מצאו את ההבדלים: מכבי ת"א לא השתנתה

לא מעט מהלכים בוצעו בקיץ האחרון על ידי מקבלי ההחלטות בצהוב כחול בכדי להחזיר את מכבי תל אביב לימיה הגדולים. או לפחות לשכנע את מנויי העבר שהימים הגדולים חוזרים אוטוטו, שהחורף הקרוב צפוי להיות חם – ולכן כדאי להם לרוץ ולחדש.

נו, אז שחקנים שונים ממקומות שונים הוחתמו, אחרים הושארו – והתקציבים גדלו. ובסוף, כשמודדים את טבלאות הסטטיסטיקה של מכבי תל אביב, מגלים שהשחקן שמקבל הכי הרבה דקות העונה הוא דיאנדרה קיין. דיאנדרה קיין, כן? מקבל בממוצע עד כה מעל 29 דקות למשחק – נתון שממקם אותו במקום השישי בכל היורוליג. אם לא אכפת לכם, תקראו שוב את המשפט האחרון. ועוד פעם. מאמן הולך ומאמן בא, ודיאנדרה קיין ממשיך להיות השחקן הכי חשוב. כזה שמקבל אמש כמעט 32 דקות, מול זלגיריס בקובנה, במשחק שבו תתקשו – גם אם ממש תנסו – להיזכר ביותר מדי פעולות חיוביות להן הוא אחראי.

שלא תבינו לא נכון – אין כאן טענה כלפי דיאנדרה קיין. כלומר, כמעט שאין טענה. כי בחסות מעמדו הבלתי נתפס, האיש מרשה לעצמו גינונים של כוכב. הוא דורש את הכדור במצבים שבהם הוא לא יכול לתרום (ראה המהלך האחרון מול בסקוניה); הוא מתעקש על הטלה בעצמו לשלוש נקודות כשהוא יכול להניע את הכדור לשחקנים מתאימים ממנו; והוא אפילו מרשה לעצמו שלא לרדת להגנה אם הוא חש שלא מוסרים לו מספיק. אבל לא הוא הבעיה. בקבוצת יורוליג בריאה וסבירה אמור שחקן אנרגיה ושומר איכותי כמו קיין לזכות ל 15-18 דקות בממוצע למשחק. גג. כשהוא עולה מהספסל. הבעיה היא שבמכבי תל אביב, קבוצה בעלת שאיפות יורוליג, האיש משחק בממוצע יותר מכפי ששיחק באולם הגרמנית או בקראסני וולגוגראד – שתיהן קבוצות יורוקאפ.

ולכן, אין אלא להגיע למסקנה ולפיה מכבי תל אביב היא לא קבוצת יורוליג בריאה וסבירה. ובניגוד לנסיונותיו של קואץ' ספרופולוס לייצר לנו ערבוביטיס בראיונות טרום ואחרי משחקים, היא גם לא נראית טוב. או ליתר דיוק – נראית רע. שחקניה נלחמים – זה נכון, אבל הכדורסל לא מתקדם. ואתמול, מול קבוצת יורוליג בינונית וחסרה, מכבי הצליחה שלא לחטוף בומבה דו ספרתית – כבר במחצית הראשונה – בעיקר בזכות נסים ונפלאות.

ז'לגיריס קובנה איננה משופעת בכשרון בלתי נגמר. והיא רחוקה מלהיות קבוצת טופ יורוליג בסגל הנוכחי שלה, אבל היא חכמה ויודעת מה היא רוצה מעצמה והיא מאומנת על ידי אחד מהמאמנים הטובים, היצירתיים והאיכותיים שיש ליבשת הזאת להציע. הדבר לא בא לידי ביטוי רק בתרגילים יפהפיים ביציאה מפסקי זמן, בהנעת כדור או בסחיטת עבירות שיטתית, אלא בתחושה שבדרך כלל שחקניה יודעים מי אמור לעשות מה ומתי. לא תמיד זה מצליח ולא תמיד זה נראה טוב, אבל יש סגנון, יש רצונות ויש הגיון.

ואת כל זה אי אפשר להגיד כרגע על מכבי ת"א, גם בעידן ספרופולוס. כפי שכתבנו כאן לאחר הנצחון הביתי על שאריות חימקי, הרי שכרגע נראה שהשינוי המרכזי שהביא איתו האיש שהיה באולימפיאקוס הוא רמת היריבות – שאפשרה להשיג כמה נצחונות שסביר בהחלט להניח שהיו מושגים, לפחות ברובם, גם אם ספאחיה היה נותר על הקווים.

אם חושבים על זה, אפשר להגיד כרגע שהשינויים המרכזיים אותם ביצע ספרופולוס נוגעים לזהות התרגילים, למבנה הרוטציה ולמספר אלמנטים הגנתיים.

אז בואו נדבר על זה קצת. נתחיל מההתקפה. גם אם נעזוב לרגע את איכות התרגילים החדשים של מכבי החדשה, ספק רב אם מישהו יכול לומר שמשחק ההתקפה המסודר כרגע מרשים יותר מכפי שהיה לפני. שלא לדבר על משחק המעבר או היכולת לייצר נקודות בהתקפה מתפרצת.

בכל הקשור לשינויים ברוטציה, דומה שהכוונה היא בעיקר ההליכה לקלויארו יותר בעמדה מספר 3 – על חשבון מייקל רול, והניסוי של קנדריק ריי בעמדת הרכז המחליף. ואם נדבר גלויות, אז נראה שגם ספרופולוס כבר לא כל כך משתגע על הקונספט של קאלויארו ב-3. איך אנחנו יודעים? כי בחלקים גדולים של המחציות השניות השבוע, גם מול חימקי וגם מול ז'לגיריס, ראינו הרבה יותר הרכבי ספאחיה על המגרש, כלומר קיין-רול-קאליוארו בעמדה 2-3-4.

