את עונת 2003/2004 של מכבי תל אביב אי אפשר לשכוח. קבוצת הכוכבים, שלדעת רבים נחשבת לטובה בתולדות הכדורסל האירופי, סיפקה שנה מהאגדות וסיימה אותה עם תואר יורוליג אותו חגגה ביד אליהו ולאחר מסע מדהים שנצרב בזיכרון של כל אוהד כדורסל בישראל. עשרים שנה עברו, ובראיון לערוץ הספורט ברונו שונדוב, שהגיע באמצע אותה עונה ונחשב לשחקן שולי בקבוצה, נותן זווית נוספת על שקרה באותם ימים ומספר גם על האימון הראשון עם לברון ג`יימס בן ה-18 בקליבלנד, סוגר חשבון באשר להתנהלות הצהובים עם חברו ניקולה וויצ`יץ` ונזכר במסעות המוזרים שלו ברחבי הגלובוס.
צפו בנס ז'לגיריס בנגן הווידאו למעלה >>
"באימון הראשון של לברון אמרו לו `קח כדור ותהנה`, לא הציבו לו גבולות ואני חשבתי `בחייכם, מה זה אמור להביע?!`"
שונדוב גדל במחלקת הנוער של ספליט ונחשב בסוף שנות ה-90 לאחד הכשרונות הקרואטים והאירופאים הגדולים. כשהיה בן 18 בלבד הוא נבחר על ידי דאלאס מאבריקס במקום ה-35 בדראפט 1998, ולאורך קריירת ה-NBA שלו הספיק לרשום 103 משחקי NBA במדי המאבס, אינדיאנה, בוסטון, קליבלנד וניו יורק.
"הגעתי ל-NBA והגשמתי חלום של כל ילד קטן", נזכר שונדוב, "יכול להיות שהגעתי לשם מוקדם מדי, אולי היה עדיף לחכות עוד שנה או שתיים אבל מי יודע מה היה יכול לקרות אם הייתי לוקח החלטות אחרות".
נבחרת לצד דירק נוביצקי בדראפט 1998, היה בינכם קשר טוב?
"נוביצקי ואני בילינו די הרבה זמן ביחד. גרנו באותו בניין והלכנו ביחד לאימונים. העברנו שנתיים ביחד, גם סטיב נאש הגיע באותה שנה אז לכולנו היה קשר טוב. הגענו מרקעים דומים ועזרנו אחד לשני לאורך התקופה הזו".
בהמשך קיבלת את לברון כרוקי בקליבלנד, איך זה היה?
"לשחק עם לברון הייתה חוויה טובה. הוא היה סופרסטאר מהרגע הראשון, הוא היה מפלצת בגיל 18 ואתה יכול לראות לאן הוא הגיע כעבור 20 שנה".
הוא קיבל יחס מיוחד כבר מהרגע הראשון?
"כן, הוא קיבל יחס מיוחד, אבל זה עניין של הקבוצה. בקליבלנד עשו את זה בצורה לא נכונה. פול סיילאס המאמן בא אליו באימון הראשון ואמר לו `טוב, אתה הכוכב שלנו. קח כדור ותהנה ילד`. אני אמרתי לעצמי `בחייכם, מה זה?! הוא בן 18, אתם צריכים לשים לו גבול כלשהו`. אבל הם מעולם לא עשו את זה. מהיום הראשון התייחסו אליו ככוכב על ואני חושב שזו טעות. אבל הוא השיג את מה שהוא השיג בהמשך".
הוא קיבל מטלות כמו כל רוקי?
"אני וז`ידרונאס איגלאוסקס עשינו עליו קצת בדיחות. כמו כל רוקי הוא היה צריך לעבור את זה. זה לא היה שום דבר מיוחד, רק דברים פשוטים".
היום אתה עוד עוקב אחרי ה-NBA?
"אני עוקב פה ושם. יש לי הרבה עבודה באקדמיית נוער שלי כאן בספליט ואני אב יחיד לשני ילדים. יש לי גם שני עסקים נוספים. אני צופה בתקצירים לפעמים אבל אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי משחק שלם. אולי בפלייאוף אצפה אבל לעונה הסדירה אין לי סבלנות, אין סיכוי שאצפה במשחק בעונה הסדירה. המשחק שמשחקים שם הוא רע. הוא בלתי ניתן לצפייה. הם משחקים שם לבד, הם עושים שטויות ולא מתייחסים למשחק ברצינות. כל כך הרבה בידודים, שחקן אחד קולע 70 או 80 נקודות. בחייכם, יש קבוצות שאי אפשר לראות אותן אפילו. זה נורא".
