1.10.20 - אלבה ברלין מגיעה ליד אליהו הישן. אולי
אם הצלחנו להבין את ההחלטה שנפלה אתמול בישיבת דירקטוריון הליגה השניה בטיבה בעולם, הרי שעונת המשחקים 2020/21 תפתח במועד, כלומר ב-1 לאוקטובר, 2020. כלומר בעוד למטה משלושה שבועות. אז מצד אחד קשה שלא לגחך: דחילק, איזה יורוליג בראש שלכם, כשאצלנו מתופפים בקצב הולך וגובר על תופי הסגר? ודחילק, איזה יורוליג בראש שלכם, כשברור שכל עוד לא יבוא חיסון עלינו, וחיסון הרי לא יבוא עלינו בשנת 2020, אי אפשר לנהל ליגה שחוצה מדינות? בטח כשכל אחת מהן, בכל רגע נתון, יכולה להפוך לאחת שאליה לא ניתן להיכנס או שממנה לא ניתן לצאת.
ומצד שני, שיקום מישהו עם רעיון טוב יותר. הרי ברור שעונת משחקים סדירה ורציפה לא תהיה כאן. ברור גם, למקרה שמישהו תוהה, ששיטת הבועה א-לה NBA איננה רלוונטית ליורוליג. הרי לא באמת ניתן לכלוא את כל הקבוצות משך מספר שבועות ולהשבית את הליגות המקומיות, עם כל הכבוד לרצונות של כל מיני חברות בליגה להתנתק מליגות האם שלהן. וגם להחליט שפשוט לא מתחילים את המפעל כל עוד התנאים אינם אופטימליים – ולקוות לטוב או לייחל לנס בהמשך – וואלה, לא נשמע כמו הברקה גדולה.
האמת פשוטה יותר. המצב חרבנא, ולא צפוי להשתפר בעתיד הנראה לעין. עכשיו השאלה היא רק אם מנסים להתמודד ולשחק בין הטיפות (והסגרים) או שמוותרים ומרימים ידיים. מבין האפשרויות הללו, הראשונה עדיפה. כמובן, בכפוף ליכולת לייצר ולדייק פרוטוקולים ונהלים. צריך לנסות להבין, למשל, מה קורה כשמדינה הופכת משותקת. ומה קורה כשקבוצה הופכת משותקת, לאחר שמי משחקניה ימצא חיובי ויושבת לשבועיים ימים. ולנסות לשחק, מתוך הבנה שיכול בהחלט להיות שהסיפור יתקע, לא יצליח ואפילו ממש יכשל.
מה שמתאים לליגה של אדם סילבר, שיכולה להחליט שעונת המשחקים הבאה תפתח ב 2021, לחלוטין לא מתאים לליגה הבכירה של היבשת הישנה. שם, עם ארגון מופתי, תקציב בלתי מוגבל ורגולציה רפואית אחידה, אפשר יהיה להוציא לפועל כמעט כל תכנית שתתוכנן מראש. פה, עם ארגון גבולי, בעיות תזרימיות וריבוי מדינות, עדיף לדחוס כמה שיותר משחקים לפני שמגיעים לעצירה. וכן, קהל זה חשוב, אבל הכדורסל יותר.
התותח הזמני
את הנקודה הזאת צריכים להתחיל מהמקום שבו הסתיימה הקודמת. עונת המשחקים הבאה של ה NBA תחל, ככל הנראה, רק בינואר או פברואר 2021. במקביל, לא ברור אם בכלל תתקיים בעונה הקרובה ה-G-League, היא ליגת הפיתוח האמריקנית.
כאשר מנינו בעונות האחרונות את הקשיים מולן מתמודד הכדורסל האירופאי, דיברנו בין היתר על הגדלת המשכורות בליגת הפיתוח, הגדלת הסגלים בליגה של הגדולים וכולו וכולו. ועכשיו (כנראה) שהבעיה הזאת מצטמצמת או נעלמת, מה שעשוי להפוך את שוק השחקנים באירופה למעניין ומאתגר, במיוחד לקבוצות שידעו ליטול על עצמן סיכונים בכלל ולכאלו שיבינו שעדיף שחקן טוב ביד לכמה חודשים בלבד, מאשר שני שחקנים תאורטיים על העץ.
