יש חדשות טובות. בערך
עת בחנו אנשי מכבי תל אביב את שיבוץ המשחקים של עונת היורוליג הנוכחית, סביר שסימנו מראש את נובמבר כחודש עם פוטנציאל, וסליחה מראש - פשוט לא מצאתי מילה מתאימה יותר - לחרבנא. כי חודש שבו פוגשים קבוצות פיינל פור בפוטנציה כמו ריאל מדריד (בחוץ), אנדולו אפס (בחוץ) ומילאנו, הוא חודש מסובך. תוסיפו על כך עוד משחק חוץ בדרגת קושי גבוהה כמו זה שבוולנסיה (פלאס משחק קשה הרבה פחות בבית מול ז'לגיריס קובנה), ותבינו עד כמה. מהבחינה הזאת, אפשר לקבל בהבנה נובמבר של ניצחון אחד מול ארבעה הפסדים.
הבעיה היא פחות בחודש נובמבר, אלא במה שקדם לו. כי אל החודש שנראה כמאתגר ביותר בעונת המשחקים הנוכחית התייצבה לה אלופת ישראל כשהיא ממילא במאזן קטסטרופלי של שני ניצחונות מול ארבעה הפסדים, כאשר שניים מהם כבר היו בבית, מול קבוצות שאמורים לנצח. ועכשיו, כשהיא חבולה, פצועה ואוחזת במאזן כללי שלילי, אבל גם במאזן שבו יש יותר הפסדי בית מאשר ניצחונות ביד אליהו הישן, צריכה כעת מכבי למצוא את הכוחות לטפס על ההר, שנראה ומרגיש תלול מתמיד.
זו ההזדמנות לשאול, אגב, מה בדיוק עשתה נציגתנו המשוריינת בליגה השנייה בטיבה בעולם כדי להגיע מוכנה ככל יכולתה לאותו חודש נובמבר. או לאוקטובר. או לחילופין, האם עשתה מספיק, במסגרת המגבלות שלה, כדי שתוכל לנסות ולהימנע מאחת מפתיחות העונה הגרועות בתולדותיה.
ובכן, התשובה לשאלה הזאת היא שלילית.
כי הצהובים ידעו, או לפחות אמורים היו לדעת (ורק להסתיר מאיתנו, בנוהל) שהם יופיעו בחודשיים הראשונים בסגל חסר וקצר, נוכח פציעותיהם של יובל זוסמן, ג'ון דיברתולומיאו ועמרי כספי.
והם ידעו, אלא אם שיקרו לעצמם, שחיזוק עמדה מספר 4 בדראגן בנדר הוא בבחינת ירייה באפלה, מאחר שהעלם לא עשה דבר בקריירה שלו ממנו ניתן להסיק שהוא מוכן, כאן ועכשיו, לתת תרומה מיידית בליגה הזאת.
והם ידעו, אלא אם סוחררו יתר על המידה לאור העונה הנהדרת הקודמת, שמכבי תל אביב היא קודם כל קבוצה של בית. ואפילו בעונת 2019/20, עת גירדה את ארבעת המקומות הראשונים, היה מאזן החוץ שלה חלש למדי - והיא הגיעה לאן שהגיעה בעיקר בזכות היכולת שלה לנצל 11,000 פסיכים כדי לגבור על יריבות עדיפות ממנה. והעונה אין בית ואין קהל. וכרגע, גם אין ניצחונות.
והם ידעו, למרות ראיון אופורי ומשונה במיוחד של יאניס ספרופולוס לאחר הניצחון הביתי במחזור הפתיחה מול אלבה ברלין, שהסבירות שבה כריס ג'ונס, האיש שמעולם לא שותף בשום מפעל אירופאי, יוכל להפוך חיש חש לרכז מוביל בקבוצת צמרת ביבשת הישנה כמעט ואיננה קיימת.