"באמת אין לי סבלנות לזה, אעדיף לראות U15 או U14 במקום, לחפש את הכישרון הבא. ה-NBA מבחינתי זה בזבוז של זמן. אני אצפה במשחק של פרטיזן או ריאל לפני ה-NBA, בכל רגע נתון. זה תמיד היה מופע, אבל עכשיו זה הפך לקרקס ענק".
"בשלב מסוים בלאט רצה לעזוב את מכבי. הוא אמר `אני עושה כאן הכל, אבל רק עוזר מאמן`. פיני לקח לו את הקרדיט"
הגענו שוב לעונה הבלתי נשכחת של 2004, אבל שונדוב עצמו הוא כנראה השחקן הנשכח ביותר בסגל של אז. הסנטר הגיע בחודש פברואר של אותה עונה על מנת להעמיק את הקו הקדמי של פיני גרשון, אך התקשה להשתלב ולמעשה שותף בארבעה משחקי יורוליג בלבד. בכל אופן, יש לו לא מעט להגיד על אותה עונה.
בוא נחזור לתחילת שנות ה-2000. אתה זוכר את הרגע בו מכבי התקשרה?
"כשמכבי התקשרה הייתי בקליבלנד ולא הייתי שמח. רציתי לעשות שינוי ורציתי להגיע לאירופה כדי לשחק. הסוכן אמר לי שזה מצב טוב, קבוצה טובה ושיש סיכוי טוב שאגיע לשם ואשחק בפיינל פור ביורוליג. אמרתי שברור, לא חשבתי פעמיים והגעתי למכבי. ניקולה ווייצ`יץ` היה שם כבר, שיחקנו ביחד כשהיינו נערים בספליט ואני מכיר אותו מעולה. התקשרתי אליו והוא אמר לי שארגיש כאן בבית. שזה ארגון טוב בדומה לארגונים ב-NBA. דייוויד בלאט היה עוזר המאמן ודיברתי גם איתו לפני שהגעתי. החלטתי להגיע, זו לא הייתה החלטה קשה".
מה היה מיוחד כל כך בקבוצה הזו?
"זו כנראה הייתה הקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה של אירופה. זו הייתה קבוצה שמאוד כיף לצפות בה. השילוב והאנרגיה של השחקנים הפכו אותה למיוחדת. וכל מה שהיה מסביב לקבוצה, הם רצו שתרגיש בנוח ושתתרכז רק בכדורסל. כל היתר כבר יסודר. מוני פנאן ז"ל היה המנהל ואני זוכר שהדבר הראשון שהוא אמר לי זה `ברוך הבא למשפחה`. זו הפעם הראשונה שכך קיבלו אותי לקבוצה".
"כשהצטרפתי באתי ואמרתי לו `המיטה קטנה לי, אני 2.20 מטר`. יום אחר כך הוא כבר סידר לי מיטה גדולה, אין לי מושג איפה הוא מצא אותה. אמרתי לו שהמכונית קטנה, הוא הביא לי אחת גדולה יותר. הוא סידר דברים בתוך יום ורק רצה להבין איך לגרום לחיים שלי להיות נוחים כדי שאוכל להתרכז בכדורסל. מעט קבוצות עושות דברים כאלה, מכבי הייתה שונה בכל הקשור לזה".
מה היה סוד ההצלחה שלכם?
"אני זוכר שכולנו בילינו ביחד מחוץ למגרש. זה היה דבר גדול מבחינת החיבור בינינו. לא קבוצות ויחידים, כולנו ביחד. הלכנו למסיבות כולם ביחד, לבתי קפה כולם ביחד ועשינו ארוחות כולנו ביחד. זה הדבר הכי חשוב עבור כל קבוצה שרוצה להצליח, לבלות זמן גם מחוץ לאולם. שגם המשפחות יכירו ויוזמנו לימי הולדת של הילדים. וכולם באו, לדעתי בגלל זה הצלחנו. הייתי בהרבה קבוצות ששחקנים שונאים אחד את השני ולא מדברים אחד עם השני. זו הייתה משפחה כמו שמוני אמר. בילינו זמן טוב ביחד וגם היו לנו רגעים רעים אבל תמיד נשארנו ביחד ולכן הצלחנו באותה העונה".
איך היה לחוות את פיני גרשון ודייוויד בלאט באותה קבוצה?