מודל קמפאסו של ריאל מדריד, שאמור לשחק בשורותיה כל עוד הליגה ההיא לא תפתח, חייב לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות האירופאיים, שצריכים להתייחס למצב הנוכחי כסוג של מיני לוק-אאוט של שחקנים חופשיים (פרי אייג'נטס). כסוג של עונה מפוצלת, שעשויה להפתח מחדש באיזשהו שלב ועם סגלים שונים מאשר אלו שפתחו אותה, שבה אפשר לייצר יתרון מוקדם ומובהק על יריבות אחרות, אם רק יודעים לתפוס בזמן את התותח הזמני, שלא רוצה לשבת ולחכות עד שדברים שם יזוזו.
ומכבי תל אביב יכולה להיות דוגמא מעניינת למודל הזה. למרות שנראה היה שהסגל שם סגור ומרשים למדי, הרי שהעונה קרבה ושחקנים משמעותיים עדיין חסרים. במיוחד בעמדה מספר 4, אבל גם בעמדת הסנטר המחליף/ הישראלי הבכיר הנוסף. ואולי אפשר וכדאי לאייש, לפחות נישה אחת חסרה, באיזה תותח זמני שכזה, זר או ישראלי.
ראיתי קבוצה של קטש
יש עוד מפעל אירופאי בכיר, שבו תוכרע אוטוטו אלופת עונת 2019/20 בסגלים של 2020/21. שבו יש למחזיקת הגביע הישראלי סיכוי סביר בהחלט למצוא עצמה כמי שמנצחת שלושה משחקים רצופים וסוגרת זכיה יבשתית שניה סך הכל וראשונה מאז הקבוצה ההיא של דרוקר. ואמנם קשה להרים רף ציפיות גבוה לקבוצה שטרם ראינו משחקת, אבל אפשר כבר להגיד שבכל הנוגע לבניית הסגל, במנותק מהתקציב שהוקצה לו העונה, ניסו לדייק שם ככל הניתן – כדי להתאים את חומר השחקנים אל המאמן שלהם.
למרות שקטש סגר פיינל פור ליגה כושל שלישי ברציפות, החליטו הצדדים להמשיך ולעבוד ביחד, ובצדק. והפעם, עושה רושם שמבינים שם הרבה יותר מהן החוזקות ומהן המגבלות של האיש שעומד על הקווים. עודד קטש מאמן כדורסל מצוין. שמבין הבנה עמוקה את שמתרחש על המגרש, ברמה שגבוהה בהרבה מהממוצע של מאמני הליגה שלנו. שיודע להעביר, ללמד ולהסביר את שיטת המשחק שלו באופן שמתקרב לשלמות. לא פחות. וכל עוד מריצים על המגרש דברים עמם הוא מרגיש בנוח, יודע קטש גם להפגין יצירתיות ומחשבה מקורית.
ובמקביל לאמירה הזאת, קטש הוא גם מאמן מקובע. שיודע רק מה שהוא יודע. שמסרב, מעשית, לשנות ולהתאים את סגנון המשחק (ההתקפי) שלו אל חומר שחקנים משתנה. בכל הנוגע לשחקנים שמרכיבים את הקו האחורי, קטש יודע לעבוד עם מקבלי החלטות בפיק אנד רול – וקלעים שיודעים לעמוד בפינה.
קלע כמו פלדין, שעבורו צריך לעבוד ולטובתו צריך לסדר חסימות, מעולם לא באמת התאים לו. וגארד ישראלי אתלטי וקשוח דוגמת בר טימור, שמשחק ההתקפה שלו מבוסס על אלמנטים שאינם או יצירה מפיק אנד רול או קליעה יציבה מהפינה, פשוט לא בא לו טוב בעין. מהבחינה הזאת, ולו ברמת סט התכונות, אין ספק שמלקולם היל ואדם אריאל, בהתאמה, יושבים הרבה יותר טוב על ההגדרות המאוד ספציפיות של המאמן החדש שלהם.
הסגל אמנם קצר יותר (גם ככלל וגם בכל הנוגע למספר הישראלים) ויש עדיין לא מעט סימני שאלה לגבי הקו הקדמי, בהן ניגע בהרחבה בהמשך, אבל כנקודת פתיחה, במילותיו האלמותיות של אלי גוטמן, הרי שבירושלים אמורים להרגיש שבנו הפעם קבוצה ש(עוד יותר) מתאימה לקטש.
תתארו לכם עולם יפה
על פי ידיעה נוספת שפורסמה אתמול, מתנה משרד האוצר את העברת רשת הבטחון הכלכלי לו התחייב במספר תנאים. אחד מהם נוגע להתחייבות של הקבוצות לקיצוץ רוחבי בשכר השחקנים. נו, סביר להניח שאין אף קבוצה שהזילה דמעה עת שמעה אותו לראשונה. שלא לומר, סביר להניח שאין אף קבוצה שהזילה דמעה עת הסכים משרד האוצר לאמץ את תכנית הקיצוץ שלא הוא יזם בעצמו. וד"ל, כפי שנהוג לפרסם בימים אלה.