שלא יובן אחרת: מכבי תל אביב בנתה קבוצה לא רעה בכלל העונה, בעיקר בזכות היכולת לשמר נכסים משמעותיים מהעונה הקודמת. כזאת שבהחלט יכולה להתחרות על מקום בשמיניה הראשונה, אבל כזאת שגם הייתה זקוקה לסיוע יותר משמעותי, ברמת גיבוי הסגל, בתחילת העונה. תבחרו בעצמכם מה חשוב יותר, כלומר עזרה נוספת בעמדת הסנטר, בעמדה 4, בעמדה הקומבו-פורוורד או הרכז. לפחות אחת מהעמדות הללו דרשה התייחסות טובה יותר - ולו באופן זמני, ולו כדי שניתן יהיה להגיע לחודש דצמבר בלי שכל כפתורי הפאניקה כבר נלחצו.
אבל במכבי כנראה חשבו שהכל יהיה בסדר. וטעו. או שהחליטו מראש לוותר. וטעו.
אה, רגע. הבטחתי חדשות טובות. ובכן, דצמבר ייראה טוב בהרבה. לוח המשחקים, לפחות על פניו, נראה מבטיח, לכל הפחות, מבחינת היכולת לעצור את דימום ההפסדים. כלומר, בתקווה שהצהובים יצליחו להימנע ממשחקים צמודים. כי כולם, בשלב הזה, יודעים מה קורה במשחקים צמודים. וכל היורוליג יודעת, בשלב הזה ונכון לחודש נובמבר, מי הלוזרית הכי גדולה במפעל.
לוזרים
מתוך 11 המשחקים ששוחקו עד כה, נקלעה מכבי תל אביב לשבעה צמודים, ונוצחה בשישה מהם. זה כולל הפסד שלומיאלי באיסטנבול מול אנדולו, הפסד עם חץ יווני על הבאזר מול אולימפיאקוס, הפסדים מול צסק"א בחוץ ומול באיירן בבית. אבל עם כל הכבוד לכל מה שקרה עד כה, שני ההפסדים האחרונים, מול ולנסיה בשישי האחרון ואמש נגד מילאנו? זו ליגה אחרת.
כי צריך באמת כישרון יוצא דופן להשליך לכל הרוחות שני משחקים שאותם כבר ניצחת. ואת ולנסיה, לפני למטה משבוע, מכבי כבר ניצחה - 70:77 עם קצת יותר משתי דקות לסיום, זה משחק ביד. ואת מילאנו, אתמול, מכבי כבר הכריעה - כי יתרון 4 עם 28 שניות לסיום, ועוד בבית, אמור להיות בבחינת שח-מט. אז עוד מעט נגיע, נראה וננסה להסביר מה בדיוק קרה ואיך לעזאזל מפסידים שוב משחק שכבר הסתיים. אבל שנייה לפני, זמן לתהות אם אולי כל זה לא יותר מאשר מנחוס.
כי בחייאת, קחו למשל את ג'ף ברוקס, הפאוור פורוורד המחליף של מילאנו. שיא הנקודות העונתי של ברוקס, עד אתמול, היה 2. כלומר שתי נקודות במשחק. וכמה שלשות קלע האיטלקי-אמריקאי עד כה, לאורך כל העונה? אההה, אפס. והיו דקות אתמול שבו שוטט האיש על הפרקט, בלי שהוא או המאמן שלו מבינים לאן כל זה מוביל. משום מה, במסגרת הבלבול הכללי שעטף את מסינה אמש והחולשה הניכרת של זאק לידיי, דווקא ברוקס הוזנק אל ההארכה. הוא קלע שם 5 נקודות תמימות, כולל סל קשה במיוחד בתחילת ההארכה, כולל את השלשה הראשונה שלו העונה. אז תגידו רגע, אם זה לא נאחס, אז מה זה נאחס?
אז זהו, שלא. זה לא רק מזל רע. אין מקריות כשדברים כאלה קורים פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. אין מקריות כשכמעט בכל משחק צץ לו השחקן התורן שנמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.
