הפודקאסט של האחים היינס, Hoop Tales, תמיד מספק שלל סיפורים וחוויות של קייל היינס ושל האורחים שמתארחים בפוד. בפרק החדש אירח היינס את ריקי היקמן, ששיתף בחוויותיו לאורך הקריירה, וחלק נכבד כמובן הוקדש לסיפוריו מימי מכבי ת״א, כולל הזכייה ביורוליג ב-2014.
על תחילת הדרך סיפר היקמן: "כשחתמתי במכבי, הייתי צריך להחליט בינה לבין סיינה ומילאנו״, נזכר היקמן, ״היו לי עוד הצעות, אבל אלה השלוש שהיו הכי הגיוניות בשבילי. בגלל ששיחקתי באיטליה, מאוד התעניינתי במילאנו. היה להם הרבה כסף, זו עיר יפה והם הציעו לי הכי הרבה כסף. סיינה היתה במקום השני מבחינה כלכלית. בו מקאלב היה שם, היה להם מאמן טוב, הם שיחקו כדורסל יפה. נראה היה שזו אופציה טובה, אבל מכבי ת"א הציעה לי חוזה לשלוש שנים עוד במהלך העונה״.
״בסוף העונה ההצעה עדיין היתה על השולחן ודיברתי עם בלאט הרבה במהלך העונה בהודעות״, המשיך, ״אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להוכיח את עצמי ביורוליג ולהרוויח כמה שיותר כסף אני צריך ללכת לקבוצה עם מאמן שיאפשר לי להיות עצמי. הוא נתן לי להיות עצמי מהיום הראשון. הוא שם לי את הכדור בידיים ונתן לי חופש. זה היה הדבר הכי חשוב לקריירה שלי. ברמה הזו, הוא היה האיש שנתן לי יותר מכולם לשחק למרות שעשיתי טעויות, להחטיא זריקות חשובות. הוא תמיד דחף אותי להמשיך״.
על העונה הראשונה סיפר: ״השנה הראשונה במכבי היתה נהדרת. אני לא יכול לחשוב על רגע שלילי. זכינו בגביע המדינה, היתה לנו עונה סבירה ביורוליג, הפסדנו למדריד, הם פשוט היו קבוצה טובה יותר. זה היה מרגש, היתה לי עונה נהדרת. בשנה שלאחר מכן החתמנו את אלכס טיוס, טייריס רייס ועוד כמה שחקנים. ג׳ו אינגלס כמובן. התחלנו לא טוב ואני זוכר שדיברו על לפטר את בלאט. זה היה מאוד קרוב. היה משחק שאם הוא היה מפסיד, היו מפטרים אותו, ניצחנו אותו ולאחר מכן ניצחנו 12 ברציפות״.
מנס מילאנו ועד השלשה של בלו
בהמשך סיפר היקמן על מה שבדיעבד נודע כ״נס מילאנו״: ״קיבלנו את מילאנו בפלייאוף והרגשנו טוב עם המצ'-אפ הזה. ידענו שאנחנו יכולים להגיע לפיינל פור. ידענו שאנחנו חייבים לנצח את המשחק הראשון כדי לעשות את זה. המשחק הזה היה מטורף. היינו בפיגור 13 כשנותרו שתי דקות לסיום ואז התחלנו לרוץ. היו לנו כמה חטיפות, קלעתי שלשה מהפינה ואז קית' לנגפורד היה יכול לנצח את המשחק, אבל הוא החטיא מהעונשין ואז טייריס קלע והלכנו להארכה וניצחנו. אחרי המשחק הזה ידענו שהם לא יכולים לנצח אותנו בבית. לא נתנו להם את המשחק השני, אבל היה חשוב לנו רק להיות מוכנים לשני המשחקים בבית. חזרנו הביתה למשחק 3, הם התחילו טוב, אבל ניצחנו בסוף ובמשחק 4 הסתערנו על המגרש. זה היה מטורף. ניצחנו ב-20 בהפרש״.