"פיני גרשון היה המאמן אבל לדעתי בלי בלאט מכבי לא הייתה משיגה את כל זה. שמעון מזרחי מצא את השילוב הנכון בין פיני לבלאט. אני זוכר שבלאט רצה לעזוב את מכבי. הוא אמר `אני עושה כאן הכל ואני עוזר מאמן`. הוא היה עצבני באותו הזמן שפיני לוקח את כל הקרדיט שלו. בהמשך דייוויד השיג את מה שהשיג עם רוסיה והגיע גם לקליבלנד. הוא אחד המאמנים והפסיכולוגים הכי גדולים ברמה הכי גבוהה של הכדורסל. הוא אחד המאמנים הגדולים ביותר. הוא היה עוזר מאמן אבל הוא שלט בהכל באותו הזמן".
בנס ז`לגיריס כולם, אולי כולל אתכם, כבר חשבו שזה אבוד, שהעונה הולכת ומסתבכת. ואז קרה הנס, מה אתה יכול לספר לי על התחושות תוך כדי מה שקרה?
"כולנו חשבנו שהפסדנו, היינו עצבניים. היינו בפיגור גדול וזה היה מצב רע. המאמנים אמרו לנו לא לוותר ולהמשיך. אני זוכר את הכל. הם עודדו אותנו אבל אתה מסתכל על לוח התוצאות ואתה בפיגור גדול בדקות הסיום אז איך אפשר לנצח? לאט לאט דברים קרו, ההפרש ירד וטאנוקה בירד החטיא שתיים מהקו. זה אחד מהמשחקים האלה בחיים שלא יוכלו לחזור לעולם. זו הייתה חוויה מעולה. אני זוכר שחצי אולם הלך הביתה. לא ידענו איך אפשר להפוך את זה אבל עשינו את זה, זה הספורט. אני תמיד אומר לשחקנים שלי לא לוותר לעולם, שהייתי כבר במצב הזה ושהמשחק לא נגמר עד שהשעון מראה 0. זה אחד הרגעים הכי זכורים שלי בחיים".
והזכייה בסוף העונה, זה בטח הרגע הכי גדול בקריירה שלך
"כן זה כנראה הרגע הגדול בחיים שלי, לצד הכסף ב-U22 באליפות העולם שם הפסדנו לארה"ב. אלה שני הרגעים הגדולים ביותר בחיים שלי. בחדר ההלבשה פתחנו שמפניה, בעטנו אחד בשני. אני זוכר שמהאולם עד למקום בו חגגנו לקח לנו שעה וחצי, למרות שזו נסיעה של עשר דקות. אנשים ליוו אותנו ברגל ואני זוכר שכשהגענו לא יכולנו לספור כמה אנשים היו שם, אולי 100 אלף. הנפנו את הגביע מול כולם ואני יודע כמה מכבי אומרת לישראל ולתל אביב. אין לחוויה הזו מחיר ומי יודע האם היא בכלל תשוחזר. זו אחת החוויות המיוחדות שיכולות לקרות".
"מה רציתם מניקולה? מה שקרה למכבי זו אשמת ההנהלה, אבל הוא כבר התרגל שצורחים עליו שהוא אשם"
שונדוב אמנם שיחק במכבי רק חצי עונה, אבל הקשר העקיף שלו למועדון נמשך כאשר היה אחד מאנשי הסוד של ניקולה ווייצ`יץ`. השניים גדלו ביחד בספליט, התאחדו אצל הצהובים ועובדים עד היום במשותף כאשר לכל אחד מהם אקדמיית נוער משלו בקרואטיה.
החבר הכי קרוב שלך בקבוצה ההיא היה ווייצ`יץ`?
"כן, הוא היה הכי קרוב אליי. הגענו מאותו מקום, גדלנו ביחד ובילינו את החופשות שלנו ביחד עם המשפחות. אנחנו עוד בקשר עד היום, אנחנו מדברים בצורה יומיומית. הוא העביר את האקדמיה שלו לרייקה ואנחנו עכשיו עובדים ביחד, אנחנו משחקים אחד נגד השני ואנחנו ממשיכים לעבוד ביחד. לכל אחד יש אקדמיה משלו ואנחנו עובדים עם החבר`ה הצעירים".
אני מניח שאתה יודע איך נגמרה הקדנציה שלו כ-GM של מכבי
"בחייכם, הוא זכה ביורוליג כ-GM. מה עוד אתם רוצים? אתם לא הוגנים לגבי האנשים שלוקחים החלטות. חלקם טועים, אבל אתם לא מסתכלים מתחת לפני השטח. אתם בכלל לא מבינים שמכבי לא בטופ 10 מבחינת תקציב ואתם מצפים שהיא תמיד תהיה בפיינל 4. זה כל כך קשה להתחרות בקבוצות עם תקציב גדול פי 7 או 8. מכבי זכתה ביורוליג בלי שהיא הייתה בטופ 10 בתקציב ואף אחד לא נותן לו קרדיט על זה, נכון? ואז אתם אומרים `ניקולה עשה ככה וככה`. זה כל כך לא הוגן, אתם מאוד קשים ואתם לא לוקחים בחשבון את העובדות".
