בשבוע שעבר התחלנו לסכם כאן את העונה האירופאית של מכבי תל אביב. דיברנו וליהגנו על ניקולה וויצ'י'ץ' וקבלת ההחלטות בבחירות שביצעה מכבי בקיץ האחרון, בדרך לשלוש מסקנות (סובייקטיביות לגמרי):
א. למרות הנסיבות המקלות ובמיוחד היותו של הסגל הנוכחי חדש לגמרי, הרי שעונת היורוליג של מכבי תל אביב היא כישלון חד משמעי.
ב. בחירת השחקנים של מכבי לקראת עונת 2017/18 היא לא יותר מבינונית. ניתוח מכלול העמדות מלמד, בראיה לעונה הבאה, שקשה לאתר מתוך הסגל הנוכחי שחקן חמישיה מתאים.
ג. מאחר שמי שקיבל את מכלול ההחלטות המקצועיות העונה (ולא מעט מההחלטות המקצועיות גם בעונות הכושלות הקודמות) הוא זה שאמור לקבל אותן גם בעונה הבאה, הרי שלא רק שהעתיד נראה בינוני, אלא גם מייאש.
ועכשיו הגיע הזמן, אומרת אמי, לדבר על המאמן. נצא כאן, ברשותכם, למסע מפותל שבו נדון באחריותו של המאמן החדש ישן של מכבי ת"א, נבן ספאחיה, להישגים שלא השיגו בעונת היורוליג הנוכחית ונשאל את עצמנו מהי הסבירות לתוצאות טובות יותר בעונה הבאה.
ונתחיל, כמובן, בקטילות. גם אם נניח בצד אינטרסים שונים ומשונים של אלו שמבקרים את ספאחיה מתוך הפוזיציה, בין מתוך שנאת זרים מובנית ובין מתוך מאוויים אחרים, הרי שדומה שהאיש הרוויח ביושר את רוב רובן של הכניסות החזיתיות בו.
בראש ובראשונה, בשל העובדה שמכבי ת"א שלו התדרדרה ככל שהעונה התקדמה. אז נכון - הקלישאה לפיה המאמנים הגדולים יודעים כיצד להביא את הקבוצה אותה הם מאמנים לשיא ברגע הנכון, כאילו שקיימת איזושהי דרך אמפירית לייצר גרף התקדמות כזאת, היא מקושקשת בדומה לקלישאה לפיה אין יום רע בהגנה. לאף מאמן בעולם אין את הנוסחה המדויקת כיצד להביא לפריחת הדובדבנים בדיוק במועד – ולכל קבוצה ולכל שחקן יש יום רע בהגנה. ולמרות זאת, קבוצה ולה מאמן דומיננטי ואיכותי אמורה להשתפר ולהיות טובה יותר בשלבים מאוחרים יותר של העונה ולא להיפך.
מכבי תל אביב פתחה את העונה בצורה איכותית ומפתיעה. כל כך מפתיעה, יתכן, עד שהרימה את הציפיות – בחסות סדר משחקים קליל ובלתי סביר בעליל - לרמה שאיננה ריאלית. היא הציגה לראווה הגנה מתואמת יחסית ואגרסיבית יחסית, שאיננה מאפיינת בד"כ קבוצות חדשות מהניילונים. היא הצליחה לשלוט בקטגוריית הכדורים החוזרים בשני צדי המגרש, למרות שאין לה בסגל, לפחות על הנייר, שחקן שאמור להיות מפלצת ריבאונדים בלתי ניתנת לעצירה. והיא אפילו הראתה, לפרקים, יכולות התקפיות מפתיעות ביחס לפוטנציאל ולכשרון האינדבידואלי. אה, והכי חשוב – היא הרגישה בריאה ובשליטה. ספסל מגובש, מאמן קר רוח וסוג של שיטה שנראית מקובלת על כולם. וכל זה, אבל ממש כל זה, חלף, תם ונשלם בסביבות סוף חודש דצמבר 2017.
כחלק בלתי נפרד מאותה התדרדרות כללית, ספאחיה לא נטע בנו, או באף אחד אחר, את התחושה שיש בידיו היכולות לתת פתרונות לבעיות שצצו בתחילת או במהלך העונה. למשל סוגיית הגובה שאין בקו האחורי. הלחים מי שהלחים את הסגל הזה בקיץ, סביר שנושא גודל הגארדים לא בדיוק עמד לנגד עיניו. וכך הוחתמו גם ג'קסון, גם קול וגם דיברתולומיאו הנמוכים (מדי?) באותו הסגל. והיו לא מעט קבוצות שהצליחו לשבת על הבעיה הזאת ולהעניש את הצהובים יותר מדי פעמים. את הגארדים לא ניתן לאמנם להגביה, אבל את הרגליים המהירות והזריזות שלהם ניתן לנצל על מנת לייצר יתרונות הגנתיים אחרים. וזה לא קרה.
