יש אנשים שהטביעו את חותמם במקום אליו הגיעו, כאלה שגם שנים אחרי שהם עוזבים, תמיד ייזכרו את הפעולות שלהם שהפכו לבלתי נשכחות. מעטים אנשי הספורט שיכולים להיקרא אגדות וזה לא ייחשב לקלישאה. שלושה אנשים כאלה הם דיוויד בלאט, אנתוני פארקר וניקולה ווייציץ'. השלושה היו חלק מתור הזהב של מכבי ת"א בשנות האלפיים, ואף זכו יחד באליפות אירופה ב-2004.
בהובלתם הצהובים הפכו לקבוצה הטובה ביותר באירופה, ולכזו שנצרבה בזיכרון האוהדים ביבשת. אומנם האחד אמריקאי, השני ישראלי והשלישי קרואטי, אבל החיבור שלהם לקהל ול-DNA של המועדון הצהוב, נתנו לרגע את התחושה כאילו הם נולדו על הבלטות ביד אליהו.
היום כל אחד כבר במקום אחר, בלאט מדריך את דרושפאקה, ווייציץ' עבר לעמדת המנהל המקצועי ואנתוני פארקר משמש כסקאוט לשחקנים בארה"ב, אבל השבוע אחרי למעלה מ-10 שנים, השלושה שוב יחד. הערב (שלישי) ייערך משחק הכנה בין דרושפאקה למכבי ת"א, והשלושה ניצלו את ההזדמנות כדי לערוך מפגש מחזור ולהיזכר בערב שהכניס אותם לספרי ההיסטוריה: נס ז'לגיריס אי שם ב-2004.
בספיישל מיוחד באתר הרשמי של מכבי ת"א, השלושה חושפים בצורה מרתקת את מאחורי הקלעים של אחד מהאירועים הבלתי נשכחים בהיסטוריה של מועדון הפאר הצהוב. התחושה שזה בורח מהידיים, סערת הרגשות, השיחות עם השופטים, האיירבול של בלו והרגע בו 2.2 שניות לסיום המשחק, גור שלף העביר את הכדור לדרק שארפ, שצלף שלשה בלתי נשכחת. כך זה התרחש ב-8 באפריל 2004, דקה אחרי דקה דקה:
פארקר: "האמת היא שכל המורשת שלנו מתבססת על מהלך גדול אחד. מהלך אחד שיצר את כל זה - המסירה הזו של גור שלף לדרק שארפ. זה היה התרגיל ההתקפי הכי טוב שהמאמנים אי פעם ציירו. תקשיבו, ברצינות - אנחנו יושבים כאן, ומוקפים בכל התמונות הנפלאות האלה של קבוצה גדולה. בלי הזריקה הזו, האם אנחנו בכלל יושבים כאן?".
בלאט: זו שאלה מצויינת.
פארקר: "האם אנחנו יושבים כאן? האם מישהו בכלל זוכר את הקבוצה ההיא?".
בלאט: "אני חושב שתמצא לכל אורך ההיסטוריה שיש רגע מכונן אחד שיוצר אגדות והרגע המכונן הזה לא בהכרח מתוכנן או מתוסרט או מעוצב. זה רגע בו משהו קורה. אפשר לקרוא לזה התערבות אלוהית. אפשר לקרוא לזה יסודות של שחקנים מאומנים היטב, אפשר לקרוא לזה הבנה של מרחב ונסיבות. אבל הרגע הזה לפעמים ההיסטוריה נתלית על רגע אחד וזה בדיוק המקרה של המסירה והזריקה של דרק".
פארקר: וכך גור שלף הפך למוסר מהחוץ הגדול ביותר בכל הזמנים. אוקיי ניקולה, תסביר את המהלך. אני חושב שאנשים לא מבינים בדיוק מה קרה שם.
