שתי המחציות מול דרושאפקה היו שונות בתכלית זו מזו. בחלק הראשון מכבי תל אביב נהנתה מהתלהבות ומחוייבות, נגזרת של השבוע הסוער שעבר המועדון, תוך כדי ניצול הגנה לא טובה של הטורקים במשחק הפיק-אנד-רול בכנף (בייחוד של הגבוהים) וניצול אחוזי קליעה נוראיים משלוש של האורחים בקליעות פתוחות (2 מ-10). כל אלו הביאו להובלה אופטית של מכבי עם 37:39. ואז הגיע החלק השני, ובו כל התחלואים של הצהובים צפו, ואפילו יותר מתמיד.
ההגנה של הצהובים, במשחק "להיות או למות", לא יכולה לאפשר ליריב לסיים עם 75.8 אחוז מטווח שתי הנקודות. את המספרים האלה כל אחד יכול לקרוא (8 מ-10 ברבע הראשון, 7 מ-8 ברבע השני, 6 מ-7 ברבע השלישי ו-4 מ-8 ברבע הרביעי), אבל מה ההסבר? יותר מדי דברים שהיו חייבים להילקח בבניית הקבוצה, במשחקי ההכנה ובהתאמות טקטיות תוך כדי תנועה.
קודם כל, יותר מדי מגנים ברמה האישית – שהיא הבסיס לכל סוג הגנה – ברמה בינונית ומטה. מלבד יוגב אוחיון ובראיין רנדל, ולעיתים אמבקווה שמתקשה נגד סנטרים גבוהים, שאר השחקנים טובים יותר בצד השני של הפרקט.
בנוסף, הגנת הפיק-אנד-רול לא טובה בלשון המעטה בשלושת המרכיבים שלה: הלחץ על הכדור כדי שהשחקן היוצר לא יוכל להיכנס למהלך בקלות, הטיפול של הגבוה ששומר את השחקן החוסם לפעמים לא קיים (אונואקו, פבראני) והרוטציות של 3 השחקנים שלא מעורבים במהלך לא בזמן ובביצוע לקוי וחושפות את הצבע לסמיח ארדן, לדוגמא, לסיים עם 7 מ-7 ב-17 דקות כשרוב הסלים בהטבעות. ראייה נוספת לבעיות היא כמות השלשות הפתוחות שהטורקים קיבלו, כשהמגנים שלכאורה היו עסוקים ברוטציות, לא הספיקו להגיע ולהפריע לזריקה.
במחצית הראשונה, מכבי חטפה 6 כדורים ועשתה סימני התעוררות – כשהיא מוציאה את הטורקים מהתבנית ההתקפית - אך בחצי השני חזרו הצהובים לסורם עם 0 חטיפות (כשהטורקים עם שני מובילי כדור על הפרקט ולא אחד כמו בחצי הראשון). ומה הממוצע העונתי של מכבי בחטיפות? 3 בלבד, הכי מעט ביורוליג. בשנים האחרונות, הקבוצות שחטפו הכי מעט כדורים בממוצע, הודחו לפני הטופ-16, עוד נורת אזהרה למועדון.
נתון מדאיג נוסף: לראשונה מאז תחילת שנות ה-90, מכבי עומדת על פחות מ-50 אחוז עונתי מטווח השתיים. רק בכדי להאיר את עיניכם, מכבי במקום הרביעי באחוזים מטווח זה בהיסטוריה של היורוליג. גם כאן, כמו בהגנה, הכתובת הייתה על הקיר והייתה צריכה להיפטר דרך הכנה נכונה והתאמות במהלך העונה.
משחק הריצה של מכבי לא מאורגן ומבוסס רובו ככולו על כדרור שלוקח זמן וגורם להגנות להסתדר. גם הניצנים שראינו בתחילת הדרך, כשרנדל דוחף את הכדור ומוצא קלעי שלשות סביב הקשת כבר לא קיימים. ההתקפה העומדת, כשמה כן היא. עומדת. המון כדרורי סרק שלא יוצרים יתרון ומשחררים שחקנים לקליעות פתוחות. גם הפיק-אנד-רול המסורתי לא משוחק באופן טכני נכון ולכן לא משיג יתרונות לקליעות פתוחות לחוסם המתגלגל לצבע ולא משחרר את הקלעים בפינות לקליעה, אלא רק לשחקן עם הכדור. דווין סמית', בהמון התקפות ,עומד בפינה ולא מעורב ואין שחקן מטרה בצבע שמשחרר את הלחץ. ובקיצור: התקפה לא מרגשת.
בתוספת הפרמטרים המקצועיים, במשחק שכזה צריכה לבוא אינטנסיביות, פיזיות ואגרסיביות שתשפיע על רוח המשחק ולעומת זאת קיבלנו סף שבירה נמוך והיעדר מנהיגות. אם אחרי המשחקים האחרונים, מול באמברג ואשדוד, תהינו מי המנהיג על הפרקט שיכול לעצור את הסחף והריצה של היריב ולקחת את המשחק על עצמו, גם מול דרושאפקה עדיין לא הגיע אחד כזה.
ולפעמים, כדי להבין את ההבדלים פשוט צריך להסתכל במספרים כי כל הניתוחים הללו מקבלים חיזוק במדדי האיכות. בחצי הראשון הוליכה מכבי ת"א 43:45, ובחצי השני קיבלנו נוק-אאוט טורקי עם 18:61. ולסיום, המספר הנוסף: מכבי תל אביב הפסידה למלאגה, באמברג ועכשיו גם לדרושאפקה ב-11 הפרש. כנראה שיש לצהובים בעיה עם המספר הזה.
