מקצועית, מכבי תל אביב של העונה, כך מסתמן, לא תהיה סופר מבריקה בשום אספקט. היא לא קבוצת קליעה גדולה מבחוץ, לא משופעת בשחקני אחד-על-אחד טובים, לא הכי פיסית ולא מרובת סנטימטרים. אין לה מספיק קילרים בהגנה ובטח שלא היררכיה ברורה של מנהיגות, של מקבלי החלטות או של גו-טו-גאייס.
ובכל זאת – היא לא רעה בכלל בהרבה תחומים: מייקל רול הוא קלעי נהדר וגאנר ברמה גבוהה, גם את דיברתולומאו, תומאס, ג'קסון ואפילו את זוסמן לא הייתי משאיר לבד עם כדור מחוץ לקשת. טיוס הוא עדיין חוסם מהמצטיינים ביבשת וריבאונדר נהדר, כשדיברתולומיאו ימרר חיי התקפה לכל גארד שיתייצב מולו.
פייר ג'קסון הוא אתלט מעולם אחר עם אינסטינקטים מטורפים לחטיפת כדורים ולזריזות רגליים, נוריס קול יספק את הניסיון, הווינריות והשקט של אלוף NBA. ארטיום פרחוסקי וג'ונה בולדן ירביצו תחת הסל, כשלאחרון יש פוטנציאל להפוך לסטרץ' פור דומיננטי בקנה מידה אירופי, והצעירים יכולים לספק את הטרוף הנדרש כדי לזכות בכדורים אבודים ולהתאבד על המגרש.
טעוני הוכחה
אם נוציא החוצה את אלוף ה-NBA פעמיים עם מיאמי – נוריס קול – ואת דשון תומאס שהגיע למכבי מאנדולו אפס ונחשב לשחקן יורליג טוב ומוכח, על כל השאר חלה חובת הוכחת ההשתייכות לרמת הכדורסל הגבוהה של היבשת. אלכס טיוס, כבר לא יקפוץ יותר גבוה ולא יהיה דומיננטי יותר משהיה בעונת האליפות האירופית של התל אביבים לפני ארבע שנים, וארטיום פרחוסקי, על מימדיו הפיסיים יודע שבלי עונה אדירה שלו, ובשילוב עם כדורסל הסמול-בול המודרני – מכבי ת"א תהיה פסגת הקריירה שלו, כזו שתסתיים בעוד כמה עונות.
בולדן יודע שבלי עונה מוצלחת, חלום ה-NBA ארוך הטווח שלא יעמוד בסכנה, כך גם אולי זה של יובל זוסמן. לקיין, ג'קסון ורול יש עוד שאיפות להגיע רחוק ברחבי היבשת ומחוצה לה, בטח מבחינה כלכלית, והדברים אמורים גם לגבי ג'ייק כהן, דיברתולומיאו, ואפילו כארם משעור ואיתי שגב. לכל אלה העונה הנוכחית היא קריאת השכמה וצומת מרכזי בקריירות שמפנטזות על חיי מדף ארוכים, איכותיים ופיננסיים בענף.
להיות ג'וני די
כבר לפני שנה, עוד לפני שפרץ עם עונת שיא במדי מכבי חיפה והפך ל-MVP של העונה החולפת, ראשי המועדון הצהוב מתל אביב רצו אותו. "לא רק שהוא שחקן נהדר בשני צידי המגרש", אמר לי אחד מהם, "לא רק שהוא משחק בליגה שלנו על תקן ישראלי, לא רק שהוא מחוייב לקבוצתו" הוסיפו – "הוא גם לא ירעיל את חדר ההלבשה ויוכל לשחק לעיתים רק דקות מעטות ביורוליג, ולא להתלונן. הוא בד גאיי על המגרש, וגוד גאיי מחוץ לו, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים".