מאז הזכייה מכבי לא חזרה לפיינל פור, זו לא אחריותו בשנים שהוא ניהל?
"זה לא הוגן לניקולה. זו לא אשמת ניקולה, זו אשמת הבעלים. אם הם היו נותנים לו כלים הייתה לו קבוצה טובה. איך אפשר לא להיות טופ 10 בתקציב ולצפות לזכות ביורוליג? זה לא ריאלי, אתם מתמודדים מול ברצלונה, ריאל מדריד, צסק"א, אולימפיאקוס, פנאתינייקוס ויש להן תקציב בלתי מוגבל לשחקנים ואז אתם צורחים על ניקולה `למה אתה לא בפיינל פור?!`. אתם מאשימים אותו על דברים לא ריאליים, זה לא הוגן".
אתה חושב שהוא נפגע מהיחס שקיבל?
"ניקולה לא נפגע, הוא מקצוען ורגיל לדברים האלה. הוא רגיל שמאשימים אותו באופן קבוע על משהו. זה עסק ואני בטוח שהוא עשה את הטוב ביותר עם מה שהיה לו באותו רגע, הוא פעל רק לטובת הקבוצה אבל זה כל כך קשה להצליח כשאין לך כלים מתאימים".
אז מה צריך לקרות כדי שמכבי תחזור להישגים של פעם?
"היא חייבת להשקיע יותר כסף ולתת למאמן שלה כלים כדי לבחור את מי שהוא רוצה. הם צריכים להשקיע כסף באקדמיה שלהם כדי שיצליחו לייצר שחקני בית שישחקו בקבוצה הבוגרת. אתה צריך שיהיו לך ישראלים ברמה גבוהה. צריך זרים אבל הבסיס בכל קבוצה צריך להיות שחקנים מקומיים. קודם צריך לבנות בסיס מקומי ואז להשקיע כסף כדי שהמאמן וה-GM יבנו קבוצה טובה ויוכלו לחזור לפסגה האירופית. יש לכם אולם מעולה אבל צריך יותר מזה כדי לחזור לפיינל פור".
"בלבנון ביטלו לי חוזה כי אמרו שיש לי קשר לישראל. איראן? אני כבר לא יכול להסכים שכל מה שאנחנו חושבים לגביה הוא אמת"
בכל אופן, הסיפורים המשוגעים של שונדוב לא מסתיימים כאן. לאחר שעזב את ישראל שונדוב המשיך לטייל והמשיך לצבור חוויות על אף שלא מצא את עצמו ברמה הגבוהה בה אולי קיווה להשתקע. בפועל, הוא עשה את הדרך למועדונים בחוזים של חודש או חודשיים ועבר לא מעט קבוצות במהלך כל שנה ושנה. ב-2016 הוא הגיע ליעד לא שגרתי בכלל - איראן.
תגיד, לחבר`ה באיראן לא היה אכפת ששיחקת בישראל?
"כדי להגיע לאיראן הייתי חייב להוציא דרכון חדש. הגעתי בהתחלה לדובאי ואחר כך הייתי צריך לשנות דרכון כי הייתה לי חותמת מישראל. המאמן שלי אמר לי ששיחקתי בישראל ושאולי עדיף שאחליף דרכון כדי שלא יהיו לי בעיות. בסוף אם קצין המשטרה רואה חותמת ישראלית בכניסה למדינה הוא יכול לשלוח אותך הביתה. החלפתי דרכון ונכנסתי למדינות האלה בלי בעיה".
היה מקום שלא נתנו לך לשחק בו בגלל שהיית בישראל?
"הייתי אמור להגיע ללבנון, כבר היה לי חוזה טוב שחיכה לי במייל והם אמרו לי שבשבוע הבא אקבל טיסה. אז ההתאחדות עברה על התיק שלי וביטלה את החוזה בגלל ששיחקתי בישראל. אמרתי להם `הייתי שם 4 חודשים, לא יותר`. הם אמרו `לא לא, יש לך קשר לישראל וזו מדינה רעה`. לא הבנתי מה בכלל הקשר, הם לא נתנו לי הסבר רציונלי. רק ששיחקתי בישראל ושהחוזה מבוטל, זה היה כל כך טיפשי".
ולגבי איראן, למה הלכת לשם בעצם?