וויצ'יץ': "זה הרבה יותר מרק המסירה. אף אחד לא מבין עד הסוף מה היה שם. הזיכרון שלי מהדקה האחרונה הוא שאני מסתכל על לוח התוצאות ורואה פיגור של 6 או 7 נקודות, 40 שניות לסיום. אני עומד על קו העונשין שם ואני חושב: "לאיפה אני הולך לברוח? אני לוקח מטוס עכשיו? אני לוקח את אישתי איתי או טס בלעדיה? איך לברוח? איפה היציאה הקרובה ביותר?".
פארקר: "אני חשבתי אותו הדבר על הספסל כי יצאתי בחמש עבירות".
וויצ'יץ': "אנתוני יצא מהמשחק בגלל עבירות, ואני חושב מחשבות כאלו על מה יקרה ופתאום אנחנו משיגים סל ועבירה. אני חושב...שאראס, שאראס".
וויצ'יץ': "לפני זה, כשעשית את העבירה. מה היה שמו של השחקן? שלחת אותו לקו העונשין, הוא קלע ב-90% מהעונשין. לא, בעצם זה היה 15 מ-15".
"אז קלענו סל ועבירה, עשינו עצירה בהגנה ופתאום דייויד בלו, עוד לפני העבירה ההיא שנשארו 6 או 7 שניות על השעון, זרק אייר בול חופשי לגמרי מהשלוש. דייויד בלו לא זרק אייר בול אחד כל הקריירה. פתאום הוא זורק אייר בול ואני מתחת לסל, קולע ואז עשינו עבירה. שאראס עשה עבירה חמישית והלך ללחוץ את היד של כל הספסל, נתן להם את המשחק כבר. 2.2 שניות על השעון, זה נגמר".
"ולושביץ', השופט הסרבי היה מתחת לסל ואני אומר לו: "אתה יכול לשרוק על זה פעם אחת? הוא כל הזמן נכנס לפני הזמן, הוא לקח לי שני כדורים ככה היום". והוא אומר: "אוקיי, אם הוא נכנס, אני שורק". ואני אומר: 'אוקיי'. אז עמדתי על הקו, עשיתי תנועה קטנה כזו כדי להקפיץ אותו, הוא נכנס והשופט שרק. אמרתי לו: 'עכשיו את שורק? כבר הפסדנו'. ואחרי זה הגיעה המסירה. בואו נגיד שהוא מחטיא את הזריקה ההיא. זה גמור. יש לנו 2.2 שניות לתפוס את הכדור ולזרוק אותו".
פארקר: בדיוק, אבל גם הבחור ההוא פספס לפני כן, זה שקלע 15 מ-15 מקו העונשין. הוא החטיא פעמיים, פעמיים.
וויצ'יץ': "אני זוכר אחרי זה את ההתפרצות"
פארקר: "חגגנו בלילה הזה כמו שלא חגגנו באף לילה. אפילו לא אחרי שזכינו באליפות היורוליג".
בלאט: "ידענו שאין שום סיכוי שלא נזכה".
ווייצ'יץ': "הלכנו כולם למועדון".
פארקר: "לאן הלכנו?"
ווייצ'יץ': "אני לא זוכר. משהו עם לימון. הדבר היחיד שאני זוכר זה שברונו שונדוב היה איתנו באותה תקופה".
פארקר: "כן".
ווייצ'יץ': "כמובן שכולם היו שיכורים לגמרי. זה לא אורח חיים ספורטיביים, אבל ידענו מה לעשות עם עצמנו מרוב שמחה. אמרתי לחבר שנהג ברכב: 'אל תסע מהר יותר מ-40 קמ"ש. יותר מהר ואתה פוגע במשהו, זהו, אתה מת'. הרבצתי לו בכל פעם שהוא עבר את ה-40 קמ"ש. בנתיב ליד, פתאום אני קולט מכונית שבאה במהירות של 45 קמ"ש לידינו. זה היה אנתוני וצעקתי לו: 'רק תגיע הביתה בשלום'. אני לא יודע איך הוא הגיע הביתה. שונדוב ישב ככה מאחור כי הוא לא היה יכול להיכנס ברכב כזה. זה הדבר האחרון שאני זוכר".
הספיישל המלא של פארקר, וויצ'יץ' ובלאט יעלה באתר הרשמי של מכבי ת"א בכדורסל
