כמו מכונות
באחד ממי יודע כמה ערבי הנוסטלגיה שארגנה מכבי תל אביב כדי לציין מאורע היסטורי, הפעם את קבוצת הפלא של שנת 2005, שיגר אחד אנתוני פארקר סרטון ובו תיאר את הקבוצה ד`אז. והסביר שבעונה הראשונה המשותפת, היא שנת 2004, זה הלך ממש קשה. בעונה השניה המשותפת, היא שנת 2005, זה כבר היה על אוטומט. כמו משחק מחשב. אם לדייק, הסביר ה-MVP הכל בשלוש מילים: שיחקנו כמו מכונות.
אוקיי אוקיי. קצת פרופורציות לפני שנתחיל כאן להתפרע. העונה ה"קשה" המדוברת, כזכור, הסתיימה עם הגביע האירופאי. וגם השניה. וגם כשנחמיא בטרוף לגרסה הנוכחית של המועדון הצהוב, וזה ממש אוטוטו קורה, לא נטען שמדובר בקבוצות דומות. מצד שני, כן נטען שקיים מכנה משותף, כי גם השחקנים של מכבי תל אביב מודל אפריל 2024, בדומה לאימפריה של פארקר, שאראס וכו וגו ודו, משחקים כמו מכונות.
אם נדבר גלויות, צריך לציין שוב ולהזכיר שאת העונה הזאת החל עודד קטש כברווז צולע. כשהחמיצות סביבו (וכנראה גם שלו) בולטת למרחוק. ואם נמשיך ונדבר גלויות, זמן להתוודות: לא האמנתי שזה יחזיק מעמד. חמור מכך מבחינתי, חשבתי בשלב מסוים שהמינוסים המובנים של קטש, אישיותית או מקצועית, ימנעו מהקבוצה הזאת לממש את כל הפוטנציאל שלה. אם נדייק עוד יותר, חששתי שאותם מינוסים נקודתיים עלולים לגבור על הפלוסים יוצאי הדופן שיש לעודד קטש, כמאמן כדורסל מיוחד, עמוק ומוכשר במיוחד. שיודע.
אז זהו. שלא. הגרסה שחבטה אתמול בבסקוניה היא מהמדויקות והמאומנות שידענו והיא כל כולה חגיגה של איך עושים את זה נכון. סליחה, של איך עושים את זה יפה. סליחה, של איך עושים את זה גם נכון וגם יפה. האימפריה של פיני גרשון, ההיא משנת 2004-05, לא זו בלבד שפירקה את רוב רובה של היבשת הישנה, אלא שהיא שיחקה כדורסל שלא ניתן היה להתיק ממנו את העיניים. זה היה חדשני, זה היה שונה, זה היה עונג צרוף. ושוב, להבדיל כמה הבדלות שתרצו, גם הקבוצה של בראון, בולדווין ושות` משחקת כדורסל שונה. ובמובן מסוים, בטח בשפת הליגה השניה בטיבה, יש בסיסטם הזה גם מימד של חדשנות. של עונג צרוף. איזה כיף היה לראות אתמול את מכבי תל אביב משחקת כדורסל. לא סתם כדורסל. סנופי דיסקו של כדורסל.
על כל שאלה תשובה
בראיון סיום המשחק דיבר עודד קטש על תכנית המשחק שהצליחה. ו-וואלה, לא מסכים עם האיש. לדבר על תכנית המשחק, כלומר על אלמנטים של מיקרו, של טקטיקה נקודתית, זה סופר מקטין את מה שארע אמש על הפרקט החרישי אשר בבלגרד. האמת היא שמכבי תל אביב הגיעה מוכנה אל דושקו ואל האוורד, אבל זה רק חלק (קטן) מהסיפור.
הניצחון על בסקוניה משקף את העליונות הרחבה יותר, העליונות ההתקפית המוחלטת. אם תרצו, העליונות האסטרטגית. מכבי תל אביב, להבדיל מחלק משמעותי מיריבותיה, לא תלויה בתרגיל כזה או אחר. עוצמתה (ומול יריבות מסוימות, גם חולשתה) נובעת מכך שהיא לא משחקת אוסף של אלמנטים נקודתיים, שתלויים בכך שהרכז או המאמן יסמנו 4 סייד או 5 דאון, אלא שבסוף בסוף הכל חלק מאותו הדבר. מאותם כללים אוטומטיים של זוויות, ריווח ותזמון. כשמריצים את זה עם מספיק כשרון מצד אחד ועם מספיק זמן הרצה מצד שני, מגיעים למצב שבו משחקים כמו מכונות. או אז, יודעים מקבלי ההחלטות ויודעים גם השאר על עיוור, ולו בתאוריה, איזה פתרון מובנה יש לכל מכשול שמעמידה מנגד ההגנה.