או למשל הגנת הפיק אנד רול של מכבי, שאפשרה ליריבות להרים פעם אחר פעם את הפרחוסקיים של העולם להתמודד עם החסימה הגבוהה ולהעניש בדאנקים מהדהדים את הצבע שנותר פרוץ וחשוף.
רגע, אבל למה ללכת מיקרו? בלי להיכנס לפרטי פרטים, מכבי הפכה במרוצת השנה מקבוצה הגנתית ראויה לקבוצה הגנתית נוראה. ולזה אחראי המאמן.
או למשל ההתקפה המסודרת של מכבי. בתחילת העונה הצליחו הצהובים להבליט את היכולת לנצל מהלכי בידוד של דשון תומאס (בעיקר עם הגב לסל) ונראו אינטנסיביים ותנועתיים באופן יחסי. ככל שהתקדמה העונה, נותרה מכבי של ספאחיה עם רעיונות ותרגילים התקפיים דומים למדי, אבל עם רמת ביצוע שנשחקה ככל שהיריבות הפכו מתואמות יותר. ספאחיה המשיך לנסות את אותם הדברים שהמשיכו שלא להצליח. למה? יתכן שהוא עקשן מדי. יתכן שזה כל מה שהוא מכיר.
כחלק בלתי נפרד מענייני ההתקפה המסודרת, יש גם את נושא קצב המשחק. כתבנו כאן רבות שהרצון של ספאחיה בשליטה, או שמא השמרנות המיושנת שלו, מנעה ממנו ללכת עד הסוף עם היכולות של ג'קסון את קול ולהכתיב קצב משחק וסגנון משחק פרוע – אך יעיל ומתאים למה שיש. הפחד הקמאי והבלתי מוצדק של ספאחיה מאיבודי הכדור של מכבי גרם לו להרים את ההנד ברייק ולמנוע ממנה להתפרע. נו, אז מכבי תל אביב מודל 17/18 ממוקמת רביעית (לטובה) בקטגוריית איבודי הכדור, אבל את העונה היא תסיים במקומות 9-10. למי שתוהה, הקבוצה שמאבדת הכי מעט כדורים במפעל השני בטיבו בעולם היא מילאנו. אחריה הכוכב האדום, אנדולו אפס, מכבי ו-ולנסיה. כלומר, כל המובילות בנושא איבודי הכדור אינן חלק מתמונת הפלייאוף ביורוליג. ומי מאבדת הכי הרבה כדורים? ז'לגיריס הנהדרת והחכמה של שאראס.
ומה לגבי שיפור ברמתם והתאמתם של שחקנים? למעט דיאנדרה קיין שהפך מנגר מדופלם לקלע א-לה אוסקר שמידט (צוחקים, כן?) ואולי גם ארט פרחוסקי שהתחיל נורא והמשיך בסדר גמור, קשה להצביע ולו על שחקן אחד שהתקדם או נראה טוב יותר בסיבוב השני מאשר בזה הראשון. ההיפך הוא הנכון. ולא פחות חמורה היא העובדה שהשילובים שלא הצליחו בהתחלה, ממש לא הצליחו גם בסיום. ובמיוחד בכל הנוגע לציוות של ג'קסון את קול, שני השחקנים שאמורים היו להוביל ולמשוך את העגלה הזאת קדימה. בשום שלב של העונה לא נראה היה שנמצאה הנוסחה לאפשר מגורים משותפים של שניהם באותה החמישיה. וזה רע.
ומה לגבי סגנון משחק? ומה לגבי רוטציית החילופים או ניהול המשחק? ומה בנוגע לקידום ישראלים צעירים (ובמיוחד יובל זוסמן)? הכול אפור, בינוני וממש לא מרשים.
אבל יש כאן גם צד שני. בסופו של דבר, אם נצא לרגע מניתוחים מקומיים וירידה לפרטי פרטים, צריכים לזכור איזו חפיסת קלפים חולקה כאן. ספאחיה קיבל לידיו השנה קבוצה חדשה, שבה כמעט שאף אחד לא מכיר אף אחד אחר. ולא רק שחדשה הקבוצה, אלא גם לא מרשימה בעליל. לא נחזור על הניתוח מהשבוע שעבר ביחס לבניית הקבוצה, אבל גם גדולי המסנגרים על מקבלי ההחלטות הצהובים לא יוכל לטעון שחומר השחקנים שרעה השנה ביד אליהו הישן שווה מקום בשמיניה הראשונה של היורוליג. והיי – הוא באמת לא סיים את העונה בשמיניה הראשונה של היורוליג.
