"לא קל להעלות על הכתב את מה שקורה בתחילת העונה הזו לאנדולו אפס", התנסח כותב שורות אלה לפני כחצי שנה במה שהוא קרא לו בזמנו 'רקוויאם למלכת היופי?', "מי שאשתקד הייתה בעננים כעת נמצאת כמעט מתחת לאדמה בפתיחת עונה מהגיהנום". הרבה מים עברו בנהר מאז, ועכשיו זה ככל הנראה הזמן הנכון להכות על חטא מחד, ולהסביר את הגדולה המרשימה באמת מאידך. זה הרגע לשרטט את המסלול של אנדולו, שקרטעה את דרכה וזחלה את המסלול המטורף.
צריך להודות על האמת, אנדולו אפס לא מזכירה את שהייתה בשנים האחרונות בכל הקשור לאיכות שהיא מציגה. ההתקפה האימתנית כבר לא נוצצת כמו פעם, שחקנים רבים עברו את השיא ונראה שלא יזיק רענון בחדר ההלבשה, כשעל יציבות בכלל שאין מה לדבר.
הברק של האלופה הלך ודעך, וגם היא עצמה יודעת את זה. אפשר להיכנס אל תוך המספרים עצמם, במרכזם ירידה מ-84.2 נקודות למשחק ל-81.62 ומ-40% לשלוש ל-36.5%, אבל בכל מקרה, מי שצפה במספיק שעות משחק של הקבוצה הטורקית בשתי העונות האחרונות בוודאי הרגיש את ההבדל. הנתונים הם לא יותר מעוד סימפטום ליכולת הפחות טובה, בדיוק כמו המאזן של ארגין עתמאן ביורוליג העונה עד לגמר (17:22, כולל הקבוצות הרוסיות) לעומת בשנה שעברה (14:27).
ובכל זאת, בערב יום שבת ה-21.5.22 עשוי ליפול דבר בכדורסל האירופי. הקבוצה המרגשת ביותר בשנים האחרונות יכולה לבסס את עצמה מעבר לכל ספק בשורה אחת עם הקבוצות הגדולות ביותר שנראו לפחות בעידן המודרני. החבורה המרגשת קרובה לחגיגה של פרק נוסף כחלק מהמסע המדהים.
למעשה, דווקא היכולת האנושית בדרך לזכייה הפוטנציאלית תהיה זו שתהפוך את העונה של הטורקים לגדולה יותר מקודמתה. אם אנדולו תהיה זו שתעמוד אחרונה, היא תוכיח שבדיוק כמו כל קבוצת פאר אחרת באירופה, זה לא באמת משנה איך אתה משחק עד לשלבי ההכרעה. שם, במעמדים הגדולים ביותר, כשכל היבשת מסתכלת, שם באמת נמדדת קבוצה אגדית.
יהיה אשר יהיה, אנדולו היא כבר קבוצה אגדית שכזו. מי בכלל היה מנחש בסוף 2018 שהנמושה שסיימה עונת יורוליג מסויטת במקום האחרון, תהפוך את עורה ובשלוש העונות הבאות תגיע לכל שלושת הגמרים? זאת עוד מבלי להחשיב את 2020, אז היא הייתה הטובה ביותר ללא כל ספק ונעצרה בעל כורחה על ידי המגפה.
באותו קיץ 2018 הטורקים ביצעו את שתי ההעברות שייזכרו כגדולות ביותר של העשור האחרון - וסיליה מיציץ' ושיין לארקין הצטרפו, ובהרמוניה מושלמת השתלטו על אירופה מבלי להביט לאחור. הדומיננטיות המטורפת של השניים, בדרך למה שיכולה להיות זכייה כפולה, מזכירה את ההשתלטות האדירה של הצמד שאראס את פארקר בתחילת שנות ה-2000 המאושרות במדי מכבי תל אביב. גם אז, כזכור, זה ננעל בריפיט ענק של אחת הקבוצות הגדולות שידעה היבשת.
פארקר ושאראס סיפקו באותן עונות ממוצעים משותפים של 32.8 נקודות, 8.6 אסיסטים, 5.3 ריבאונדים, 53.3% לשתיים ו-42.2% לשלוש. מעניין האם האמינו בעצמם שכעבור 17 שנים צמד אחד ירים את הראש ויציג ממוצעים כמעט זהים. מיציץ' את לארקין עשו את מה שהיה אפשר רק לדמיין ועם 32.2 נקודות, 9.6 אסיסטים, 5.2 ריבאונדים, 55.5% לשתיים, ו-37.5% לשלוש הפכו את עצמם לאגדות אמיתיות, בדיוק כמו האמריקאי והליטאי של פיני גרשון. זו לא הפעם הראשונה שהטורקים זוכים להשוואה מחמיאה לאותה מכבי ת"א הבלתי נשכחת. בפועל, זו הקבוצה הראשונה מאז אותה חבורה היסטורית שיכולה להסתכל לה בעיניים.
אנדולו כבר הוכיחה שהאימפרייה לא נפלה, להיפך. היא חוותה משבר שאף אלופה מכהנת לא חוותה ובכל זאת הצליחה לפלס את דרכה בדרך למשחק על התואר, בו היא אפילו עשויה להיחשב לפייבוריטית בעיניי רבים. הריפיט נמצא מרחק נגיעה ואם הוא יושג, ספרי ההיסטוריה ישוכתבו פעם נוספת, והאגדה ושמה אנדולו אפס תשלים את אחת העונות המרשימות אי פעם.