בסקוניה של תחילת המשחק ידעה בדיוק מה היא רוצה מעצמה, עם תכנית משחק הגיונית אשר מחשבה מאחוריה. בגדול, המטרה המרכזית של קואץ` איבנוביץ` הייתה לקחת ממכבי תל אביב את הצבע. למנוע את ההגבהות לניבו. לנטרל את החלק של הרול מהפיק אנד רול. על פניו, אחלה רעיון. שאכן מנע מניבו להגיע אל הטבעת והותיר אותו עם 4 נקודות בלבד. שאפילו עבד לבאסקים משך כמה פוזשנים. כלומר, אם נתעלם ממה שלורנזו בראון עולל להם גם באותם הפוזשנים.
היידה. נתחיל, ואני צריך אתכם מרוכזים, אה? התקפה שניה של המשחק. דגל צהוב מכסה חצי פריים. פיק אנד רול ראשון של בראון את ניבו. ואני מבקש שתסתכלו טוב טוב על סדקרסקיס. שעוזב לגמרי את בונזי קולסון ופולש אל אמצע הצבע, כדי למנוע את ההטלה הגבוהה לניבו. וכשמגיע ז`ק כהן כדי לחסום לקולסון, סדקרסקיס נותר נטוע במקום, מחליף עם מונקה וכל כולו מכוון ניבו. אותו דבר בפיק אנד רול השני. אותו הדבר כמעט בפיק אנד רול השלישי. זהו. בסקוניה בלמה את כל הרעיונות של הצהובים והותירה את בראון לזריקת יאוש של סוף שעון. או שלא.
ככל שהתקדם המשחק ואחרי שבראון סימן לעצמו למטרה להכאיב לכל באסקי פרו פלסטיני אשר צופה במסך בביתו בויטוריה ואוכל ת`לב, נפרץ לגמרי גם הפתרון הזה וההתקפה הצהובה כבר לא נזקקה לנסים.
רעיון אחר של בסקוניה למהלכי הפיק אנד רול של מכבי, בטח מול בולדווין, הגיע בדמות פתרון הקרוי FLAT, יענו פתרון הגנתי פסיבי שבו הגבוה השומר פוסע לאחור. ונכון, בולדווין הוא אמן ואומן הזריקה מחצי מרחק, אבל אל תדאגו, חיכך דושקו ידיו בחיוך נרחב, בדיוק בשביל זה יש חברים. שיעזרו ויעקצו את בולדווין מהצדדים. גם בולדווין, אחד שמכיר ושיחק אצל דושקו, הסכים ואמר לעצמו שזה באמת אחלה של רעיון. אז הנה, פיק אנד רול בולדווין את ריברו. השומר הגבוה כאן הוא קוסטלו, והוא באמת פוסע לאחור ומחכה לעזרה ממונקה ומרינקוביץ`, שממש עוזבים את השחקנים שלהם וקופצים לעברו של בולדווין והכדור. וזה מעניין לו את הבולדווין.
אוקיי, אז גם זה לא. אולי בחילופים זה יצליח להם? יצאנו לבדוק. הפעם, בולדווין הוא זה שעם הכדור. ניבו חוסם ובראון אחריו. בסקוניה, שבשלב הזה גם היסטרית לגמרי וגם לא יודעת ממי ואיך היא יכולה לעזור, זורקת לעברו של בולדווין את מקינטייר. ונכון, גם הפעם אין לניבו לאן לחתוך, כי השומר שלו קוטסאר מחכה בפנים, אבל מי יספיק לאסוף את לורנזו בראון שנע לכיוון האמצע? אף אחד. לא יקרה.
