חזרה לבסיס: הסגנון שמתאים למידות של מכבי

אנשי מכבי תל אביב יכולים לנופף בספינים מרגיעים ללא הרף ולדגמן הנמכת ציפיות ככל שירצו, אבל למשחק הבית אמש מול ז'לגיריס קובנה הגיעה הסמי פינליסטית מליגת העל שלנו כשהיא לחוצה למדי. לא רק שקובנה נראית, על פניו, כמתחרה ישירה של מכבי על האפשרות להתברג במקומות 7-8 ביורוליג מודל 2017/18, אלא גם הידיעה שהפסד במי מהמשחקים הביתיים הקרובים (קרי קובנה אתמול ו-ולנסיה בשבוע הבא) יבשר רעות טרם תיכנס למשחקים רציפים מול צסק"א, פנאתינייקוס ופנרבחצ'ה, אחת אחרי השניה אחרי השלישית.

ספאחיה הסיק מסקנות הגיוניות מהמשחקים האחרונים והבין שחמישיה שכוללת את דיברתולומיאו ושגב, כפי שראינו בברצלונה, היא לא יותר מאשר גימיק. נכון, גימיק שהצליח במידה מסוימת בנצחון החשוב מול חימקי מוסקבה, אבל עדיין גימיק.

לאחר שנראתה נחותה מקצועית ופיזית אל מול המפלצות של סיטו אלונסו בשבוע שעבר וכשהיא מבינה שז'לגיריס מעמידה אתגר פיזי זהה (עם טופאן בעמדה מספר 2, על 201 סנטימטריו + אולנובאס בעמדה 3 שמתנשא לגובה 1.98), הלך הפעם ספאחיה (את גודס) לליינאפ שמתכתב עם דרישות מקובלות מקבוצות יורוליג. אבל זו לא רק החמישיה הפותחת. ספאחיה, לראשונה העונה, צמצם את הרוטציה שלו לאזור השמונה שחקנים.

ואולי בגלל זה (ואולי גם לא), קיבלנו לראשונה העונה מכבי תל אביב שמשחקת ומספקת כדורסל שנראה כהגיוני למידותיה המקוריות.

שנייה, דקה, אבל אני מסביר:
לאחר שהוחתם נוריס קול במכבי, נראה היה ברור לחלוטין שהנציגה הישראלית ליורוליג תהיה קבוצה שתתבסס כמעט לחלוטין על הקו האחורי שלה, כשג'קסון וקול יהיו מקבלי ההחלטות המובילים או הכמעט יחידים. סביר היה להניח שדיברתולומיאו יהיה שחקן שיתקשה מאוד למצוא מקומו ביורוליג, לפחות בחלקה הראשון של עונת הרוקי שלו במפעל, ושדיאנדרה קיין יוכל לעיתים לסייע פיזית והגנתית (אך בד"כ לא התקפית) לקו אחורי נמוך במיוחד.

הגיוני היה שמייקל רול יהיה קלעי השלשות המרכזי של הקבוצה ולא בהכרח כזה שיוכל לייצר יותר מדי בתוך הקשת עצמה. אה, והגיוני שמכבי תהיה קבוצת שלשות טובה מצד אחד וקבוצת ריבאונד סבירה ולא יותר מהצד השני. תומאס, ואת זה ידענו, יהיה סוג של סקורר שעולה מהספסל ויכול לייצר לעצמו, מדי פעם. בולדן וטיוס אמורים היו להיות אחראים על תקן הניתורים והאתלטיות. ופראחוסקי? שחקן שלצד החולשות ההגנתיות הברורות, יוכל להיות אופציה למסירה בהתקפה בדקות שבהן הוא משחק.

אתמול, לראשונה העונה, כל הדברים הללו קרו.

מול ז'לגיריס, נראתה מכבי כקבוצה שלא תוכל לנצח במשחק שבו לא תקבל תוצרת מג'קסון וקול; דיברתולומיאו נחר על הספסל; קיין סיפק משחק הגנה אגרסיבי ויציב למדי – וזהו הצד היחידי במגרש שבו באמת תרם; מייקל רול סיים עם 2 שלשות ורק זריקה אחת ל-2 נקודות (אותה החטיא); מכבי הגיעה, סוף כל סוף, לעשר שלשות במשחק אחד; והצהובים, לאחר רצף לא ברור בעליל של משחקים שבהם שלטו בריבאונד ההתקפה, קטפו הפעם רק ארבעה כאלו; תומאס התקשה מאוד במצבי הבידוד שלו במחצית הראשונה מול אולאנובאס, אבל את ה-9 נקודות שלו רשם; בולדן וטיוס היו אקטיביים מאוד; והבלארוסי? כמעט כל דקה שלו על הפרקט היא נזק הגנתי, אבל העלם סחט 5 עבירות והלך לא פחות מעשר פעמים לקו העונשין.

והדבר ההגיוני מכולם, אם כבר מדברים על מידותיה המקוריות של מכבי תל אביב החדשה, הוא לנצח בבית קבוצה כמו ז'לגיריס קובנה, על תקציבה הנמוך וסגל שחקניה הלא במיוחד מרשים.