זה שדואג לנעליים המתאימות
באמצע חודש אוקטובר 2022 פגשה מכבי תל אביב לראשונה העונה את מונאקו. הפאוור פורווארד הפותח היה אחד אלכס פויתרס, ששיחק כמעט 24 דקות ושיחק רע. כמה רע? מספיק רע כדי שמכבי תל אביב תיראה רע מאוד בדקות שלו. ומכבי תל אביב אכן נראתה רע מאוד במשך כמעט מחצית שלמה, עד שהרוחות של יד אליהו ביצעו קאמבק מטורף ראשון (מיני רבים) בעונת 2022/23. ג'ייק כהן נרשם בטופס, אבל צפה בעניין מהצד.
20:30 ב-5LIVE: מונאקו מול אנאדולו אפס במחזור הסיום ביורוליג
בראשית חודש מרץ 2023 נפגשו השתיים בשנית. ה-4 הפותח הפעם היה אחד בשם סולימאן בריימו, ששיחק מעל 10 דקות וברוך השם, היה קטסטרופה. כמה קטסטרופה? המון. זה לא רק מדד הפלוס מינוס או סטטיסטיקה רעה אחרת, למשל מדד יעילות שלילי, אלא שהוא בדיוק האיש שסידר למונאקו את המאצ'אפים בשני צידי המגרש ובעיקר הפריע. מכבי תל אביב שרדה רבע ראשון רע ואפילו ביצעה קאמבק נוסף, אך התפרקה בסופו של דבר וחטפה 19 הפרש בתוך פרצוף שלה. וז'ק כהן? הפעם הוא אפילו לא התלבש.
בעוד פחות משבועיים ימים יפגשו הקבוצות הללו בפעם השלישית, ואז הרביעית וכן הלאה. מונאקו עברה מספר תהליכים בעצמה, אבל מכבי עשתה וואחד דרך. דרך שאף אחד לא צפה או ציפה. כי המשחק ההוא, בחוץ מול מונאקו, או יותר נכון – המסקנות מהמשחק במונאקו, הפך והפכו את העונה של מכבי תל אביב, ממנו היא יצאה קבוצה אחרת, עם תובנות אחרות, עם מסקנות אחרות. וכן, זה לקח עוד משחק אחד נוסף אחרי, אבל גם עם פאוור פורווארד פותח חדש, אחד ג'ייק כהן.
וכן, אני יודע שזה טיפה מוזר לפתוח טור של סיום עונה סדירה עם שחקן שולי לכאורה, שאוחז בסטטיסטיקה של 3.3 נקודות למשחק ומדד יעילות אפילו נמוך מזה, אבל כשאנחנו באים לנסות ולהסביר את המהפך העצום הזה של נציגתנו המשוריינת, צריכים להתעכב על ז'ק. האיש שלא נספר שם. האיש שלא נספר גם על ידי המאמן שלו. בצוק העיתים, עם כמה פציעות שהצטברו ועשו רק טוב פלוס כמה תובנות מקצועיות שהפנים קואץ' קטש, נזרק ז'ק אל המערכה. וזה, גם זה, שינה את המומנטום מהקצה אל הקצה והוכיח שכשהדברים תופסים ושכשנהיה הסוויץ' הזה, לא בהכרח חייבים את השחקנים הכי מוכשרים, או הכי אתלטים, או הכי מתאימים - או הכי שחקני יורוליג.
במהלך המשחק מול ריאל מדריד, כמו גם לא מעט משחקים קודמים העונה, יצא לי לשבת או לעמוד ליד חבר שלי גור שלף ומדי פעם, כשראינו את החמישיה הצהובה ששוטטה על הפרקט, החלפנו בינינו מבטים של מה קורה פה. נו, אתם, יודעים, מבט של WTF. כזה.
