביורוליג. לא בכל הנוגע לצבירת הנקודות, למרות שב 12 מתוך 16 המשחקים שקדמו לזה מול וילרבאן, קלע 3 נקודות ומטה. הכי לא יעיל = השחקן עם מדד היעילות, זה שסוכם את מרבית הפעולות על המגרש, הכי גרוע במפעל הזה. כשההשוואה היא רק לשחקנים שמקבלים דקות משמעותיות.
ולספרופולוס, מסתבר, זה ממש לא מזיז. וגם לא לקלויארו, מסתמן. לא נפליג יותר מדי בשבחי ההגנה הצהובה אמש, כי בכל זאת – אם נודה על האמת – היא לא באמת הרשימה. אבל קלויארו, על כמעט 29 דקותיו, היה שוב האיש שמתחזק את יחס התלות בו. גם כי זה היה ערב כזה שבו הוא אשכרה מצליח לכבוש איזה סל מזדמן. גם כי הנוכחות ההגנתית שלו היא משהו שהמאמן שלו לא מאמין שאפשר בלעדיה.
ואני אדגים, ברשותכם:
שימו לב בבקשה למהלך ההגנתי הנהדר הזה, שמצליח גם הודות לסקאוטינג מוצלח וגם הודות לחושים ולנכונות של קלויארו. מכבי תל אביב סימנה, ובצדק, את אוקובו כאיש שחייבים לעצור. והתקשתה בכך מאוד בהתחלה. וגם בהמשך, האמת. אבל על הדרך, גרמה לו ללא מעט איבודי כדור. שישה, ליתר דיוק. הנה אחד מהם. כי כשאוקובו חודר, מגיע לו קלויארו וחותך, בכוח, את אופציית המסירה גם לגיסט וגם להאוורד. הצגה.
אתמול היה טוב. כלומר, גם קלויארו וגם מכבי תל אביב. ואמור להיות גם מחר, כלומר במשחקי הבית הקלים יחסית מול פאו וז'לגיריס. מסתמן שהגל הראשון של ההיסטריה נבלם. וטוב שכך. ניפגש בגל הבא?
שבת שלום.
