שוב פעם מפסיד למאמן היריב
זהו הטור השלישי ברציפות, החל מנצחון החוץ מול חימקי במוסקבה, שבו מקבל ניהול המשחק של יאניס ספרופולוס התייחסות נפרדת. ולא חיובית במיוחד. ונכון, מכבי תל אביב יכולה הייתה לנצח את המשחק הזה. כפי שיכולה הייתה לנצח את מרבית המשחקים הצמודים אותם הפסידה עד כה, כולל מול צסק"א מוסקבה, כולל מול באיירן מינכן, כולל מול אולימפיאקוס פיראוס. אבל היא הפסידה. שוב.
ונכון, משחקים אינם מוכרעים בהכרח בשל החלטות של מאמן, כי בסוף יש שחקנים שקולעים, מחטיאים או מאבדים. והצהובים הרי היו רחוקים שלשה אחת מטורפת של ווילבקין מלגנוב את המשחק הזה. אבל התפקיד של מאמן מנצח הוא להיות צעד אחד לפני המאמן היריב. או לפחות להגיב מהר מספיק להחלטות של הצד השני.
ויאניס ספרופולוס, שממש הוכיח יכולת התמחות בכל הנוגע לנישה הזאת בעונה הקסומה הקודמת, ממשיך לפגר אחרי היריבים שלו - בין אם אלה קורטינאיטיס, טרינקיירי, ברצוקאס, קוקושקוב או אחרים.
ואפשר לדבר על מהלכי מיקרו נקודתיים וחוזרים שבהם פספס קואץ' ספרופולוס, כפי שעשינו בפעמים קודמות. הפעם, אם רוצים, אפשר להתייחס לאיבוד הכדור הקריטי של אלייז'ה בריאנט לקראת סיום המשחק מול אנדולו.
בפיגור 2 נקודות, עם כ-24 שניות על השעון, נטלה מכבי פסק זמן. תכננה דברים. קיבלה החלטות שונות: למשל, ההחלטה ההגיונית והסבירה להכניס את הכדור מתחת לסל שלה (ולהרוויח שעון שניות מלא) במקום להתקדם למחצית המגרש של המתנגד. למשל, ההחלטה שאת הכדור יכניס טיילר דורסי.
למשל, ההחלטה להכניס את הכדור לידיו של בריאנט, שמקבל חסימה מתאימה לשם כך מעוז בלייזר. למשל, ההחלטה שאף אחד משני הרכזים של אלופת ישראל בסגל הנוכחי לא ישהו בחצי המגרש שבו נמצא הכדור.
לא ווילבקין, שהורחק לצד הרחוק, כדי להמתין לתורו או להתחיל משם תרגיל אפשרי ולא כריס ג'ונס, שנשאר על הספסל. ובאמת, שהכל בסדר והגיוני. בטח ובטח במשחק שבו בריאנט משחק אולי את הכדורסל ההתקפי הטוב בקריירה שלו, כי בדיוק כפי שהלך ספרופולוס לתרגיל על דורסי בסיום המשחק מול אולימפיאקוס, כי הבין שהוא האיש החם - כך חשב לעשות הפעם עם הגארד שקלע עד לרגע זה 22 נקודות באחוזים מצוינים.
הבעיה היחידה היא שספרופולוס לא צפה את התגובה של עתמאן. ולא חשב שהוא יקבל שמירה כפולה על הראש. מכבי הופתעה, והמאמן שלה הופתע. כי הדבר האחרון שאתה רוצה, תחת לחץ, הוא שבריאנט יקבל החלטות תוך כדי לחץ הגנתי. או דורסי.
ואכן, דורסי מסר לבריאנט ורץ קדימה, מבלי להסתכל על הכדור. ואכן, בלייזר חסם וברח, כי לא אמרו לו אחרת. ואכן, בריאנט מיהר להיפטר מהכדור, תחת לחץ, כי הוא לא טוב בדברים האלה. ואכן, ספרופולוס הופתע. ואכן, עוד משחק חשוב הלך.
אבל אתם יודעים מה? הבעיה היא לא ההחלטה הזאת. הבעיה רחבה יותר. מכבי תל אביב ממשיכה להעלות הרכבים שקשה להבין. כמו חמישיה של ג'ונס, דורסי, סנדי כהן, בנדר וז'יז'יץ' ביחד, מיד לאחר הפציעה (הקריטית) של אותלו האנטר בתחילת הרבע הרביעי.
