לייצר מדד עוצמה לליגה בפתיחת העונה, כל ליגה, זאת תמיד משימה קשה – קבוצות בונות עצמן מחדש, מחליפות מאמנים ושיטות משחק ומאתגר לחזות בסוף ספטמבר מה אמור לקרות אי שם באמצע מאי. השנה, בצל מגפת הקורונה – המשימה הזאת הופכת לכמעט בלתי אפשרית כי לתוך המשוואה נוסף עוד נעלם, שכרגע מוקדם מדי לדעת מה תהיה השפעתו על המועדונים, המפעל ובכלל הספורט הבינלאומי בשנה הקרובה.
ובכל זאת, היורוליג הוא מפעל הכדורסל המשמעותי ביותר שיש לנו באירופה, ושמונה עשרה קבוצות עשו את המקסימום האפשרי בתוך מינימום האמצעים כדי להרים סגלים חזקים ככל האפשר, ומבחינתן להתכונן לעונה, כאילו היה מדובר בעונה רגילה. אז אם המועדונים מנסים לשדר עסקים כרגיל, גם אנחנו נזרום איתם וננסה לתת מדד מסויים לעוצמת הקבוצות, רגע לפני הג'אמפ בול.
לצורך ההשוואה, החלטתי לחלק את קבוצות היורוליג ל-4 דרגים, כל דרג אמור לסמל את מקומה של הקבוצה, בהתאם לשאר השדה ועוצמת הדרגים האחרים. חלק א': דרגים 3 ו-4.
הדרג הרביעי – "יודעים את מקומנו, לא נתיימר להיות משהו שאנחנו לא"
קבוצות – אלבה ברלין, באיירן מינכן, וילרבאן, הכוכב האדום בלגרד
אלבה ברלין
למרות אחת העונות הגדולות בתולדותיה בזירה המקומית, הדאבליסטית הגרמנית (שלא מחזיקה בחוזה מובטח ביורוליג) לא אמורה לאיים על הגדולות של המפעל. הקבוצה של אאיטו איבדה שני שחקנים משמעותיים בדמותם של מרטין הרמנסון ורוקאס גידרייטיס, ותמשיך להתבסס של שני העוגנים שקשרו את גורלם עם המועדון, לוק סיקמה ופייטון סיבה.
הרכש, כהרגלה של אלבה, מצומצם, על פי המדיניות של הקבוצה מברלין, שנותנת הזדמנויות בזירה המקומית והאירופית לשחקנים שגדלו במועדון. כן נשים עין על הגארדים המחליפים באלבה – מאודו לו שהגיע מבאיירן, ויונאס מאתיסק, כי אם בשנה הבאה תמיר בלאט אכן יממש את חוזהו ויגיע לגרמניה, אחד מהשניים לא יוכל להמשיך לצידו.
באיירן מינכן
הקבוצה הבווארית נכשלה בעונה שעברה. כשלון חרוץ, בכל הרמות. בהתאם לכך – הקבוצה עברה שינוי גדול שמתחיל מעמדת המאמן. אנדראה טרינקיירי, אחרי קדנציה מוצלחת למדי בפרטיזן בלגרד וימים יפים מאוד בגרמניה כמאמן באמברג, חוזר ליורוליג עם המועדון הכי הגדול שיש כרגע בכדורסל הגרמני. רק שבניגוד לשנתיים האחרונות, אז הנחיתה באייירן "תותחים" בדמותם של דרק וויליאמס וגרג מונרו, הבווארים הלכו השנה על רכש צנוע יותר, וזאת במקביל לאובדן של הקפטן דאנילו בארתל.
ובאמת שמסתכלים על הסגל החדש שנבנה בבאיירן, בולט חסרונו של 4 אמיתי – יש לה 3 סנטרים (ג'אג'ואן ג'ונסון, מלקולם תומאס וג'יילן ריינולדס) ושני שחקנים מצויינים ב-3 (לוצ'יץ' וזיפסר). זאת אומרת שטרינייקרי יצטרך לאלתר, ולא רק שם. גם בעמדה אחד, עם ווייד בולדווין שאיכזב באולימפיאקוס, טי ג'יי בריי שעונת הבכורה שלו ביורוליג השתבשה בגלל פציעות, וז'אן מארק שישקו הסלובני הצעיר, מישהו יצטרך להפוך לבעל הבית כדי שבאיירן לא תהפוך ללא רלוונטית גם העונה. בשורה התחתונה – סגל בינוני, לא מעט פגמים מבניים – נתראה ב-2021/22.
