"עבר הרבה זמן מאז ששיחקתי ואפילו יותר זמן כשאני מבין כמה שחקנים הגיעו אחריי. הגעתי לישראל דרך שימי ריגר ודין סמית', את אחד מהם אתם מכירים והשני אגדה אמריקנית". 35 שנים חלפו מאז וגם מביתו שבאטלנטה הוא נשאר שחקן הרכש הכי ישראלי שיש. LaVon מרסר, שהורגלנו לקרוא לו לבן, הפך מהר מאוד מסנטר צעיר מושמץ לאחד מגדולי הגבוהים בכדורסל שלנו. 14 עונות בארץ, 6 אליפויות עם מכבי תל אביב, חמישה גביעים ושתי הופעות בפיינל פור אפילו לא יתחילו לתאר את התופעה.
כשהיה בתיכון קטף באחת העונות 30.8 ריבאונדים למשחק, שיא אמריקאי שלא נשבר עד היום. הוא שיחק באוניברסיטת ג'ורג'יה ובקיץ 1980 נרשם מרסר הצעיר לדראפט. סן אנטוניו בחרה בו במקום ה-60, שתי בחירות אחרי קורט ראמביס. חוזה מובטח הוא לא קיבל וההזדמנות הגיעה מכיוון לא צפוי.
"הפועל הוציאו אותי ממילואים כי לא היה לנו שחקן ושלחו אותי לארצות הברית", נזכר שימי ריגר, שהגיע באותה שנה מגבת והתייצב על הקווים באולם אוסישקין החדש. "דיברתי עם דין סמית' בטלפון והוא אמר לי: 'אין לי שחקן בכסף כזה'. פניתי למאמן קנטאקי, ששלח אותי לעוזר שלו. הוא סיפר לי על מרסר, ואמר לי: 'רציתי אותו לקנטאקי והוא הלך לג'ורג'יה כי נתנו לאבא שלו ג'וב כסוהר'. הגעתי לארה"ב וראיתי אותו משחק. היה לי כרטיס אחד לחזרה, אז מיד נתתי לו את הכרטיס ואני חזרתי למחרת. כשנחתתי בארץ הכותרת של שאול אייזנברג בעיתון הייתה: 'צריך לפטר את שימי ריגר, הוא הביא נכה להפועל ת"א'".
היכולות ההגנתיות של מרסר מיד תפסו את עינו של ריגר. "ראיתי שהוא לא רגיל לקבל הרבה כדורים מתחת לסל, כי בשנה האחרונה באוניברסיטה הוא שיחק לצד דומיניק ווילקינס שזרק את כל הכדורים. אבל הוא היה החוסם הכי טוב שראיתי הרבה שנים. בחור איכותי, חברמן, שקט".
הוא עדיין כזה. אדם נוח, שלו ואינטליגנטי שעוסק בהוראה וביטוח. הוא גם מרצה מנוסה שרוצה לחלוק את משנתו עם העולם ודואג לפזר פניני חוכמה בטוויטר. כשהוא מתבקש לספר קצת על עצמו בשביל הצעירים שלא הספיקו לראות אותו משחק, הוא מתחמק בצניעות: "חשבתי שאתם משדרים את המשחקים מפעם באחד הערוצים, לא?".
אחרי שמונה שנים נהדרות בהפועל ת"א עברת למכבי. איך זה הרגיש מהצד שלך?
"זה היה אתגר עבורי. הערצתי את מכבי כי הם שיחקו מול השחקנים הטובים באירופה ותמיד רציתי להיות שחקן בקליבר הזה. המעבר היה מאתגר בכל מובן, כי מאוד אהבתי את האוהדים של הפועל, אבל זה היה צעד עסקי לטובת המשפחה שלי. חוץ מזה, אהבתי לשחק במדי שתי הקבוצות".
מה הייתה החוויה הכי טובה שלך בישראל ואיזו הכי גרועה?
"נתחיל עם הגרועה, כשאמרו לי: 'אתה שייך לי'. אבות אבותיי היו עבדים, אז זה לא ממש בא לי טוב. היו לי גם הרבה רגעים נפלאים – ידידים, חברים לקבוצה, הניצחון הראשון עם הפועל בטורקיה והניצחון הראשון עם מכבי ברוסיה. לראות את האוהדים שלנו באותן שתי מדינות היה משהו יוצא דופן".
מרסר נישא בארץ, קיבל אזרחות, התגייס לשירות סמלי קצר בצה"ל והפך להיות שחקן מפתח בנבחרת. הוא שיחק בכחול-לבן בשתי אליפויות אירופה וקלע 1,246 נקודות ב-79 הופעות במדים הלאומיים. הוא אפילו השתתף בפרסומת לקפה והיה פרזנטור של צבע לבן, ניצול הזדמנות ישראלי טיפוסי.
מאיפה הגיע הרעיון להפוך לאזרח ישראלי ומה אתה יכול לספר על החוויה הקצרה שלך כחייל צה"ל?