פעם זה אלייז'ה בראיינט שמוצא עצמו מוביל כדור נגד לחץ על כל המגרש מול אנדולו. פעם זה אנטה ז'יז'יץ' שצריך לייצר מהלך הנד אוף מהצד, תחת לחץ, נגד ולנסיה. אתמול זה היה ג'ון דיברתולומיאו, במשחק קאמבק על הכיפאק לגמרי, אבל כזה שלעולם ומעולם לא ניתן לסמוך על קבלת ההחלטות שלו. משני צידי המגרש. וכאן, כשמילאנו במינוס 4 ועם מעט מאוד זמן על השעון, מנסה ג'ון די לאתר את השחקן נטול השמירה, לאחר חילוף של סקוטי ווילבקין על סרחיו רודריגס, מזהה שזהו פאנטר האיום - אץ רץ אליו בטירוף ונוגע בו. האם הייתה עבירה? לא בטוח. האם צריך היה להיות במצב שבו אפשר לשרוק נגדך עבירה במצב הזה של המשחק? HELL NO. ככה, שוב מפסידים משחק. ככה, שוב, מחרבים עונה.
וממש, אבל ממש אין מקריות כמשחק ההתקפה של מכבי תל אביב מבוסס על אלמנט אחד ויחיד, שהוא האלמנט שבו סקוטי ווילבקין מכדרר, מכדרר, מכדרר, מכדרר, מכדרר - וכולם עומדים סביב במעגל ומקווים לטוב. כי עד כה הם גילו שתקוות זה נחמד, אבל הכדורסל הזה הוא כדורסל שמפסיד.
ווילבקין טוב למכבי?
די נו, ברור שכן. סקוטי ווילבקין הוא שחקן כדורסל מצוין, שניצח במו ידיו משחק אחר משחק עבור הקבוצה שלו. ולמרות שהוא משחק ללא רכז שיעזור לו, הוא הסיבה המרכזית לכך שמכבי של ספרופולוס שינתה מגמה והפכה להיות קבוצת כדורסל טובה, להבדיל ממה שקרה בתקופה שקדמה למאמן היווני.
חשוב לציין שסקוטי ווילבקין מחטיא בשבועות האחרונים כמעט את כל הזריקות החשובות. כלומר, הוא זה ששם את הקבוצה שלו במצב ניצחון, גם אתמול, גם מול ולנסיה וגם בכלל, הודות ליכולת הנדירה שלו לייצר מהלכים ענקיים בדרגת קושי בלתי נתפסת. והוא זה שגם לוקח על עצמו את מרבית ההחלטות כשצריך לסגור עניין. ולאחרונה, כאמור, זה לא עובד.
אתמול, לאחר השלשה של פאנטר + העבירה המטופשת של דיברתולומיאו, שהשווה את המשחק, קיבלו הצהובים את הכדור האחרון. וכל מי שנכח במקום, צפה בטלוויזיה או שמע פעם משהו על הקבוצה הזאת, ידע בדיוק מה יקרה. ומילאנו נערכה בהתאם.
שימו לב לעמדה של שבון שילדס וג'ף ברוקס על המגרש, שנעמדים במקומות שחוסמים כל אופציה לחדירה לבצע של ווילבקין. וכופים עליו שתי אופציות: למסור (סתם, נו, צוחקים איתכם) או להרים שלשה קשה מאוד על הראש של דילייני. עכשיו נחשו בעצמכם מה קרה.
עכשיו, אם תרצו, אפשר להשוות את המהלך הזה למקרה דומה, מספר דקות לאחר מכן ובתוך ההארכה. זוכרים את ההעמדה על המגרש של שבון שילדס? עכשיו שימו לב לאיך שעומד סרחיו רודריגס. פאנטר, שנמצא תחתיו, צועק לו להתעלם מדיברתולומיאו ולחסום את נתיב החדירה של ווילבקין. רודריגס לא מגיב, ו-ווילבקין מצליח להיכנס לצבע. משם, נסלל המסלול שמאפשר את התיקון של האנטר.
הבעיה עם ווילבקין איננה קשורה בהכרח בו, אלא יותר באיך שמפעילים אותו. באיך שמנחים אותו. באיך שמאמנים אותו. כי ככל שהמשחק מתקדם לו ומד הלחץ עולה, כך שוכחים האנשים שמאחורי הקווים שקיימות גם אפשרויות אחרות לשחק כדורסל. ולא שיש לי משהו נגד משחק של בידודים וכדרורים - שהרי ככה זה עובד בכמעט כל קבוצה וכמעט כל ליגה, אבל מה לגבי אפשרות חלופית? מה לגבי PLAN B?