התנאי השני מעניין אותנו הרבה יותר. על פי הפרסום, דורש משרד האוצר חשיפה פומבית של הדוחות הכספיים. או במילים פשוטות: קבוצות יצטרכו להיות שקופות, ציבורית, ביחס להכנסות ולהוצאות שלהן. וביחס לשכר השחקנים שלהן.
עכשיו, תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה. ואנחנו שם הולכים, עם כל הנתונים? עולם שבו אנחנו, כצרכני כדורסל, לא צריכים לאכול את המניפולציות השונות של הקבוצות השונות, שמאכילות אותנו באגדות אודות הסכום שהן משלמות לשחקן X?
תתארו לעצמכם מצב היפותטי לחלוטין, שבו קבוצה לא תוכל מחד להתהדר בתקציבי עתק, כדי להשביע את רצונם של בעלי המנויים שלה, ומאידך לספר סיפורי גבורה מפוקפקים על היכולת שלה להחתים שחקנים יקרים בכלום כסף? איזה יופי זה יהיה.
ואם ב NBA כל הנתונים פתוחים וחשופים לעיני כל, מה מונע מקבוצות שחלק משמעותי מתקציבן הוא תקציב ציבורי (וכך יהיה, לגבי כולן, בעונה הקרובה), לעמוד בקריטריונים מינימליים של כל גוף אחר שנתמך מכסף ציבורי?
אל תרא ואל תוותר, ישראל כץ. העם, גם ימין וגם שמאל, רוצה לדעת מהם המספרים. הבו לנו את המספרים.
כדורסל של פלייאוף
הפער בין כדורסל של עונה רגילה לבין זה של פלייאוף הולך וגדל בעונות האחרונות. בליגה של סילבר, כן? ואם הסטנדרט של המילניום הקודם היה שמשחקים די חזק 82 משחקים ואז מכניסים להילוך חמישי, אז כיום ברור שמשחקי העונה הרגילה משוחקים באינטנסיביות של משחקי אולסטאר ישנים. לא יותר מזה. ולכן, עם כל הכבוד והעונג שאנחנו חווים ממבול הסטטיסטיות שה-NBA יודע לייצר, חייבים לשים ליד כוכבית שהולכת וגדלה. כי האמת היא שהעונה הרגילה היא לרוב כזאת שבה חברים עוזרים לחברים לייצר מספרים.
ועל רקע הקרקסיות היחסית של כל מה שקודם הפלייאוף, צריך להסביר ולנתח את הכשלון של מילווקי. ושל המאמן שלה. ושל הכוכב שלה. מילווקי הגיעה למאזן הכי טוב בעונה הרגילה, בין היתר, כי פשוט אפשרו לה. למרות, ואולי בכלל בגלל שהיא שיחקה כדורסל טיפש ולא מרשים.
כל עוד ההסכם הבלתי כתוב אפשר לה לדהור קדימה ולהעיף כדורים לכיוון הכללי של הטבעת, בהיעדר כל הכנה טקטית של היריבות ובהיעדר מוטיבציה מיוחדת להתנגד, קיבלנו מופע דאנקים אחר מופע דאנקים של יאניס. שלווה בהפגזה המתבקשת של המידלטונים של העולם. ואם זה גרם למייק בודנהולצר, מאמן חכם ומצוין, להאמין שהדבר הזה יכול לעבוד גם כשמגיע הזמן להתייחס לעסק ברצינות, אז הוא נאיבי בהרבה ממה שנדמה.
מילווקי לא הודחה על ידי מיאמי בגלל שאיבדה ריכוז בשל ענייני המחאה החברתית. הבאקס הלכו הביתה כי אין להם שום פתרון, ברמת הכדורסל, ברגע שכופים עליה להתמודד מול החולשות שלה. מול המוגבלויות היחסיות של ה MVP הנהדר שלה. ואם באמת רוצים ללכת שם עד הסוף בעונה הבאה, כל עוד אנטטקומפו עדיין רוצה לשחק אצלה, כדאי מאוד לצוות לצידו מישהו שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז בהתקפה המסודרת. וכדאי להזכיר למאמן שלו חלק מהאלמנטים המקצועיים האדירים שהראה לנו כשעבד באטלנטה.