וילרבאן
טבילת האש המחודשת של הצרפתים ביורוליג הייתה מפתיעה. קבוצה שנראתה בתחילת העונה שעברה כחלשה ביותר במפעל, בפער, סיפקה לא מעט רגעים יפים, בעיקר ב"אסטרובל" (תשאלו את אולימפיאקוס, פנאתינייקוס, באסקוניה, צסק"א ומילאנו). העונה היא בנויה בצורה עמוקה יותר, עם קצת יותר כוח אש וכישרון בדמותם של נוריס קול ואלריק פרימן, ובאופן כללי עם יותר אופציות לצוות האימון שלה.
אגב, כשאני אומר צוות אימון – אני מתכוון לכך. טי ג'יי פארקר (אח של טוני, הבעלים) אמנם מונה למאמן הראשי, אך לצידו מונה פרדריק פוטו כ"מאמן שותף". למעשה טוני פארקר מנסה את מודל ה-NBA בצוות האימון של הקבוצה שלו בצרפת, ועל הדרך נותן עזרה לאחיו חסר הניסיון על הקוים, עם פוטו ששימש בחמש השנים האחרונות כמאמנה של פריז לבלואה. תחזית אופטימית – מקום עשירי. ריאלית – לא יותר מהמקום הארבעה עשר
הכוכב האדום בלגרד
בפעם הראשונה בניתוח הנוכחי נכניס לתמונה את מגפת הקורונה וחוסר הוודאות בנוגע לקהל במגרשים. כשאתה מגיע לשחק בבלגרד, אתה מתמודד לא רק עם החמישייה על המגרש, אלא גם עם אלפי אוהדים סרבים ביציעים. לפעמים, אותם אוהדים עשו את ההבדל עבור קבוצות בינוניות לחלוטין ונתנו להן את המקפצה כדי להשיג ניצחונות, אבל השנה – לא בטוח שהדחיפה תהיה שם, בטח לא במספרים שהיינו רגילים אליהם בעבר.
ברמת הסגל – קו אחורי אקס ליגה ישראלית, ג'ורדן לויד (אילת) וקורי וולדן (חולון). על השניים הללו, תקום ותיפול הקבוצה מבלגרד. עליהם, ועל דמותו הסמכותית של אגדת המועדון, סשה אובראדוביץ' שקיבל את המושכות. התוצרת המקומית איננה מבטיחה יתר על המידה, והקו הקדמי יתבסס על קוזמיץ' ועמנואל טרי, שהבכורה שלו תחכה להחלמתו מקורונה. משאלת לב – לראות את הפיוניר מלא, לפחות פעם אחת העונה. כל השאר בונוס.
#####
הדרג השלישי – "בעונה טובה, נגיע למקום השמיני"
קבוצות – באסקוניה, ז'לגיריס קובנה, זניט סנט פטרסבורג, אולימפיאקוס
באסקוניה
אלופת ספרד. כן, אלופת ספרד, נמצאת כרגע בדרג הנמוך ביותר מבין ארבע הקבוצות הספרדיות שיש ביורוליג. הקבוצה מויטוריה "ניצלה" את מגפת הקורונה כדי להפוך עונה זוועתית למוצלחת עם אליפות בשניה האחרונה, ובמקביל לספק את הפרידה המושלמת מהכוכב הכי גדול של המועדון בשנים האחרונות – טוקו שנגליה. נוכח היעדרותו של הגאורגי, כובד המשקל עובר לכתפיהם של שחקני החוץ – לוקה וילודסה ופרייה הנרי, שלפחות בתחילת העונה בליגה הספרדית, אימצו מהר מאוד תפקידם החדש במערך של דושקו איבנוביץ'.
באסקוניה היא אחת מהקבוצות הללו שההימורים לגביה תמיד מבלבלים – כשנוטים לא לספור אותה, היא מפתיעה. וכאשר הסגל שלה נראה מרשים, הוא מתפרק באמצע העונה. לשנה הזאת היא מגיעה איפשהוא באמצע, עם סגל צעיר (רק זוראן דראגיץ' מעל 30), והרבה שחקנים שמחפשים לעשות עוד קפיצת מדרגה (אלק פיטרס, טוניה ג'קירי, רוקאס גידרייטיס). מדובר בקבוצה שהיא מוקש, בטח ובטח בבית.