כל כך הרבה עיגולים צהובים סומנו סביב דיברתולומיאו בקיץ החולף, שהחתמתו המהירה בקבוצה היה הבאנקר הראשון של מכבי ת"א. דיברתולומיאו מגלם את כל מה שהיה חסר לקבוצה בשנתיים החולפות: רעב, תשוקה, מחויבות, אופי, הסתערות, טרוף הגנתי, גיוון, שאיפה להתקדם, מנהיגות שקטה.
למי קראת צעיר
זהו, זה נגמר. ריקי רוביו לפני עשור ולוקה דונצ'יץ' של השנתיים האחרונות, שנשארו קצת במחוזותינו לפני שעברו/יעברו לקריירות ארוכות שנים ב-NBA, הראו לכל היבשת שאין כזה דבר "צעיר מדי", "שיתחשל, שיתחזק, שיתנסה", יש כאן ועכשיו. הדברים אמורים בעיקר לגבי יובל זוסמן בן ה 20, ואפילו לדני עבדיה בן ה-16.5. איתי שגב הוא כבר מזמן לא כזה. ספחיה יתן דקות משחק לזוסמן ולשגב גם במשחקים באירופה. אם לא ידעו לקחת את הדקות האלה ולבלוט, המקום היחיד שנראה אותם מככבים במכבי ת"א ובכלל באירופה יהיה על פוסטר, ולא תוך כדי משחק.
משחקי הרעב
לא, אני לא מדבר על השחקנים, אלא דווקא על הקהל. כבר שנים שהוא אוכל... אתם יודעים מה, מהקבוצה שהיתה גאוותו לאורך כל כך הרבה עשורים. העונה, עם סגל חדש לגמרי על הקווים ועל הפרקט, זה מרגיש אחרת, לפחות בשלב המוקדם הזה של העונה. עם חבורה צעירה במיוחד, מהצעירות שהיו לצהובים ב-15 השנים האחרונות (26.4 גיל ממוצע) ועם רוח חדשה שנושבת גם מהמנהלים בכל מה שקשור להתערבות (או הימנעות מכזאת) מקצועית ישירה, הקהל על המוניו שאיפיינו את האימפריה בעבר הלא רחוק, אמור לחזור ולהיות פקטור נספר. לפחות על פי קצב רכישת המנויים והכרטיסים – לובשי הצהוב ביציעים אמורים לנסות ולהחזיר להיכל התל אביבי את כח ההרתעה ואת שמחת החיים שאבדה לו בתקופה האחרונה.
רטרו
מכבי ת"א (כמו ברצלונה למשל) פינתה את תפקיד "אחת מאריות אירופה" לפנרבחצ'ה אולקר ולוויטוריה, שהצטרפו לאלה שכבר שנים מושלות בכיפה כמו צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד ואולימפיאקוס. זו בדיוק העונה ליהנות ממעמד האנדרדוגית, זו שלא מצפים ממנה לאיים על ארבעת המקומות הראשונים, זו שיש לה מה להוכיח ושהיא יודעת שהיא כבר לא יכולה להישען על העבר ועל המסורת. כמו בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, אפילו כמו בתחילת העשור הנוכחי שם התחילו להיווצר פערים כלכליים משמעותיים בתקציבי קבוצות המפעל.
יהי רצון
בסופו של דבר, כמו בכל דבר, מי שרוצה יותר – זוכה. עוד מוקדם לדעת לאן נוסעת העגלה, כמה היא תוכל לסחוב ולאיזה מרחק תגיע, אבל עושה הרושם, גם משיחות שהיו לי עם חלק מהשחקנים ומאנשי הצוות המקצועי, שהעונה שאך יצאה לדרכה, תהיה אחרת - תחת הסעיף "רצון". הרצון להחזיר הגמוניה, לרצות את הקהל, את ההנהלה, את הצוות המקצועי, לרצות אחד את השני. תחושת "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". וזה, יודעים כולם, הוא הדבר שהמועדון הצהוב היה צריך בשנים האחרונות יותר מהכול.