אבל לא רק במצבי פיק אנד רול. כשהכל דופק כמו שעון, יודעת קבוצה כמו מכבי הנוכחית לפתור בעיות בתנועה ומהר. למשל, מה קורה כשצריכים להתמודד עם מצב של שמירה כפולה על שחקן שמשחק עם גבו לסל? למכבי תל אביב אין יותר מדי שחקני או מצבי פוסטאפ. אבל כן יש לה לפעמים שם את בונזי קולסון. אל מול החילופים וכו` של בסקוניה, מצא עצמו האיש כשהוא פתאום מול שומר קטן. ואז הכדור הלך אליו. ואז הגיעה השמירה הכפולה – והאיבוד.
נו, גם לכך יש פתרון. כדקה אחרי, שוב שומר איזה קטנצ`יק על קולסון ושוב הכדור הולך אליו פנימה. הפעם, התגובה ההתקפית שונה. שימו לב בבקשה למקום שבו נמצאים כרגע ניבו וכהן והשוו עם הגיף הקודם. הפעם ז`ק יוצא החוצה, בהמשך לסימון של ניבו עם היד. הפעם ניבו לא תקוע במרכז הרחבה, אלא מתחבא במקום שאליו כבר לא יוכלו להגיע. הפעם אין איבוד. יש דאנק. אדיוס.
לעצור את האוורד
הבטחתי לכם משהו על תכנית משחק ולכן אקיים. כאשר מביטים בדף הסטטיסטיקה, קשה להתרשם מכל האלמנטים ההגנתיים של אלופת ישראל. בסקוניה סיימה את המשחק עם 68% ל-2 נקודות שלא הושגו רק בגארבז` טיים – כי גם את המחצית הראשונה היא סיימה עם 63% ל-2. ולפחות בסוף המשחק, גם האחוזים ל-3 של בסקוניה סבבה לגמרי. סבבה, אבל לא מעניין. את מכבי תל אביב עניין מרקוס האוורד, האיש ששורף לאחרונה את כל היריבות. האיש שקלע יותר מכל אחד אחר השנה. כדי לפגוע ביכולות של הנבל הבאסקי, מכבי תל אביב הייתה מוכנה לוותר על הרבה. כולל הימורים על מקינטייר (שסיים משחק מפלצתי ברמה הסטטיסטית, עם 32 + 8 + 7), שיהיה יותר סקורר ופחות זה שמפעיל את הסקורר שלו.
כבר במחצית הראשונה היה ברור לאן הולכים הדברים. האוורד סיים עם 1/5 ל-3 וכלום ושום דבר חוץ מזה, למעט איבוד אחד שצבר על הדרך. וההגנה עליו הגיעה מכמה שחקנים שונים, כולל לורנזו בראון, למרבית התדהמה. בגדול, היופי של התכנית הוא בפשטות שלה. במיקוד שלה. במידת האגרסיביות שבה היא מבוצעת.
למשל כאן, במהלך הראשון של הרבע השני. האוורד כא-ילו יוצא על חסימה מדורגת בהתחלה, אבל למעשה חותך בין החוסם הראשון לבין השני (ובאמריקאית TWIRL), ואז יוצא שוב על חסימה של הגבוה קוסטלו. עכשיו, אם לא איכפת לכם, תנו מבט שוב בסרטון ותסתכלו רק על קליבלנד. שכל מאוויו מכוונים לליווי על גבו של האוורד. להיות הזנב שלו. ללכת מאחוריו. לגרום לו לקחת זריקה מול יד מושטת – או שייאלץ להוריד את הכדור בכדרור, ואז זה כבר יותר טוב מבחינת הצהובים. אוקיי, ועכשיו תנו מבט שוב ותסתכלו על ג`יימס ווב השלישי. בחיתוך הראשון של האוורד, ווב מסדר לו הכרות עם אזור המרפק. כשהוא יוצא על החסימה למעלה, ווב עוזב את האיש שלו ומגיע כדי להראות עצמו, להפריע ולהציק. כל זה, ביחד, מצליח אפילו יותר מהמצופה.
עכשיו לקטע מתחילת הרבע השלישי. הפעם האיש שמופקד על שבירת החסימות הוא בולדווין. בניגוד לקליבלנד, הגישה של בולדווין היא פחות של טרייל (כלומר, לזנב בו מאחור) ויותר למנוע/ להיכנס לקו המסירה אל האוורד. אבל המעניין והמיוחד הוא לא זה. אחרי שהכדור נמנע מהאוורד, בסקוניה ממשיכה את ההתקפה. לאורך כל העונה הזאת, איבדו שחקני ההגנה של מכבי תל אביב ריכוז ואת השחקן שלהם, כשזה היה בלי כדור וכשהשעון הקטן הלך והסתיים. גם הפעם, אם תשימו לב, זה כמעט קרה. כמעט, אבל בולדווין מתעשת, מתאושש ומייאש את מרקוס האוורד הגדול. כפיים. סנופי דיסקו. ושוב כפיים.