"רציתי להגיע בכוונה. רציתי לראות איך הם חיים שם. לא שאלתי בכלל כמה כסף אקבל. אמרתי לסוכן שלי שאני חותם לפני שהוא אמר לי כמה אקבל, רק שישלח לי את החוזה. רק כשהוא שלח הבנתי כמה אקבל. פשוט רציתי לשחק באיראן. זו מדינה מפותחת מאוד באופן מפתיע, האנשים מחונכים והם יודעים אנגלית בצורה טובה".
ואיך נראית המדינה הזו מבפנים?
"לא רואים את השפעת המערב כמובן. אני זוכר שאיזה בחור הגיע אליי ברחוב ושאל אותי `אתה רוצה לקנות קינדר בואנו או קוקה קולה? רוצה ביצת הפתעה?`. הייתי כזה `מה לעזאזל?!` ואז הבנתי שהדברים האלה לא חוקיים שם. היה שם שוק שחור לממתקים ומוצרים אמריקאים. יש לאיראן את החברות של עצמה, הם תלויים רק בעצמם ובעיניי זה טוב במובן מסוים. לדעתי זה עניין של זמן עד שהם יפתחו למערב כי כל הצעירים שם שונאים את השלטון ואיך שהוא מתייחס אליהם. החיים שלהם לא פשוטים אבל הם מאוד מחונכים ומנומסים. זו הייתה חוויה מעולה בשבילי".
קיבלת איזשהו מבט שונה ממה שציפית על איראן?
"בחמשת הימים הראשונים הייתי במלון וזפזפתי בטלוויזיה, הכל היה בפרסית. חוץ מערוץ חדשות אחד מעזה שהיה באנגלית. צפיתי בזה כמה שעות. כולם אמרו שם שארצות הברית מדברת בולשיט, שישראל מדברת בולשיט ושהכל שטויות. אמרתי לעצמי `לעזאזל, זו הפעם הראשונה שאני רואה דברים מהצד השני, זה מה שרציתי`. כולם אומרים שאיראן טרוריסטים, שיש להם נשק גרעיני ובלה בלה בלה... אנחנו מאמינים בזה אבל הייתי שם ואני כבר לא יכול לגמרי להסכים שזו האמת. תמיד יש שני צדדים למטבע ובשבילי זו הייתה חוויה טובה לראות את הצד השני. אתה לא יודע מה קורה בפוליטיקה וזה לא משנה לי. אני הייתי מסביב לאנשי כמוני שמתעסקים בספורט ואין להם מה לעשות עם כל היתר".
אז בכמה קבוצות שיחקת בעצם? יש כל מיני נתונים סותרים לגבי זה
"מה נחשבת קבוצה ששיחקתי בה? היה לי חוזה רשמי ביוטה ג`אז, הם שילמו לי ומעולם לא לבשתי את המדים שלהם, האם זה נחשב כקבוצה שהייתי בה? קיבלתי 500 אלף דולר מהם, היה לי שם חוזה. אתה סופר קבוצות סאמר ליג? אני שיחקתי שם, קיבלתי משכורת שם והעברתי איתם את הקיץ. אתה מבין? מה נחשב כקבוצה? אם סופרים את הכל אפשר להגיד שהמספר הוא 36 או 37, אם לא מחשיבים אז כנראה 25 או 26. זו שאלה קשה ואין לי תשובה ברורה".
זה נראה כאילו בשלב כלשהו זו כבר הפכה להיות מטרה, לשחק בכמה שיותר מקומות
"כן, אני רציתי לראות כמה שיותר. כשהייתי בן 31 ידעתי שלא אשחק עוד ברמה הגבוהה. אמרתי לעצמי שאנצל את הכדורסל כדי לראות עולם. המדינות המשוגעות ביותר שפנו אליי מהן, לקחתי את ההצעה. המטרה לא הייתה הכדורסל אבל המשכתי לשחק עוד שבע או שמונה שנים בפיליפינים, איראן, בחריין, דובאי, ניקרגואה. איזה קשר יש להם לכדורסל? כלום ושום דבר. זה לא היה ברמה גבוהה, שילמו לי טוב והייתי בריא אז אמרתי לעצמי למה לא?".
יש בך איזשהן חרטות על הדרך שבה הקריירה שלך הלכה?
"עברתי מסע ואני לא הייתי משנה דבר אחד ממה שעברתי בכל הקריירה שלי. אם הייתי צריך לעשות את זה שוב הייתי עושה פחות או יותר את אותן ההחלטות. זה בסדר, זה החיים, אי אפשר לדעת איך דברים יתפתחו. אני לא מתחרט על דבר אחד".