כלומר, ספאחיה הוכיח שהוא יכול להוציא מחומר השחקנים שבידיו בערך את מה שהוא שווה. ואיך שלא תסובבו את העניין, זה לא רחוק מהדבר שמצופה ממאמן. בטח כזה שעשה כמה דברים בקריירה שלו. ומכאן נעוץ אולי ההבדל בטקסטים כאן בין היחס לוויצ'יץ' ולבין ספאחיה. לכאורה, הם שווים התייחסות דומה. הראשון קיבל תקציב בינוני ובנה סגל בינוני. השני קיבל סגל בינוני והשיג תוצאות בינוניות. העניין הוא שהראשון לא הוכיח, מעולם ולעולם, שהוא איש מקצוע טוב, אם בכלל. השני עשה כמה דברים מוצלחים בקריירה שלו והצליח לזכות בתארים במקומות שבהם אימן סגלים ראויים. אם כך, יתכן בהחלט שיוכל להצליח לעשות זאת במכבי, אם רק יקבל לידיו את החומר המקצועי המתאים.
נו נו, אז עכשיו זמן הכרעה, לאחר שדנו וניתחנו מכאן ומשם. בהתבסס על עונת היורוליג בלבד, האם צריכים הבוסים הצהובים לכבד ללא היסוס את חוזהו של ספאחיה לעונה נוספת או שמא ראוי העניין לבחינה מחודשת? שני דברים משמעותיים שלא נדונו כאן עד כה אמורים לעשות את ההבדל, לחובתו של המאמן שהגיע מה NBA. והם משמעותיים יותר מכל התעסקות באלמנטים המקצועיים בהם דשנו.
קודם כל, מעמדו של ספאחיה. יותר מכל, מכבי תל אביב זקוקה למאמן חזק. לאו דווקא מול השחקנים, אלא מול הבוסים הצהובים. היא זקיקה למאמן שיוכל לכפות את דעתו על ההנהלה. כזה שיהיה מבחינתה אוטוריטה מספיקה על מנת שתשעה לבקשותיו. כמו פיני גרשון בשיאו, מאמן שההנהלה – גם אם תחרוק שיניים – תאלץ ליישר עמו קו. למשל בנושא חיזוק הקבוצה. מכבי תל אביב נתקעה, גם (אבל לא רק) מקצועית - כבר לפני חודשים מספר. כל איש מקצוע בעל שכל ישר יכול היה להבחין בכך. על פי פרסומים זרים, גם ספאחיה אבחן שהקבוצה הזאת זקוקה להקזת או הזרקת דם חדש. לאו דווקא כדי להנחית איזשהו סופרסטאר, אלא כדי לטפל בכל מיני אלמנטים שזקוקים לרענון או תיקון. ואם הנהלת מכבי לא רצתה ללכת לכיוון הזה, בין מסיבות כלכליות ובין מטיעונים של מצקצקים למיניהם, שיודעים לספור כמה זרים שהגיעו למכבי במהלך העונה - החל מהמאה הקודמת – הצליחו במדים הצהובים כחולים, אז ראוי היה שידפוק על השולחן ולא יוותר עד שתתקבל דעתו.
השני, נושא הלחץ. ספאחיה הונחת כאן, אולי לפני הכל, כי מכבי הייתה זקוקה למאמן קול. אחד שיודע להישאר רגוע ולהרגיע. וכאן בדיוק המקום המובהק שבו הפער בין הציפיות המוקדמות לבין החיים עצמם איננו סובל הזדמנות שניה. ידע מקצועי, יכולות ניהול משחק וכן הלאה הם דרישות תפקיד חשובות למי שרואה עצמו מועמד לאמן את הקבוצה שפעם הייתה לה מדינה, אבל קור רוח חשוב יותר. נבן ספאחיה הולך וקורס לנגד עינינו ממשחק למשחק ומהפסד להפסד. במשחקים, בראיונות ובמסיבות העיתונאים. וזאת הנקודה המשמעותית מכולן.
מכבי תל אביב יכולה להסתדר גם בלי עילוי טקטי על הקווים. ספק רב אם היא יכולה להמריא עם מאמן שלא יכול להתמודד עם הלחץ שהמועדון הזה יודע לייצר.