יום ראשון, סמוך לחצות, היכל קבוצת שלמה. אחרי שזכה בגביע ווינר, יאניס ספרופולוס ניסה לפלס את דרכו אל המכונית, אך כמו אחרי כל משחק, עשרות אוהדים, רובם ילדים ובני נוער, חיכו לו וביקשו עוד סלפי לאוסף. יותר מסקוטי ווילבקין, יותר מהכוכבים החדשים - יאניס היה ונשאר אהוב ליבו של הקהל הצהוב, מצב שרק מתעצם בעונתו הרביעית במועדון. אלא שבפתח עונת 21/22, יש תחושה שונה באוויר שהופכת את העונה לקריטית ביותר עבור המאמן היווני.
מעמדו של ספרופולוס עדיין איתן כסלע, אבל אפשר לנתח בזהירות ולומר שבסלע הזה מתחילים לראות סדקים. בשיחות פנימיות בתוך מכבי כבר התחיל להיווצר רושם שלפיו העונה, אחרי כל כך הרבה עונות מאכזבות, הקבוצה חייבת לרשום הישג ביורוליג. כלומר, העפלה לפלייאוף, או לכל הפחות מלחמה עיקשת על המקום בשמינייה הראשונה עד המחזור האחרון. אם התסריט של העונה האחרונה, אז מכבי יצאה מהמירוץ עשרה מחזורים לסוף העונה הסדירה יחזור על עצמו - המערכת לא תחיה עם זה בשלום.
הקהל, הפוליטיקה ועונה בלתי נשכחת
לזכותו של יאניס עומדים כמה וכמה אלמנטים חשובים. ראשית, אהבת הקהל, לא עניין של מה בכך עבור מאמן במכבי, בוודאי לא עבור כזה שעדיין לא הביא הישג ממשי באירופה במשך שלוש עונות וחצי. שנית, העובדה שהוא נטמע בצורה מושלמת בהוויה של המועדון, הוא מצוי היטב בפוליטיקה, ביחסי הכוחות, במערכת היחסים עם התקשורת, יודע לתמרן היטב בין מקבלי ההחלטות לשחקנים ותמיד אומר את הדברים הנכונים בתזמון הנכון, בין אם זה להודות לבעלים לעיתים תכופות על העמדת המשאבים, או בין אם לציין את תרומת הקהל אחרי עוד ניצחון ביתי.
אלא שהאלמנט החשוב ביותר דווקא פחות קשור לכדורסל. ניתוח די שטחי של שלוש וחצי העונות של ספרופולוס בצהוב, מלמד שברוב הזמן, קרו דברים שאינם בשליטתו: בחצי העונה הראשונה הוא קיבל סגל שלא הוא בנה אך עדיין הצליח להילחם על מקום בפלייאוף, ללא הצלחה. בעונה שעברה הוא התמודד כמו כל העולם עם ניהול הקבוצה בזמן הקורונה, משחקים ללא קהל, לו״ז שמשתנה כל יום ומבצע צבאי שהכריח אותו להילחם על כל שחקן שיסכים להישאר בארץ.
בלי תירוצים, בלי חסינות
על עונת 19/20 דילגנו בכוונה כי היא שווה התייחסות נפרדת: כשיאניס ספרופולוס התחיל את העונה באופן אידיאלי, עם הסגל שהוא בנה, הכנה ראויה ולפני שהגיעה מגיפה עולמית - לא רק שהוא כבר הבטיח מקום בפלייאוף, אלא נלחם על הביתיות. זה מרגיש כמו זיכרון רחוק, אבל מכבי ת״א היתה אחת הקבוצות הטובות ביורוליג, וזה היה רק לפני שנתיים. וזה קרה במשמרת של יאניס ספרופולוס, המאמן היחיד שהצליח להבטיח מקום בפלייאוף מאז שינוי היורוליג לפורמט הליגה. אף אחד לא יכול לקחת לו את זה, חוץ מהקורונה שכבר לקחה.