במשחק כזה, שאליו מתייצבת היריבה גם כשהיא נטולת שני השחקנים הטובים ביותר שלה (לארקין ודנסטון) וגם כשהרוטציה שלה קצרה וצפופה למדי, היתרון של הצהובים אמור לבוא מניהול חכם של הספסל. ניהול חכם שאנחנו לא פוגשים לאחרונה במשחקים של מכבי תל אביב.
לצד הביקורת על ספרופולוס, צריכים לתת כאן כמה הנחות. למשל ההנחה ולפיה הוכיחו לו מובילי הכדור שלו, שוב, שהכדור לא יושב יציב בידיים שלהם. כי אם סופרים רק את אלו שמחליטים בצהוב, כלומר ווילבקין, דורסי, ג'ונס ובריאנט, הרי שרק אלו לבד איבדו אמש 12 כדורים. כולל משמעותיים במיוחד ברבע הרביעי. למשל כאן, כשג'ונס לא מצליח להחזיק את השומר שלו (מיציץ') על הגב כמו שצריך, ולמנוע את החטיפה. למשל כאן, כשריווח בעייתי במשחק ההתקפה המסודר, בנוהל, גורם לווילבקין למסור את הכדור לידיים הלא נכונות, בדרך לשלשה גדולה בצד השני. וגם, לצד ההנחה הקודמת, צריך גם לומר שלפחות בסיום המשחק, ניסה המאמן היווני לשחק עם חמישיה הגנתית טובה יותר. כלומר בלי השילוב של האחים ספליט יחדיו. וחטף נקודות משמעותיות דווקא על הרגליים הטובות (יותר) של בלייזר. בעיקר כי על מקבלי ההחלטות בצד השני אפשר לסמוך יותר. בעיקר כי משחק ההתקפה של היריבה, בסיום המשחק, הגיוני יותר. כאן, בנוהל, מתקיף מיציץ' את הרגליים של ז'יזי'ץ' ונכנס לטבעת. בלייזר, ששומר על סימון, צופה בדאגה. סימון, שנשמר על ידי בלייזר שממשיך לצפות, בא לעזרה ומעניש. כאן, מתקיף בובואה (איזה שחקן, יא וואראדי) בפיק אנד רול את בלייזר. שלא מצליח להחזיק או להכיל אותו. ולא ממש מקבל עזרה מווילבקין. משם הדרך קצרה לכניסה לצבע ומסירה לפלייס המצוין. וכאן, לסיום סיומת, עוד פיק אנד רול של בובואה. ושוב על ווילבקין ובלייזר. ז'יזי'ץ', למוד נסיון, נשאר צמוד לפלייס. ובובואה לוקח את עוז בלייזר לטיול. ועכשיו, אחרי שסיימנו עם ההנחות, בואו ונקנח עם תכלס. קבלת ההחלטות של נציגתנו המשוריינת בליגה השניה בטיבה בעולם, ברגעים משמעותיים של משחקים, הוא דוגמא לא רעה לאנרכיה. איש הישר בעיניו יעשה. כולל הסנדי כהנים של העולם. כשרון? יש בשפע, וזה מספיק בלא מעט מקרים. סדר ומשמעת? פחות.
שלושה שחקנים של מכבי תל אביב פתחו בכל שבעת משחקיה ביורוליג העונה. ווילבקין, קאלויארו וז'יזי'ץ'. ווילבקין זה ברור. קאלויארו? אמנם אחד שמקומו על הספסל, אפשר בהחלט להבין את ההחלטה להתחיל איתו באופן קבוע לאור המחסור בשחקנים על העמדה שלו.
וז'יז'יץ'? אנטה ז'יז'יץ' הוא שחקן כדורסל טוב מאוד. בעל איכויות מרשימות מאוד. ועל פי דיווחים שונים של מקורות זרים בקיץ האחרון, אחד שקיבל הבטחה צהובה לעלות בחמישיה שלה. באופן אישי, אין לי שמץ של מושג אם יש אמת בדבר.