את המשחק אתמול פתחה מכבי תל אביב במהלך התקפי שכל כולו ניסיון לתיקון, כשהיא מריצה מהלך שהוא למעשה חסימה משולשת של בראיינט את קלויארו את ז'יזי'ץ' לווילבקין. בכך היא רוצה לסמן שני דברים: קודם כל, שאפשר להריץ הנד אוף בלי שזה יהפוך ל-HANDOFF FROM HELL. ושנית, שאפשר להביא את ווילבקין למצב זריקה ממהלך יותר תנועתי ופחות סטטי.
אז מסתבר שאפשר, אה? כי גם מילאנו, שמשחק ההתקפה שלה לא יצירתי במיוחד, יודעת גם בדקות מכריעות לייצר אלמנטים שגורמים להגנה גם לזוז. כל מיני תרגילי קליעה פשוטים, למשל. אבל מכבי? מכבי הופכת להיות קבוצה חד מימדית לחלוטין. שאין בה כלום ואין לה כלום בהתקפה המסודרת, למעט כדורסל שבו גיבור מסוים אחד בשם סקוטי מנסה שוב ושוב להציל את המולדת.
ככה מפסידים את כל המשחקים הללו, ולא (רק) ענייני חוסר מזל. אז לפני שמזדרזים האנשים ביד אליהו לזמן מתירי קללות והחלפת מזוזות, אולי כדאי גם לגוון קצת את ספר התרגילים.
הדקות הרעות - המחצית הראשונה
אפשר לסמן שני מקטעים מהמשחק שבהם מכבי תל אביב נתקעה. הראשון שבהם היה במהלך הרבע השני. במצב 27:34 למארחת, עם 4:10 על השעון ולראשונה מאז משחק הניצחון מול ז'לגיריס, החליט ספרופולוס שזה הזמן לתת לבנדר דקות בעמדה מספר 5. ואפשר להבין אותו. גם כי דראגן בנדר, עד לשלב הזה של המשחק, היה בסדר גמור, וגם כי זה נשמע כמו רעיון טוב, בטח מול הסנטר הפחות מפחיד בצד השני - טרזוסקי. נו, אז אולי הרעיון היה הגיוני, אבל התוצאה לא.
כי ממצב של 27:34, האורחת רצה עד 46:35 במחצית, שזה אומר 19:1 לקבוצה של מסינה. כי פתאום הכל הסתדר לאיטלקים בהתקפה. וכמעט הכל במהלך פיק אנד רול דווקא על הרגליים של בנדר. למשל כאן, שכשבנדר ממקם את עצמו לא נכון אל מול הפיק אנד רול תוצרת פאנטר את טרזוסקי, בדרך לחדירה של הראשון עד לצבע.
ומיד לאחר מכן, למרות שאי אפשר להצביע כאן על איזשהי טעות ברורה, עוד בומבה של פאנטר בפיק אנד רול על בנדר ודורסי.
ואח"כ שילדס, בעיקר על דורסי.
אבל לא רק בהגנה של הצהובים, מטבע הדברים, אלא גם בהתקפה. מיד לאחר הכניסה של בנדר לעמדה מספר 5, נוספה צרה נוספת בדמות העבירה השלישית של ווילבקין. ומהשלב הזה, איבוד כדור רדף איבוד כדור (ובמיוחד של ג'ונס, שסיים עם חמישה כאלו את המחצית הראשונה). ולא רק איבודי כדור, אלא בעיקר קבלת החלטות מטופשת במשחק ההתקפה, אותה אדגים לכם כעת באמצעות מהלך אחד, מהדקה האחרונה של המחצית הראשונה.
שימו לב כאן לטיילר דורסי, האיש שרוצה להיות ווילבקין כשיהיה גדול. עוד לפני שהוא מקבל את הכדור במהלך הזה, הוא כבר יודע שהוא רוצה להתקיף את הטבעת ולהרים זריקה. שזה אחלה. הבעיה היחידה היא שדורסי נוטה להסתכל רק על הכדור, ופחות מתעסק במי נמצא איפה, ופחות מבזבז אנרגיה על לנסות ולהבין מה נכון ומה לא. ואם רק היה מואיל להרים את הראש לשנייה, היה שם לב שבלב הצבע יש איזה ז'יז'יץ' אחד גדול, שסותם את כל הרחבה. ושאין שום טעם לכדרר לכיוונו - ועליו. אבל דורסי, במובן הכי מילולי של המילה, לא רואה ממטר. ואחרי הזריקה הלא חכמה, מוסיף עוד שטות בדמות עבירה ששולחת את היריבה אל קו העונשין.