מכבי תל אביב במתכונתה הנוכחית היא קבוצה שרוקדת על המגרש ומספקת כדורסל שגורם לך לרצות לרקוד. אוקיי, אולי לא אני, כי בכל זאת יש לי פתק מהנוירולוג, אבל הבנתם את הכוונה. היא יודעת לעשות את זה עם שחקני טופ יורוליג כמו הצמד BB, בולדווין את בראון. והיא יודעת לעשות את זה, מסתבר, גם עם כאלו שממש ממש, אבל ממש ממש ממש לא.
ג'ייק כהן מבין מה רוצים ממנו. איתו אפשר להריץ את הסכמות ההתקפיות של הקבוצה הזאת. הוא מרווח את המשחק, הוא מזהה את השחקן החותך, הוא מסוגל לייצר את המסירה הנכונה, הוא ערני מספיק כדי לבצע את החסימה המתאימה, רחוק מהכדור, שלכאורה אין לה השפעה ישירה על המתרחש, אך מעשית היא זאת שמייצרת את הריווח דרכו מצליחים לכבוש איזה ג'אמפר של בולדווין, או מגה דאנק של ניבו. אה, ואיתו ועם הרגליים הרעות וההגנה הבעייתית שלו, ואין לי שמץ של מושג איך ולמה, מצליחים כרגע אפילו לשמור. איכשהו.
רגע, שלא יובן אחרת בטעות. אני לא מנסה להאדיר כאן שחקן בכוח. בעונה הבאה, כהן אמור לחזור למקומו הטבעי בין קצה רוטציה לבין מחוץ לסגל. ככה זה אמור להיות. הוא לא באמת שייך לרמה הזאת. הוא לא באמת אמור לקבל את הדקות הללו. הוא לא אמור להיות שחקן חמישיה פותחת (או שחקן רוטציה בכלל) בקבוצת יורוליג בכלל או קבוצת יורוליג טובה בפרט. כל מה שאני אומר זה שכרגע, בים הטירוף שמסביב, הוא האיש שעוזר לזה לקרות. אם רוקדים להם צהובים מוכשרים מסביב, אז הוא לא באמת אחד הרקדנים. הוא כנראה זה שדואג להם לנעליים מתאימות, כדי שיהיה להם נעים ברגליים. אחלה ז'ק.
במסגרת ים החגים שמסביב, בין מצה למופלטה, חגג מי שחוגג גם את נס ז'לגיריס. ברכות לחוגגים, כמובן. וכן, הנס הזה עשה את ההבדל בקריירה של מועדון, בקריירה של פיני גרשון. אלמלא גוסטאס וכו וגו ודו, לך תדע מה היה קורה. סביר בהחלט להניח שדברים היו נראים אחרת לגמרי, כולל בכל הנוגע למורנו ורבנו גרשון.
עודד קטש הוא לא פיני גרשון, הוא לא מנהל משחק כמו פיני גרשון ובטח שאין לו רזומה כמו לזה של המאמן הכי רוקסטאר והכי מבריק שידענו. מצד שני, בכל מה שקשור למוח כדורסל, זאת כבר סוגיה אחרת שנותיר כרגע בבחינת צריך עיון. בכל מקרה, בואו נחזור לרגע למשחק שאחרי המפגש במונאקו. המשחק הביתי מול פנרבחצ'ה. זה שלווה בשריקות בוז צורמות של הקהל הצהוב, נוכח פעולת הפירוק וההרכבה שהעביר קואץ' איטודיס ביד אליהו הישן. ואז זה התהפך ומאז נפתחו שערי הסנופי דיסקו.
