איזה כיף יהיה בסוף השבוע הקרוב בוויטוריה-גסטייס, בירת חבל הבאסקים, שמארחת של פיינל פור 2019 בליגה השנייה בטיבה בעולם. כי נכון שפלייאוף ה-NBA שמתרגש עלינו בימים האחרונים החזיר (ובגדול) את האמון שאבד ללא מעט אנשים בסוג הכדורסל שמשחקים שם בליגה הצפון האמריקאית, אבל עדיין: ערבי סיום העונה ביורוליג הם משהו אחר.
למה אחר? כי ערבי הפיינל פור משלבים לנו שני אלמנטים משמעותיים. מצד אחד געגוע לענף אותו חונכנו לאהוב. כלומר, כזה שמשלב כדורסל שבו הדמויות הבולטות הן לרוב אלו שמנהלות את הקרבות מאחורי הקווים, ולאו דווקא הסופר סטארים שעל המגרש, עם אגרסיביות הגנתית שאט אט הולכת ומתפיידת לה מהמגרשים והליגות השונות, ועם שחקנים בגדלים שכבר כמעט ולא רואים יותר מחוץ לעולם שסוגד בעיקר לסטרץ' 4 ו-5.
ומצד שני, ולאחר שכל זה נאמר, יש כאן חבילת כישרון מזוקקת בכל אחת מ-4 הקבוצות, שמורכבת משחקני NBA לגיטימיים בעבר, בעתיד וגם בהווה - שפשוט מעדיפים לשחק ביבשת הישנה מסיבות שונות. ובעונת היורוליג הנוכחית, שבה חזינו במספר קבוצות שסחבו את המפעל הזה מעט מטה, רמת המשתתפות בפיינל פור לא נפגעה, כאשר כנראה שההיפך הוא הנכון.
שלושה מועדונים הפכו בעונות האחרונות את טורניר הפיינל פור לרכוש הפרטי שלהם. וגם העונה המשיכו צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד ופנרבחצ'ה להפגין דומיננטיות מוחלטת בליגה של ג'ורדי ברתומיאו. ואתם יודעים מה? השליטה הזאת לא אמורה להיות מובנת מאליה. כי נכון, הכסף הגדול נמצא אצל השלישיה הזאת. ועדיין, לא פשוט בכלל, אפילו ברמת אימפריות בסדר הגודל הזה, להחזיק מעמד כשמאבדים MVP מפעל כמו מילוש תאודוסיץ', לוקה דונצ'יץ' או אחד שכמעט היה שם ושמו בוגדן בוגדנוביץ'. ולצורך ההמחשה, הזכרנו כעת רק כוכב עורק אחד מכל אחת מאלו.
אז דקה ושליש לפני שחגיגת פיינל פור היורוליג יוצאת לדרך, נצא ברשותכם ונבדוק אלמנט אחד לגביו כדאי לשים לב ביחס לכל אחת מהשלישייה הזאת. ואחר כך נדבר קצת על הקבוצה הרביעית שהצטרפה לה השנה, כאשר אנדולו אפס תפסה הפעם את המקום אותו זכו לאייש בעונות הקודמות ז'לגיריס קובנה ואולימפיאקוס של יאניס ספרופולוס. וגם נבדוק, ברמה הכי פרובינציאלית, מה חסר למכבי תל אביב להיות זאת שמשתחלת פנימה במקרה.
ריאל מדריד
אמנם מפתה לדבר על היום שאחרי לוקה דונצ'יץ', כשפקונדו קמפאצו נושא על גבו הצנום כמעט את כל עמדת הרכז אצל אלופת אירופה המכהנת, אבל בואו נתמקד הפעם בענייני גודל. החמישייה הפותחת של פבלו לאסו במשחק מספר 3 מול פנאתינייקוס הורכבה מקמפאצו אחד קטן ולצידו ג'פרי טיילור, רודי פרננדס, אנתוני רנדולף ו-וולטר טבארס. כלומר שני פורוורדים גבוהים ואתלטיים בעמדות 2-3 ולצידם מפלצות אדם בגובה 2.11 ו-2.21, בהתאמה.
אוקיי, אז אולי זה לא סייז כמו של החמישייה הפותחת במילווקי הנוכחית, אבל היכולת לשחק כדורסל בגדלים כאלו היא אמנות נשחקת ונשכחת בענף שמצוי עדיין תחת השפעת הסמול-בול ואשר חרד מהמשמעויות ההרסניות של חילוף הגנתי שיכריח גבוה מגושם להתמודד עם גארד קל רגליים. וכאשר לאסו מביט אחורה אל הספסל, הוא מוצא שם - ומשתמש משם - גם בטריי תומפקינס, גוסטבו איון ופיליפה רייס. אה, ועד לא מזמן גם באוגניין קוזמיץ' על 213 סנטימטריו.