"רציתי להישאר בישראל, אני מאוד אוהב את המדינה ובאמת מתגעגע. בכל הנוגע לאזרחות ולגיוס, זה התבסס על אכפתיות ורצון להתפתח ביחד עם המדינה. כיום אני מסתובב ומספר ברחבי ארצות הברית על התקופה שלי כחייל צה"ל. האם זה חלק חשוב בחיים שלי? HELL yes. אני עובד עם דירקטוריונים בארה"ב במטרה לגייס כסף ל-FIDF, שזה ארגון שתורם לצה"ל. זה נושא מאוד מספק עבורי".
"תני כהן מינץ והוא היו הסנטרים הכי גדולים של נבחרת ישראל, תני בהתקפה והוא יותר בהגנה", קובע ריגר בנחרצות, ולא שוכח לשחרר סיפור עסיסי: "בהתחלה לבן היה גר עם בחור בשם טימי הרטין, בחור נאה שלמד להיות כומר. יום אחד הם הלכו לאכול במסעדה ובחורה חזרה איתם הביתה. כשלבן הלך לשירותים הבחורה הורידה את הבגדים וטימי ברח מהבית. היום הוא כומר".
מה חסר לישראל כיום בכל הנוגע לגבוהים?
"זה משהו שאני לא ממש יכול לענות עליו. לי היה כיף לעבוד ולהיות עם הנבחרת, היו איתי שם כמה מהשחקנים הטובים ביותר. היה אכפת להם מהמשחק ואפילו יותר מאיך שייצגנו את עצמנו כלפי חוץ. לעולם לא אשכח את הנסיעה לספרד והסיפוק בהצלחה עם הנבחרת הלאומית (מקום 7 באליפות העולם – ד.ש). המאמנים סמכו על היכולות שלי ונתנו לי הזדמנות להצליח. יהושע רוזין, רלף קליין וצביקה שרף היו אנשים נהדרים ומאמנים אפילו עוד יותר טובים".
מה זה סימל בשבילך להיות שחקן ישראלי בנבחרת ישראל?
"אהבה לארץ ואמונה במה שהמדינה הזו מייצגת".
מה עשית מאז שחזרת לארה"ב ובמה אתה עוסק כיום?
"אחרי חזרתי לארצות הברית התחלתי לאמן במכללת ספלמן, מוסד שבאופן היסטורי היה קולג' עבור נשים שחורות. לא היו אצלנו מלגות, אבל היו לנו הצלחות. כיום אני עובד בעסקי הביטוח וגם מלמד בבית ספר. אני גם מרצה בכנסיות ובמוסדות נוספים ברחבי המדינה כשמזמינים אותי. הייתי מאוד רוצה לספר את הסיפור של ישראל לקבוצות של שחורים באמריקה, יש נתק עצום בין שני הצדדים האלה".
בתור תושב אטלנטה, אתה עוקב אחרי כדורסל ב-NBA?
"אני עוקב ולא עוקב. יש לי אילוצים שמעסיקים אותי ובימים אלה ההתמקדות במשפחה צורכת את כל הזמן שלי. אני הולך למשחקים, אבל רק בשביל להירגע. אני לא ממש שם לב למה שקורה במשחק, אלא מסתכל במה שקורה מסביב ופוגש שם חברים".
מה הסוד ההצלחה הנוכחית של אטלנטה?
"אותו סוד שיש לכל קבוצה טובה ששיחקתי בה או ראיתי אותה משחקת, הם חולקים בכל – בכדור, בזמן ובחברות מיוחדת בין השחקנים בסגל".
מה אתה חושב על העונה הראשונה של דייויד בלאט ב-NBA ומה עדיין חסר לו כדי לזכות באליפות?
"לדייויד הייתה שנה נהדרת בליגה והדבר היחיד שחסר לו זה כבוד. כאן הם רואים בו אירופאי וקשה להם לתפוש את המהלך. בלי פציעות ועם קצת כבוד הוא ייקח אליפות".
אתה שומר על קשר עם אנשים מהכדורסל הישראלי או שחקנים ששיחקו בארץ?
"ברור שכן, עם ווילי, דורון, גיא, אולסי וכמה מהחברים בפייסבוק. אני נהנה לראות אותם מדברים על צמיחת המשפחה שלהם. ועדיין, הדבר הכי מדהים הוא כמות השחקנים ששיחקו בישראל ומתגוררים כאן באטלנטה. תענוג לבלות איתם – ג'ון וויליס, מייק לארגי, "ג'ין" בנקס והרבה אחרים".
למה אתה הכי מתגעגע בישראל?
"אני מתגעגע לשלווה שהישראלים חולקים עם המשפחות שלהם, זה משהו שחסר כאן. איזו משמעות יש לשכן שלך עבורך? זו השאלה שלי אליך ואל כל יתר אחיי ואחיותיי בישראל. אני רואה שהאתגר שניצב בפני ישראל עדיין לא הוסר, האם אי פעם יהיה מספיק שלום כדי שכולכם תוכלו באמת להירגע ולצמוח?".