קטש כבר ניסה יורוליג ונכווה. קצת בצהוב ובכחול. קצת בירוק של פאו. כשלון נוסף, והפעם כמאמן בשל שפותח עונה, בואכה לחשושים על פיטורים, יכול היה להרחיק אותו לשנים רבות – ואולי לתמיד, מהליגה השניה בטיבה בעולם. שאגב, היא אולי השניה בטיבה, אבל היא הטובה ביותר בעולם. כן, יש הבדל. אם מכבי הייתה שולחת אותו הביתה בבושת פנים, זה יכול היה לגדוע ולפרק קריירה, או לפחות לקחת אותה אחורה ולשנות מסלולה באופן דרמטי. עד כדי כך. אבל קטש ניצח את פנר. ואולי ינצח גם את מונאקו. וגם אם הדברים לא יסתדרו בעתיד הרחוק או הקרוב במכבי תל אביב, יכול בהחלט להיות שאת הגושפנקה וכרטיס הכניסה שלו הוא כבר השיג. גם בגלל הנצחונות והמיקום, אבל גם בזכות הכדורסל.
לפעמים יש משחקים בודדים שמשנים עונות וקריירות. אגב, כזה היה גם ליו"ר הוועדה המקצועית של הצהובים, אחד דיוויד בלאט, שבו פגש במשחק ליגה את אילת (של קטש) והיה מרחק עוד מחצית אחת מללכת הביתה שלו. ואז התרומם השמעון, ולחש למי שלחש, ונכנס הפניני וידה וידה ידה נס מילאנו ומפגש קרוב ומבאס עם לברון ג'יימס.
בחזרה לקטש. כתבתי את זה בשבוע שעבר ואחזור על זה שוב. מכבי תל אביב, סיסטמטית, מאריכה חוזים ל(כמעט) כל שחקניה. בין אם הם אוחזים באופציות לשנים הבאות ובין אם לאו. בעונה הבאה, כך נראה, ישמר רוב רובו של הסגל שרץ כיום, עם כוכבית אחת סביב דארן היליארד. לכל מי שאחראי לעניין הזה, כולל האנשים שביצעו המהלכים בקיץ וכולל המנהל המקצועי החדש שדופק עבודה אז ועכשיו, על פי פרסומים זרים, סחטיין ושאפו.
רגע, ומה לגבי המאמן שמאחורי זה? כל יום שבו לא מכריזה מכבי תל אביב על מימוש האופציה וכו' מול קטש הוא יום מוזר, שמשדר המשך אי אמון במאמן שלה. אם מאמינים בכדורסל שלו או ביכולת שלו להשפיע על הסגל המסוים הזה, שהרי ישאר וימשיך, אז מה זה כבר משנה איך תסתיים העונה באירופה או בליגה? והעניין הוא, בהמשך למה שליהגתי לא מזמן, שעכשיו השתנו הדברים. מכבי תל אביב רשאית לקחת את הזמן ולהחליט מה שבראש שלה לגבי המאמן שלה. היא לא חייבת לו דבר וחצי דבר. לא בטוח שהמאמן שלה, מצד שני, כבר זקוק רק לה כדי להישאר מאמן יורוליג בעתיד הקרוב.
רגע, היה גם משחק ואיזה כיף של משחק היה. פייר? העונה הסדירה הזאת הייתה ראויה לסיום שכזה. של כדורסל כזה. בערב שבו הכל הולך לכיוון הצהוב, כולל הארכה שמסתדרת בבלגרד וכולל הארכה שמסתדרת בהיכל, מכבי שיחקה כדורסל נהדר – מבלי ששיחקה מצוין. אוקיי אוקיי, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל תהיו איתי רגע. הצהובים פגעו ב- 8 שלשות בסה"כ וב-25%. שזה רע. את ווייד בולדווין הרביעי כבר ראינו משחק כדורסל הרבה יותר טוב, עם כל הכבוד ל-8 האסיסטים שלו. ואתם יודעים מה? למרות שסיים עם 22 + 6, גם את לורנזו בראון קיבלנו כבר בגרסאות מרשימות יותר ועדיין 86 נקודות בזמן החוקי מול ריאל מדריד. ועדיין עוד 14 כאלו בהארכה, למרות חמישיה נטולת בראון.