ז'לגיריס קובנה
אי אפשר להתחיל לדבר על העונה הזאת בז'לגיריס בלי השינוי על הקווים. שאראס, הסמל להצלחת הליטאים בשנים האחרונות ביורוליג, שכללה גם הופעה בפיינל פור, עזב, ובמקומו הגיע מרטין שילר האלמוני יחסית במונחי יורוליג. שילר האוסטרי אימן בשנים האחרונות ב-G ליג ואפילו הוכתר כמאמן העונה שעברה, אבל לקשור בין זה לבין הצלחה בליגה שבה משחקים כדורסל אחר לגמרי – זה עדיין בסימן שאלה.
מה שכן, ז'לגיריס הצליחה להשאיר את ווקאפ וגריגוניס שיובילו את הקו אחורי, ואפילו הנחיתה את ג'ופרי לוברן הצרפתי שינסה להתגבר על הפציעות בתקופתו בפנרבחצ'ה, ולחזור להיות שחקן ציר דומיננטי באירופה. הצוות הליטאי נשאר כמעט בשלמותו, למעט עזיבתו של אולאנובאס, ויש צפי לכמה שחקני בית כדוגמת יוקובאיטיס וגבן שיקבלו דקות נרחבות יותר מבעבר. לסיכום – שנה שבה נבין כמה גדולה הייתה ההשפעה של שאראס על קבוצת הפאר של הכדורסל הליטאי.
זניט סנט פטרסבורג
עוד שנה של שינויים בפרוייקט הכלכלי שמחפש גם נגיעות ספורטיביות העונה לשם זניט סנט פטרסבורג. כמו בעונה שעברה, אז נכנסה ליורוליג, גם בעונה הזאת הסגל השתנה באופן ניכר עם הבאתם של כמה שחקנים עם ניסיון יורוליג (קווין פאנגוס, ויטלי פרידזון, קייסי ריברס, ארתוראס גודאייטיס, בילי בארון) לצידם של כמה שחקנים ששרדו (ביניהם אוסטין הולינס, וויל תומאס, מתייוש פוניטקה), וכל זה תחת צ'אבי פסקוואל הספרדי.
הדרך היחידה של זניט להשפיע על היורוליג – להפוך לקבוצה, במלוא מובן המילה. מבחינת כישרון אישי, אין לה אף שם יוצא דופן שיכריע משחקים לבד, ולכן העוצמה שלה תבוא לידי ביטוי ביחד. עם זאת, כמו שראינו בעבר במפעל, לקבץ כל כך הרבה שחקנים חדשים בעונה אחת ולהפוך אותם ליחידה מלוכדת – משימה לא פשוטה בכלל שדורשת סבלנות. ולקבוצה שאין לה חוזה ארוך טווח ביורוליג, ומחפשת הצלחות מיידיות – סבלנות, זאת לא אופציה.
אולימפיאקוס
עד עכשיו העסק היה די פשוט ואני מניח שרובכם הסכמתם עם הבחירות שלי. מכאן ואילך – זה מתחיל להסתבך. לאולימפיאקוס יש השנה סוג של יתרון על שאר הקבוצות – היא משחקת במסגרת אחת. אמנם זה מייצר בעיות רוטציה ודקות משחק, אבל יכול להיות שבעידן הקורונה, ריבוי משחקים הוא יותר קללה מברכה. עוד יתרון של אולימפיקוס – קוסטאס סלוקאס. 5 שנים אחרי שעזב לפנרבחצ'ה כי לא קיבל את התנאים המקצועיים והכלכליים שהתאימו לו, חוזר סלוקאס לעמדת המנהיג הבלתי מעורער של אולימפיאקוס, לפחות על המגרש. אנחנו נהנה מכל דקה שייקבל ספאנוליס בגיל 38, אבל לא הוא ולא פרינטזיס יכולים לסחוב לבד את העגלה האדומה הלבנה. מהעונה, זהו תפקידו של סלוקאס.
העניין הוא, שכמה שסלוקאס הוא רכז אדיר בקנה מידה אירופי, השחקנים שהרכיב ברצוקאס לצידו לא נראים כרגע בקליבר שמתאים לקבוצה בשמינייה המובילה ביבשת. יהיה מעניין לראות את ההשתלבות של ארון הריסון ביורוליג אחרי שנתיים בגלאטסראיי, וגם חסן מרטין, אוקטביוס אליס ושאקיל מקיסיק יצטרכו לעשות מאמץ מיוחד כדי להראות שהם שייכים לטופ של אירופה. כמה שקשה תמיד להמר נגד הקבוצה מפיראוס, היא תצטרך משהו יוצא דופן כדי להביא את הפלייאוף להיכל השלום והאחווה.