שובו של BB
מיקרו, מקרו, טקטיקה ואסטרטגיה. כל אלו מילים גדולות ויפות. בסוף מנצחים שחקנים. בסוף מנצחים השחקנים המובילים. והם הגיעו אתמול. מה זה הגיעו? הגיעו ביגטיים למאני טיים. לורנזו בראון סיפק קלל את משחקו הטוב ביותר העונה, כולל שיא קריירה פסיכי של 7 שלשות. בולדווין הרביעי היה לא פחות מנהדר. בסטטיסטיקה, בפאסון, בהגנה. בשלשות. הכל מתואם, הכל מסונכרן. הכל דופק כמו שעון.
וגם כאן זאת עבודה של מאמן. אנחנו נוטים לשפוט מאמנים לשבט או לחסד בהתאם לכל מיני אלמנטים קבוצתיים. שומרים? מתקיפים? על בחירת החמישיה, על ניהול החילופים, על חדר ההלבשה, על התוצאות. שזה אחלה. בעיני, מאמן צריך להימדד קודם כל ביחס לרמה האינדיבדואלית שמפגינים השחקנים שלו. מאמן טוב הוא מאמן שאצלו השחקנים משחקים טוב. וההיפך. ככה, פשוט. ואם גם לורנזו בראון משחק טוב עכשיו, לפחות נכון לאתמול, אז קרדיט גדול גם לשחקן וגם למאמן שלו. סחטיין על שניהם.
שלוש נקודות לסיום
1. OR – בסקוניה התייצבה למשחק הזה כקבוצת ריבאונד ההגנה השניה בטיבה בליגה השניה בטיבה. נו, בכיף. מתוך 33 ההחטאות של הצהובים, הם ליקטו 16 כדורים חוזרים בהתקפה. או אם תרצו, מתוך 34 הריבאונדים אשר ניטלו מתחת לסלה של בסקוניה, מכבי תל אביב לקחה 16. שזה 47%. שזה טרוף. אה, והפעם היה ניבו אחראי רק על 2 כאלו. ורציתי להראות לכם את זה כאן (שימו לב בבקשה עד לסוף המהלך, כלומר עד לריבאונד ההתקפה השני), כדי שתתלהבו כמוני. גם פיזיות, גם אתלטיות אבל גם תנועה, מיקום וחוכמה.
טכניקת ריבאונד ההתקפה של ג׳וש ניבו הרשימה לא רק אותנו, אלא גם את @shay_hausmann . וזה יהיה רק חלק קטן מהטור שלו מחר לסיכום הפליי-אין, יש למה לחכות pic.twitter.com/QOEe8Fx8xn
— Sport5 (@sport5il) April 16, 2024
2. 2<3 – 19 מתוך 36 בתחום הטריצות. 53%. כולל זריקות קשות. כולל 2 של קליבלנד. כלומר 7, 4, 3 של בראון, בולדווין, בלאט. כשקולעים באחוזים כאלו, העולם יפה.
3. פאו – האמת? מבין 6 היריבות הפוטנציאליות של מכבי תל אביב בפלייאוף, יכול להיות שפנתינאיקוס היא היריבה המתאימה מכולן. או שמא יש לומר היחידה שאותה אפשר אולי להדיח. נכון, היא סיימה במקום השני. ונכון, מכבי ניצחה אותה כבר פעמיים. יש לה את לסור הנהדר, אבל אין לה את האיש הסופר גדול והמאיים פיזית שיש לריאל, אולימפיאקוס או ברסה. אין לה את שילוב האתלטיות והכשרון שיש למונאקו להציע. אין לה את העליונות הסגנונית שיש, נניח, לפנר. ולא בטוח שיש לה את המאצ`אפ הנכון. ועדיין, עם יתרון ביתיות, הקבוצה של ארגין עתמאן, סלוקאס, מיטוגלו, נאן, הקבוצה של האואקה, היא הפייבוריטית להעפיל לפיינל פור בברלין.