היקמן הודה שהמפגש בפיינל פור עם צסק״א הטריד אותו: ״לא רצינו את המצ' אפ הזה... היה משחק קשה. הרגשתי שצסק"א היתה בשליטה 97 אחוז מהמשחק. אחרי השלשה של דיוויד בלו, התכנית היתה לעשות עבירה. הכדור יצא נפל ופתאום התחלנו לרוץ. טייריס קלע וזה נגמר. אחרי המשחק הזה ידענו שאנחנו יכולים לזכות. חשבנו שצסק"א הקבוצה הכי טובה בפיינל פור. הרגשנו שאנחנו יכולים לנצח את ריאל. זה היה מאמץ קבוצתי. התחברנו בזמן הנכון. לא היה אגו. טייריס לא שיחק כמעט 50 אחוז מהעונה. כמובן שהוא רצה לשחק, אבל זה לא פגע בו והוא עבד קשה כדי לקבל הזדמנות. היה לו חלק מרכזי בזכייה, אבל בתחילת העונה הוא כמעט לא שיחק. מכבי אפילו דיברה על לשחרר אותו. זה היה גורל שהעונה הזו תסתיים ככה".
"האוהדים של מכבי זה משפחה"
אחד הזיכרונות החזקים ביותר של היקמן הוא מהקהל הצהוב. "בכל פעם ששיחקנו, זה היה משחק בית. אם זה בבית או בחוץ. אף פעם לא שיחקתי בקבוצה שהמגרש מרגיש כאילו הוא קופץ. הם נותנים לך אנרגיה. אין לך אפשרות אחרת מאשר לעשות את הכי טוב. תמיד אזכור את האוהדים של מכבי ת"א, זה כמו משפחה. ברגע שנחתנו חזרה בישראל אחרי הזכייה ביורוליג, האוהדים היו מתחת למטוס. ים של אוהדי מכבי. אי אפשר אפילו לקחת את המזוודות. חגגנו כמה ימים. בפלייאוף הישראלי, חשבנו שנפסיד בגלל החגיגות. בגמר היה חוק טיפשי שיש שני משחקים שמה שקובע זה ההפרש. חוץ מזה, זו היתה שנה טובה".
על העזיבה של מכבי סיפר היקמן: "רציתי להישאר, אבל עסקים זה עסקים. המחשבה הראשונה שלי היתה לתת למכבי לתת לי הצעה, אבל המספרים שהם הציעו היו נמוכים בהרבה ממה שפנרבחצ'ה הציעה... אמרתי לעצמי 'אם הם יכולים להיפגש איתי באמצע, אשאר', אבל הם טענו שזה מה שיש להם וזה הפך את ההחלטה שלי לקלה יותר. גם לפני הפיינל פור הם היו מודעים לכך שפנר תגיש לי הצעה גדולה. במשך שלוש שנים הרווחתי פחות ממה שאני יכול והרגשתי שבנקודה הזו אני צריך לנצל את ההזדמנות הזו כלכלית. עד היום אני לא מתחרט על כך".
"אסור היה לפרק את הקבוצה של 2014"
היקמן סיפר כי הקבוצה ההיא מ-2014 למעשה העבירה את פעילותה לווטסאפ: ״אנחנו מדברים עד היום. יש לנו חיבור מטורף, אין לי הסבר לזה. אף פעם לא היתה לי קבוצה שהיינו יוצאים ביחד כ"כ הרבה. תמיד היינו אחד ליד השני. זה היתה אחווה אמיתית, עד היום. הפעם האחרונה שדיברתי עם בלאט היתה לפני שישה חודשים. בדקתי שהוא בסדר אחרי שהוא הודיע שהוא חולה. מדי פעם אני בודק מה שלומו. הוא אחד המאמנים שתמיד אשמור איתו על קשר. תמיד דיברנו על זה שהיו צריכים להשאיר אותנו ביחד, אסור היה להפריד את הקבוצה הזו. אם היו שומרים על הקבוצה הזו ביחד, היינו יכולים להיות בצמרת לפחות עוד שנתיים. זה יתרון שיש כבר הכימיה הזו. כל אחד קיבל את התפקיד שלו. ת"א זה המקום הכי קרוב שיכול להיות לבית עבורי, בקיץ שבין העונות זו גם היתה הפעם הראשונה שאפילו לא חשבתי לחזור הביתה. הרגשתי טוב".