מה שכן, העובדות מדברות בעד עצמן. ז'יז'יץ' מתחיל, והקבוצות היריבות מתנפלות על הרגליים הבעייתיות שלו מיד. ז'יז'יץ' מתחיל, ואין שום נסיון רציני או עקבי לחפות על הקשיים ההגנתיים שלו. ז'יזי'ץ' מתחיל, ועל החסרונות ההגנתיים שלו לא מחפים (לפחות אתמול) עם ניצול היתרונות ההתקפיים שלו בצד השני, שבו מנסים לקלוע. ז'יז'יץ' מתחיל, וכדי להחמיר את העניין, עוד מעלים אותו ביחד עם דראגן בנדר. במילה אחת, זאת טעות. במשפט: זה לא לעניין. זה לא רציני. זה לא עובד.
אבל למה להרחיב כשאפשר להדגים? אני רוצה להראות לכם חמישה מהלכים התקפיים ראשונים של אנדולו אפס אמש. האם תצליחו לאתר, גולשים יקרים, את המכנה המשותף בין כל המהלכים? היידה, מתחילים. מהלך ראשון של אנדולו אפס. אנטה ז'יז'יץ' מקבל, לאחר חילוף הגנתי, את מיציץ'. ולמרות שהוא מנסה לכוון אותו שמאלה, כמו שצריך, ז'יזי'ץ' לא זוכה לקבל עזרה הגנתית מאף אחד. פשוט משאירים אותו מול מיציץ'. ומקווים לטוב. ובמקרה הזה, זה מסתיים רק בעבירה של הקרואטי הגדול. הלאה. אחרי חילוף הגנתי, רואה מולו כאן מיציץ' את בנדר. ואומר שזה נחמד, אבל עדיף ז'יזי'ץ'. וחסימה אחת נוספת לאחר מכן, מקבל את ז'יזי'ץ' בחילוף ההגנתי. הפעם מכבי נזעקת לעזרתו, כשווילבקין זונח את השחקן עליו הוא מופקד (גאזי) ובא לסייע – מה שמוביל לשתי מסירות וטריצה אחת מהפינה. נקסט. זוכרים את מיציץ'? אז גם במהלך הזה הוא מקבל החלטה. וגם במהלך הזה הוא רוצה לערב את הרגליים של ז'יז'יץ' במהלך של פיק אנד רול. וגם במהלך הזה, שמתרחש בדקה הראשונה של המשחק, הוא מעניש את הצהובים. ממשיכים. לא תאמינו מה קורה עכשיו, כי הפעם לא מדברים על פיק אנד רול עם ז'יז'יץ'. הפעם, מקבל סימון את הכדור ורואה מולו את הבנדר. וגם ז'יז'יץ' צופה במהלך, ולא שם לב שטיבור פלייס בינתיים חומק ממנו לכיוון קו השלוש. ועד שז'יז'יץ' מגיב וזז, דופק בו פלייס שלשה. וכל זה בשתי הדקות הראשונות של המשחק, כן? אחרון לבינתיים. קרוניסלב סימון עם הכדור. ומולו, לא תאמינו, יש ז'יז'יץ' (לאחר חילוף). סימון הולך למהלך פיק אנד רול עם מיציץ', שמוביל לקרחנה בין בריאנט לבין ז'יז'יץ'. שמוביל לטיול קליל של מיציץ' לכיוון הטבעת. SAD! חמישה מהלכים. בכשלוש דקות וחצי. זה לא סביר בשום קנה מידה. מכבי תל אביב לא אמורה לפתוח משחקים עם בור. והבור, הפעם, הסתיים כשהיא בפיגור 18:12, מרגע שהאנטר החליף ונכנס לעמדת הסנטר. והבעיה איננה בהכרח רק בסנטר הקרואטי החזק. גם כי הוא באמת רוצה, וגם כי הוא טוב בכדורסל.
כי גם באנדולו אפס פתח אמש שחקן גבוה עם בעיות הגנתיות חמורות – טיבור פלייס. ועל החולשות ההגנתיות שלו הוא חיפה עם משחק התקפה מצוין (20 נקודות, שהגיעו מ-14 זריקות מהשדה). וז'יז'יץ'? כמה פעמים ניסתה מכבי תל אביב ללכת למהלכי גב לסל/ נעילה של ז'יז'יץ' את השחקן ששומר עליו באזור הטבעת?