גם אתמול, כשיד אליהו בגבה, ידעה מכבי תל אביב להתאושש ממחצית ראשונה לא מרשימה. גם הפעם, כמו למשל מול מונאקו, היא ידעה לעשות את זה עם בליץ קטן לקראת ההפסקה, הפעם בחסות בונזי קולסון. ריאל מדריד היא קבוצה הריבאונד הטובה במפעל? מכבי קטפה מולה 49 כדורים חוזרים. ריאל מדריד היא קבוצת ריבאונד ההגנה הטובה במפעל? מכבי לקחה לה 16 כאלו מלמעלה ומלמטה. וכן, מכבי תל אביב הצליחה אתמול, אולי לראשונה, לנצח את וולטר טבארס. לחשוף אותו הגנתית. להטביע לו על הפרצוף. לנטרל אותו התקפית. פשוט לנצח אותו עם ג'וש ניבו או רומן סורקין. וכשהוא בחוץ, לנצח את הגבוהים של הבלאנקוס עם שניהם ביחד.
מכבי תל אביב ידעה להראות אזורית ברגעים הכי משמעותיים של המשחק. ללחוץ. מכבי תל אביב ידעה לרכב על הרגליים האיטיות של צ'אצ'ו רודריגס ברגעים הכי משמעותיים של המשחק, שכללו שלשה תוצרת היליארד ומיד אח"כ חדירה על המזוקן שהובילה לסל קל של סורקין. מכבי תל אביב ידעה מה לעשות כדי לנצח. וכן, זה גם יכול היה ללכת אחרת, כדרכם של משחקים צמודים. אבל גם אם זהות המנצחת הייתה שונה, סביר להניח שהתחושה סביב הייתה שיש כאן קבוצה. שמשחקת כדורסל מרשים. שמבינה ויודעת.
מונאקו
טרם פתיחת העונה היה ברור לכו-לם ששלישיית הקו האחורי הכי חזקה במפעל שייכת למייק ג'יימס – אלי אוקובו – ג'ורדן לויד. אתם יודעים מה? ברמת שלישיה, יכול להיות שיש עדיין לא מעט שחשים כך. השלישייה הזאת, אבל לא רק היא, הובילה את מונאקו ששודרגה באמצעותה לפלייאוף שני ברציפות. ונכון, האולם הכהה של הקבוצה הזאת לא מרגיש מרתיע במיוחד, אבל את מונאקו ניצחו השנה רק 4 פעמים בבית: ברצלונה, ריאל מדריד, פרטיזן ופנר. יש לקבוצה הזאת עומק. יש לה אתלטיות, כולל דונטה הול. כולל צ'ימה מונקה שפירק למכבי את הצורה במשחק בצרפת. יש לה כמה שומרים מצוינים (ובראשם ג'ון בראון העצום, חצי מצמד האחיות בראון ששיחק בעונה שעברה בקאזאן. החצי השני, להזכירכם, משחק כעת בתל אביב). יש לה נסיון פלייאוף מהעונה שעברה, עת הודחה במשחק מספר 5 מול אולימפיאקוס אל מול עיניו הצופות של אחד דוראנט. יש לה גם אחלה הטבות מס.
ויש לה גם כמה בעיות. כאלו שהופכות אותה, בעיני, כנראה לקבוצה היחידה מבין האופציות האפשריות, שאותה ניתן לעבור בלי יתרון ביתיות. מונאקו יודעת שהיא פייבוריטית מול מכבי תל אביב, ובצדק, אבל מבינה גם שהפסד ביתי אחד יהיה גם הפסד ביתי אחד יותר מדי. על כך ועל עוד הרבה יותר, נלהג בהרחבה בהמשך הקרוב. מבטיח. עליי.
שלוש נקודות לקראת פלייאוף
היה כיף עד כה, לא? נראה לי שיהיה כיף גם בהמשך. שבת שלום.