ובכלל, בכל הקשור לאותה עמדה מספר 3, הרי שככל שמתקדמת העונה רק הולך ומתחדד גודל הטעות באי החתמת שחקן איכותי כלשהו לעמדה אשר הופקרה ונזנחה. הנה אמש, בקבוצה של שאראס, אפשר רק היה להתרשם ולהתענג על ביצועיו של אדגאראס אולנובאס, שגם בעונה אישית רעה מראה כמה חשוב לקבל אלמנטים מגוונים שונים משחקן בעמדת הסמול פורווארד (שגם יכול להיכנס לעמדה 4): קצת פוסטאפ, קצת פיק אנד רול, קצת כדרור וקצת קליעה. וקצת הגנה. תענוג.

ועכשיו להגנה. אין ספק שכמות הנקודות שסופגת מכבי מאז נחת כאן הבוס היווני פחתה. ואין גם ספק שניתן לחזות בכמה אלמנטים משופרים בצד שבו אמורים לשמור, כולל בחידוד ועדכון חוקי הגנה קבוצתיים. ומצד שני, כל אלו באו לידי ביטוי – עד כה – בעיקר מול יריבות מהחלק הפחות מרשים של היורוליג או בעיקר במשחקי בית שבהם אפשר לקבל יותר משחקני האנרגיה, שבאים ללחוץ ולהרביץ.

ואתמול? ז'לגיריס קובנה הגיעה למשחק כשהיא מאבדת, בממוצע, הכי הרבה כדורים ביורוליג (13.4 למשחק). ואת המחצית הראשונה סיימה עם איבוד בודד. ואת המשחק כולו עם 11, כלומר מתחת לממוצע האיבודים שלה. היא הגיעה בחלקים משמעותיים של המשחק אל הפואנטות להן שאפה, בין אם בחסימות לקלעים, בין אם במהלכי פיק אנד רול ובין אם ברצון להכניס כדורים פנימה. ושחקני ההגנה של מכבי, גם אלו שלא קוראים להם מייקל רול, בעיקר ליוו אותם בעיניים כלות.

בצד שבו מתקיפים בכיף, קיבלה מכבי אמש משחק אינדבידואלי מרשים, לפחות בכל הקשור לכמות הנקודות, מווילבקין ואובריאנט. לגבי האחרון, כדאי לשים לב להתאמות ההגנתיות שקיבל השבוע, גם מול חימקי וגם מול ז'לגיריס. גם ברצוקאס וגם שאראס שלחו לעברו ז'לובים מכאיבים, זובקוב ברביעי וקבליאוסקאס אתמול, כדי למנוע קודם כל את מהלכי הגב לסל שלו. ואם מקבל כדור באזורי הפוסט, ראינו גם נסיון להכריח אותו להסתובב לצד שמאל שלו – ולהביא משם עזרה הגנתית. אז נכון – את הזריקות הקשות בסיבוב הוא קלע גם מול ז'לגיריס ואליהן הוסיף שלשה אחת, אבל משחק ההתקפה של מכבי הופך מרווח ומאיים פחות כשאופציית הפוסטאפ של אובריאנט נעלמת. זאת, גם על רקע חוסר האונים ההתקפי המתמשך של טיוס את בלאק בעמדת הסנטר.

ומה לגבי ווילבקין? אתמול היה המשחק השני העונה אותו סיים הרכז של מכבי ללא אסיסטים. הקודם היה מול ריאל מדריד. אז אוקיי – כבר רובנו מסכימים שהאיש לא ממש רכז ושספאחיה צדק עת כינה אותו קומבו גארד. ומצד שני, ספק רב אם מבנה ההתקפה הנוכחי שסיפק ספרופולוס מאז הגיע עוזר להקטין את הבעיה. נדמה שתרגילי השלושה על שלושה עם שני שחקנים שעומדים בעמדות הקרן וממתינים לתורם בעיקר מקצין את דרישות התפקיד של ווילבקין במכבי כאחד שתפקידו לסיים ותו לא. ולא בטוח שזה בדיוק מה שהקבוצה הזאת צריכה.

אז למרות שאחוז הניצחונות הנוכחי של מכבי ביורוליג עומד כרגע על 28.6 אחוזים בלבד, מסתבר שיש כאלו שעדיין רואים באפשרות ההעפלה לפלייאוף כריאלית. המסלול ידוע: תשעה נצחונות בית (בכל המשחקים שנותרו ביד אליהו הישן) + שני נצחונות חוץ (מתוך שבעת המשחקים שנשארו) = מאזן של 15-15 וסיכויים לא רעים לתפוס את המקום השמיני. האמת? אסור להתווכח עם אמונה.

מה שכן אפשר להגיד, אם כבר מחשבים סיכויי העפלה, הוא שניתוח עדכני של הליגה השנייה בטיבה בעולם מעלה את גודל הכישלון של מכבי תל אביב עד כה. אם ננטרל את שלוש הקבוצות הבכירות של היבשת (כלומר צסק"א, פנרבחצ'ה וריאל מדריד), נגלה שממקומות 4 ומטה, כלומר מאנדולו אפס ואולימפיאקוס – קשה להצביע על יריבות מרשימות במיוחד, לעת עתה, ביורוליג מודל 2018/19. ולו הייתה משכילה מכבי תל אביב לנצל את התקציב שעמד לרשותה העונה כדי לבנות קבוצה טובה ומאוזנת יותר, אז לא זו בלבד שחישובי ההעפלה למקום השמיני ששווה פלייאוף היו ריאליים מעט יותר, אלא שאולי אולי ניתן היה לחלום על קצת יותר מכך.