גם העונה שבפתח היתה אמורה להיות כזו, מבחינת הנסיבות. הוא תיקן את הליקויים המבניים מהעונה שעברה (היעדר אתלטיות ותלות גדולה מדי בווילבקין), הוסיף עומק והחתים שמות גדולים ומבטיחים. אלא שאז הגיעה התפרצות הקורונה ומכבי נאלצת לפתוח את העונה ללא תקופת הכנה. על פניו, הדרמה הזאת היתה צריכה להעניק ליאניס שרשרת חסינות גדולה ומרשימה, כי איך אפשר לצפות מקבוצה שתגיע רחוק אם היא מגיעה ליורוליג אחרי שלושה משחקים רשמיים בלבד, ואף אחד מהם לא נגד קבוצת יורוליג?
אלא שהמאמן דאג מהר מאוד להוריד את זה בסדר היום. ״אני לא רוצה להשתמש בזה כתירוץ. אני לא רוצה לבכות, לא רוצה להיות אומלל. אני לא רוצה שאף אחד במכבי, גם לא האוהדים, שיתנהגו כמו מסכנים. אנחנו נילחם עם התנאים שיש לנו״, אמר בראיון לערוץ הספורט. הנמכת ציפיות, לא אצל האיש שעל הקווים, ולא בטוח כמה מאמנים היו מתעקשים שלא להיאחז בנסיבה כל כך מקלה, ערב העונה שהיא אולי החשובה ביותר בקריירה שלהם.
הפלייאוף: עדיין מטרה ריאלית?
ייתכן שהשיח על הציפיות של מכבי להעפיל לפלייאוף בכל עונה צריך להיות בפרספקטיבה רחבה יותר. 14, 10, 10, ו-13. לא, זה לא סדרה חשבונית מסתורית, אלא המקומות שבהן מכבי ת״א סיימה ביורוליג מאז שהמפעל הפך לליגה (עם החרגה כמובן של עונת הקורונה). במילים אחרות: במקרה הטוב הקבוצה ניסתה להילחם על מקום בפלייאוף, ובמקרה הרע לא היתה אפילו ברדיוס. לכן נשאלת השאלה: האם העפלה לפלייאוף היא בכלל מטרה ריאלית עבור הצהובים? ומדוע כאשר זה לא קורה, המיסגור הוא של כישלון מהדהד?
התשובה אולי תפתיע: כי ככה מכבי מעדיפה. במכבי ת״א חייבים לשמור על תדמית של קונטנדרית, של המועדון המעוטר, עם המסורת המפוארת, הנסים והנפלאות. במכבי רוצים שאי העפלה תיחשב ככישלון, מכיוון שאם המטרה העיקרית לא תהיה הפלייאוף, המועדון הופך להיות ״עוד קבוצה״ ביורוליג, וכשאתה ״עוד קבוצה״ קשה לך למכור מנויים, להביא עוד ספונסרים ולתחזק את מותג הספורט המוביל בישראל. לכן במכבי מוכנים לשלם את המחיר ולספוג כותרות קשות וביקורות נוקבות כשההפסדים נערמים.
ואחרי שכל זה נאמר, ועל אף שבתוך מכבי יודעים שהעפלה בכל עונה היא לא ממש ריאלית, אם השנה זה לא יקרה, מישהו יצטרך לשלם את המחיר. העובדה שיאניס ספרופולוס נכנס לשנה האחרונה בחוזה שלו (למכבי יש אופציה לעונת 22/23), יוצרת תחושה של צומת דרכים עבור המאמן היווני. אבל כבר הספקנו להכיר את מאמן מכבי ת״א, ואם יש מישהו שמסוגל לתמרן בין ציפיות מוגזמות, מסגרות לוחצות, הכנות לקויות ושאר ירקות - זה הוא. ועכשיו, הגיע הזמן לתת לכדורסל לדבר. עונת יורוליג שמחה לכולם!