התשובה היא שמעט מאוד ומעט מדי. אז אם לא עוזרים לאיש הגדול הגנתית מחד, כשמטילים עליו משימות שקשה לו מדי למלא, ומצד שני לא מנצלים את הדברים הטובים שלו בהתקפה, אז אין יותר מדי מה לעשות עם האיש. בטח ובטח שלא בתחילת משחקים.
תפסיקו. אתם עושים לו עוול
אם יחליטו ביורוליג לבחור השנה, לצד ה MVP החודשי, גם את ה-LVP, כלומר את השחקן הכי פחות יעיל (או מועיל), סביר להניח שהתואר ילך לדראגן בנדר. לפחות נכון לעכשיו. מידת התרומה של השחקן המוכשר הזה, בלי שום ציניות, שכל כך רוצה ומנסה, וגם כאן בלי שום ציניות, היא משמעותית – ושלילית. ועזבו רק את מדד הפלוס מינוס, אשר לצידו נרשם הפעם מינוס 20 ב-20 דקות משחק (כלומר שמכבי תל אביב נוצחה בעשרים הפרש, בעשרים הדקות בהן שוטט האח המסוים הזה לבית ספליט על המגרש), כי המדד הזה עקבי וחוזר על עצמו.
פשוט תעזבו וזהו. במצבו המנטלי הנוכחי, דראגן בנדר לא צריך להיות על המגרש. וספק אם הוא בכלל רוצה להיות על המגרש. וספק עוד יותר גדול, כאשר הוא זוכה לדקות המשמעותיות הללו, אם הוא בכלל רוצה שימסרו לו את הכדור. כי בנדר, שהשמועות על הבעיות המנטליות השונות שלו ריחפו בחלל האוויר עוד בשבתו כשחקן NBA שלא הצליח למצות את הפוטנציאל ולעמוד בתקוות שתלו בו, מסכן ואבוד. וההחלטה לזרוק אותו אל מוקד הטראומה, פעם אחר פעם, לא ממש משפרת את מצבו.
שלוש נקודות לסיום – וכולן מתייחסות לסגל שישנו (ואיננו):
1. שחקנים שמשנים בהגנה – גם בעונה שעברה והמצוינת, ההגנה של הצהובים הסתמכה פחות על תיאום ותחכום, ויותר על שחקני אנרגיה אגרסיביים, שגם אם טועים – ממשיכים לנוע ולפוצץ. שחקנים כמו טאריק בלאק וקווינסי אייסי. שחקני אנרגיה כמו דני אבדיה וג'ון דיברתולומיאו. כאשר הולחם לו מחדש הסגל הנוכחי, יתכן שחשב מי שחשב שאפשר להגיע לאותן תוצאות הגנתיות, עם אותן מחשבות הגנתיות, אבל עם שחקני הגנה הרבה פחות טובים או אגרסיביים. וטעה ביגטיים.
2. חסר גבוה – קבוצה שמכבדת עת עצמה ברמה הזאת אוחזת בשלושה שחקנים שיכולים להיכנס לעמדה מספר 5. כולל אנדולו, למשל, ששיחקה אתמול רק עם גבוה אחד (פלייס) מבין שלוש או ארבעה האפשרויות הקיימות (דנסטון, שאנלי, סינגלטון). בעונה שעברה גם למכבי תל אביב היה אחד כזה, ושמו שלא בישראל אמארה סטודמאייר. השנה אין. ואם האנטר חוטף בובמה ונאלץ לנוח, נשארים בלי אופציות.
3. הרכז – כתבתי כאן לא מעט על כריס ג'ונס. כולל על הרזומה או הנתונים שלו, שלא נותנים שום אינדיקציה לכך שהוא שייך בשלב הזה לרמות הללו. אבל זה לא משנה, כי כריס ג'ונס כאן. ואתם יודעים מה? המספרים שלו עד עכשיו, פר הדקות שהוא משחק, לא רעים בכלל.
העניין הוא שאם רוצים שהאיש, קרי הרכז, ישחק, צריכים אולי לאפשר לו לשחק כדורסל של רכז. ולא באמת קיימת אופציה כזאת במשחק ההתקפה של מכבי תל אביב. אז ג'ונס משחק ומריץ מהלכים כאילו הוא דורסי, או ווילבקין, או בריאנט. ואפילו מייצר מהן נקודות פה ושם. העניין הוא שהוא לא דורסי, ווילבקין או בריאנט.