בפיינל פור הקודם המתין צמד המפלצות לתורו לעלות מהספסל. וגם אז, למספר דקות מצומצם יחסית לעונה הרגילה, וגם בהן היה רנדולף רחוק מלהרשים. העונה, כשהקו הקדמי של אלופת היבשת נושא תפקיד חשוב יותר מאשר לפני כן, מעניין יהיה לראות אם האנשים הגדולים שבפנים יכולים לקחת צעד קדימה. לפני עונותיים הניפה פנרבחצ'ה של אוברודוביץ' גביע כשהיא מציגה לראווה את אקפה יודו ואת יאן וסלי בפנים. אבל לצידם כיכב בוגדונוביץ'.
על הסגל של ריאל בעונה שעברה כבר דיברנו מספיק. אם יניפו הבלאנקוס עוד גביע השנה, במצבו הנוכחי של סרחיו יול ועם כל הכבוד לתחבולות של קמפאצו, זאת תהיה אולי האלופה האירופאית עם הפער הכי גדול בין העומק בעמדת מובילי הכדור לבין האיכות של הקו הקדמי מאז ריאל מדריד של 1995. זאת של ארווידאס סבוניס וג'ו ארלאוקאס.
פנרבחצ'ה
מייק בודנהולצר, מאמנה של מילווקי באקס, היה ידוע בליגה ההיא כמי שמיישם את תורתו של מאסטר גרג פופוביץ', מרגע שנטל את שרביט האימון באטלנטה הוקס. אטלנטה שלו יישמה כדורסל בשליטה יחסית, שבה מוציאים לפועל בתדירות גבוהה יחסית וברמת ביצוע מצוינת אלמנטים התקפיים קבוצתיים מורכבים. ואז זה נגמר. ואז הוא עבר למילווקי. ואז הוא הבין מה צריך לשחק כיום בהתקפה כדי לנצח: כלום. עזבו תרגילים מורכבים ועזבו שטויות. תורידו את הראש למטה ותעברו לשחק את הכדורסל הכי פשוט או בסיסי שיש. וזה הספיק עד כה למאזן הטוב בליגה.
ועכשיו בחזרה לעניינינו. מבלי שטרחתי לבדוק, אני משוכנע שז'ליקו אוברדוביץ' בז לכדורסל של האמריקאים האלה. ואחרי ששינה את איך שהכדורסל האירופאי נראה עם פנאתינייקוס בגרסת דיאמנטידיס והפיק אנד רולים שלו, החליט לשנות כיוון עם הכדורסל שהוא מריץ באלופה הטורקית. ולמעט אצל יורשו המיועד שרונאס יסיקביצ'יוס, אף אחד לא משחק כדורסל בשליטה כמו פנר. ואף אחד לא מריץ תרגילים מורכבים, לפעמים על גבול ההזויים, כמו ז'ליקו אוברדוביץ'. עם תרגילים ארוכים שמשלבים לעיתים כמות אלמנטים שמספיקה לפלייבוק שלם בקבוצות אחרות, הסרבי מוצא את הדרך גם לכפות את רצונו על משחק ההתקפה שלו. אבל גם, וזה הטריק הגדול, לאפשר לשחקנים שלו לפרוח ברמה האישית תחת הסיסטם הסיזיפי הזה.
פנרבחצ'ה מתייצבת לפיינל פור הזה חבולה וקצרה, כשדומה שההיעדרות של ג'יג'י דאטומה היא המשמעותית מכולן. אם יצליח השועל להניף גביע נוסף, בפיינל פור ה-18 שלו, זה יהיה גביע של שיטה. או אם תרצו, גביע של שליטה.
צסק"א מוסקבה
כשהוא נושק לגיל 33, מסיים לו סרחיו רודריגס עונה לא מרשימה במיוחד בקבוצה של דימיטריס איטודיס. ממוצע הנקודות של 9.9 למשחק, לשם המחשה, הוא הנמוך ביותר שלו ביורוליג מאז עונת 2012/13. והאיש שהגיע לבירה הרוסית כמחליפו היקר של מילוש תאודוסיץ' היה רחוק מלספק את הסחורה גם בפיינל פור הקודם שלו, עת קרס מול האקסית ממדריד בשני צידי המגרש.
משך שנים נראה היה רודריגס כנפגע העיקרי מרוטציית החילופים של פבלו לאסו בריאל. בעונת 15/16, למשל, הוא פתח בחמישייה ב-10 משחקי יורוליג בלבד, ושיחק פחות מ-24 דקות בממוצע למשחק. וזה עוד הישג גדול לעומת העונה הקודמת, בה עלה בתחילת המשחק בשני משחקים בלבד (!!) ושיחק בממוצע פחות מ-22 דקות. נו באמת, נהגו מלהגים מסוימים לרטון, הפבלו לאסו ההזוי והשטויות שלו. איך, לעזאזל, הוא מספסל את המזוקן הכי מוכשר בצד הזה של האוקיינוס?