הדקות הרעות - המחצית השניה
את הרבע הרביעי, דווקא עם הרכב מחליפים שכולל את ג'ונס ובלייזר, פתחה מכבי תל אביב מצוין, וצמצמה פיגור בן 6 נקודות עד לכדי שוויון 61, כשהשעון הראה 7:33. מהשלב הזה, למשל כמעט 6 דקות תמימות, הוסיפה רק עוד שתי נקודות. ולמרות שבדקות אלו שמרה נהדר את מילאנו, נקלעה לפיגור. כי משחק ההתקפה שלה הרגיש תקוע בדיוק כמו מידת היצירתיות שמאחוריו. עם ווילבקין או בלי ווילבקין. וכשבצד השני מתייצב קייל היינס, אחד השומרים הטובים ביותר ששיחקו כאן כדורסל אי פעם, זה הרגיש שכל מהלך התקפי מתנפץ לו מול חומות.
נגיד כאן, כשאלייז'ה בראיינט (במשחק התקפה טוב מאוד) מזהה מולו את סרחיו רודריגס, ומסמן לכולם לזוז ולתת לו לעבוד. גם אם כולם עומדים ומחכים. גם אם יש עוד המון זמן על שעון השניות. גם אם מחכה לו בצבע קייל היינס, כמו שוטר מקוף שממתין עם אלה מונפת לילד סורר.
או כאן, כשווילבקין מוצא את אותו היינס בפנים, רק כדי להתפתל איכשהו ולהשליך את הכדור לעברו של בלייזר, שלא עומד בלחץ.
או כאן, כשהיינס מחרב במו ידיו ורגליו את הפיק אנד רול ווילבקין את האנטר, וההגנה האדומה מוכנה לאפשר זריקה (קשה מאוד) של בלייזר מהפינה.
שלוש נקודות לסיום. שתיים מהן קצת חיוביות, אחת מהן מאיימת:
1. הגנה - מכבי תל אביב סיפקה אתמול אולי את מחצית ההגנה הטובה ביותר שלה העונה. וזה מצוין. סביר להניח שנתעכב ונדגים בפרוטרוט במהלך הפריגיים הקרוב מול הכוכב האדום, אבל בכל מקרה - מחצית שבה סופגים רק 24 נקודות מול קבוצת התקפה מוכשרת כל כך כמו מילאנו, היא מחצית שבה עושים את העבודה בצד שבו אמורים לשמור. חבל רק שבחמש דקות ההארכה הצליחו הצהובים לספוג 16 נקודות, שזה יותר ממה שספגו בכל אחד מהרבעים במחצית השנייה.
2. הם באמת בסדר - דקות חיוביות בהחלט סיפקו אתמול דיברתולומיאו המתאושש, אם נתעלם לרגע מהמהלך שהוביל להפסד; בלייזר, שהיה חלק משמעותי מחוליית החיסול ההגנתית והצהובה למשך דקות רבות, אם נתעלם לרגע מההחטאות בסיום המשחק (ואם נתעלם לרגע מהשאלה האם הוא אמור לשחק ומתי); בראיינט, שחזר ליכולת ההבקעה המצוינת שלו עד לשבוע הספרדי שחלף, כולל 4/4 ל-3; ואות'לו האנטר, שנראה הרבה יותר טוב הפעם מחד, אבל שממשיך לשמור על אחוזים לא טובים מהשדה.
3. אם הגעתם עד הלום, אתם כבר מזהים שזה היה טור סלחני וקליני למדי. גם כי זה היה משחק ששוחק מספיק טוב כדי לנצח, גם כי מכבי תל אביב עוד מסוגלת להפוך את המצב, דרך חודש דצמבר איכותי. בשבוע הבא, כאמור, מתייצבת בהיכל הכוכב האדום בלגרד. הפסד - ושום דבר סלחני או קליני לא יכתב כאן. מבטיח.