אבל השנים חולפות נוקפות להן, ורגע לפני קבלת החלטות קריטיות הצפויות במשרדים במוסקבה בקיץ הקרוב, מעניין יהיה לראות אם יוכל רודריגס להוכיח עוד כמה דברים. להראות שהוא מסוגל להחזיק מעמד הגנתית ולא לאפשר לכל מתנגד לחלוף על פניו בקלילות - אותה הקלילות שהזיקה לא אחת לקבוצה הנוכחית שלו ולקבוצה המיתולוגית שלו. להראות שהוא יכול לאפשר למשחק ההתקפה לזרום ביחד איתו ולא להפוך אותה לחד מימדית, כזאת שמתאימה לשחקן שהוא אינסטנט סקורר שעולה מהספסל. כזאת שמתאימה לג'וקר ולא לבעל הבית.
אנדולו אפס - או ליתר דיוק, מה יש לאנדולו אפס שאין למכבי תל אביב?
מתחילת העונה אנחנו חוזרים, פעם אחר פעם, על אותה התזה בעניין הקו האחורי של מכבי תל אביב. ואם אנחנו בסיומה של עונה, הגיע הזמן לשוב ולאזכרה. עת הלחימה לה יחדיו את הקו האחורי סקוטי ווילבקין & ג'רמי פארגו, שאפה אלופת ישראל להראות שבניגוד לעונות שלפני, הפעם היא שיחקה אותה עם גארדים מהשורה הראשונה של התחרות. אוקיי, אז לא הראשונה, אבל השנייה. שזה כבר שדרוג משמעותי לעומת האסונות להן התרגלה.
ועם כל הכבוד לכוכבית הגדולה סביב פציעתו המשמעותית של פארגו מתחילת העונה, סביר להניח שהרוב מסכימים שגם השאיפה הזאת התבדתה. כשהביטו הצהובים ימינה ושמאלה במהלך העונה, הבינו שהם רחוקים מלעמוד ברף לו ציפו, כשלפחות מחצית מקבוצות המפעל נראו טוב מהם ולו רק בקטגוריה הזאת.
כולל, ובמיוחד, אנדולו אפס. עוד לפני שהשכיבה חבילה של כסף על שיין לרקין, החתימה הקבוצה של ארגין עתמאן (בכל מובן של המילה) את רודריג בובואה, ולפניו את וסילי מיציץ' - שחקנים שרמת השכר שלהם יכולה הייתה להנחית אותם, בלי מאמץ עילאי, גם אצל ניקולה וויצ'יץ'. אבל מכבי, כדרכה, חיפשה ואיתרה את השחקן הלא נכון.
מיציץ' הגיע לקיץ 2018 כשהוא מוכן. כבוגר פרויקט מגה לקס של סוכן העל הסרבי מישקו רזנטוביץ', שם שיחק לצידם של שחקנים אלמוניים דוגמת בובאן מריאנוביץ' וניקולה יוקיץ', עבר מיציץ' מספר תחנות עד שנחת בבית הספר הגבוה לכדורסל של שאראס בקובנה. ואחרי שסיים את לימודיו, הוא היה מוכן מתמיד לחיים האמיתיים.
איתו, יש לארגין עתמאן קו אחורי עם סייז, פיזיות ואיי קיו כדורסל עליו יכולים בתל אביב רק לחלום. איתו, משחקת אנדולו אפס את כדורסל הפיק אנד רול התדיר והמרשים ביותר באירופה. ואיתו, למרות הסגל הדליל יחסית של הקבוצה השנייה מאיסטנבול, יש לאנדולו אפס סיכוי להציק (ומעלה) למועדוני העל של היורוליג בפיינל פור 2019.
ומכבי תל אביב? כל עוד לא יוכח אחרת, היא תמשיך להיות המועדון ההוא באירופה שבוחר בשחקנים הלא נכונים. מהמקומות הלא נכונים. בגדלים הלא נכונים. עם הדרכונים הלא נכונים. מהסיבות הלא נכונות. בעיתויים הלא נכונים.
וכל עוד לא יחול שם שינוי משמעותי, תמשיך הקבוצה שהייתה לה פעם מדינה לשבת ליד מסכי הטלוויזיה, בסוף שבוע בכל חודש מאי, ולצפות בעיניים כלות בקבוצות העילית של אירופה, אשר מונהגות על ידי מאמני עילית, ואשר הוכיחו שהן יודעות כיצד בונים קבוצות שמנצח ביורוליג. בניגוד למכבי תל אביב, שכבר מזמן לא יודעת איך בונים קבוצה מצליחה.
למעקב אחרי עמוד הטוויטר שלי, לחצו כאן.
