MVP
לקראת סיומו של הטור הקודם, לאחר הניצחון הנאה על פרטיזן בלגרד, הצעתי ליושבי יד אליהו הישן להחל במסורת קריאות MVP קצובות, שמיועדות ללורנזו בראון, כבר ממשחק הבית הבא מול אלבה ברלין. אני עדיין חושב שזה רעיון לא רע. אבל אם כבר רוצים לדייק את העניין, אפשר לחשוב על הצעה משודרגת לטובת אוהדי מכבי תל אביב. החל ממשחק הבית הבא, אני ממליץ ומציע להחל בקריאות MVP קצובות של הקהל – אל הקהל.
לורנזו בראון עזר לצהובים לנצח לא מעט משחקים עד כה. 11 אלף האנשים שבגבו עזרו הרבה יותר. עזבו רגע, אם אננניייי מייצג את בעלי המנויים, אני מציע להם להיכנס למו"מ עם בעלי הבית ולהגיד להם מילים כמו מענק, בונוס, בונוס נצחונות (וסטופקס). אנחנו יכולים ללהג מכאן ועד שם על טקטיקות, גרף שיפור ורוטציות הגנתיות, אבל מי שניצח עד כה אלו האנשים שמרעידים את תקרת ההיכל. והראיה לכך היא איך שאותה הקבוצה בדיוק משחקת כשהיא רחוקה מהבית. ונכון, מכבי כבר ניצחה פעמיים בחוץ. ונכון, נציגתנו המשוריינת לא הציגה עד כה ולו משחק טוב אחד בניכר. והאמת? גם לא הרבה יותר מכך כשהיא שיחקה בארץ הקודש.
הכי קל ומתבקש לנתח את המשחק אתמול בפרמטרים של אנרגיה. מותשת ומרוקנת לאחר הקרב מול פרטיזן ברביעי, הגיעה מכבי תל אביב לאואקה כשהיא לאה ומתקשה לגייס כוחות. זאת, בטח מול קבוצה שנחה עוד יום אחד וכו' וגו' ודו'. ו-וואלה, אי אפשר להתעלם מהגורם הזה לאופן שבו נראתה הקבוצה של קטש. ו-וואלה, היא נראתה רע.
במקביל ו/או לחילופין, אנו צריכים לשאול עצמנו שאלה נוספת: מהיכן היוהרה לדבר על עדיפות מקצועית ברורה וחד משמעית של מכבי תל אביב, אפילו על פניה של קבוצה בינונית ומטה כמו פאו, כשמשוטטים על המגרש שחקנים כמו ג'ייק כהן (חמישייה, כן?) או ג'ון דיברתולומיאו (כמעט 13 דקות של תרומה שלילית)? וזה עוד לפני שדיברתי על שחקנים נוספים, כולל כאלו שהצטיינו אתמול, שטרם הוכיחו שהם שווים יורוליג בכלל או שחקני רוטציה בקבוצת פלייאוף ביורוליג בפרט.
כאשר ניסינו לאמוד את כוחה של הקבוצה הזאת, בקיץ האחרון, התייחסנו גם ובעיקר לעומק התאורטי בקו האחורי, שכלל כמובן את הסופרסטארים בולדווין ובראון, אבל בנוסף היו גם היליארד והולינס. אז היליארד כבר מזמן אמון על מחיאות כפיים קצובות על הספסל, בעוד הולינס פיהק לו משהו כמו 3 דקות על הפרקט באתונה, בעוד ג'יילן אדאמס וג'ון די מקבלים את הדקות שלהם ומספקים ביחד 0 נקודות ומדד יעילות שנעצר על מינוס 6.
רוצה לומר: ה-MVP האמיתיים של המועדון הזה מאפשרים לשחקנים שאינם מתאימים, או ודאי שאינם מספיק טובים, לשחק הרבה הרבה הרבה (הרבה) מעבר לרמתם האמיתית. ובחוץ, כשהכישרון והיכולת מפנים מקומם לטובת אגדות אורבניות, האמת יוצאת לאור.
בסיום טור פרטיזן הצעתי לאנשי מכבי תל אביב לדלל את הקו האחורי. אני עדיין חושב שזה רעיון לא רע. אבל הדילול הזה חייב לכלול שחקן יורוליג איכותי ומנוסה שמקבל דקות משחק איכותיות ומשמעותיות לצידם של בראון את בולדווין. כי אם לא, זה פשוט לא טוב מספיק. לא בסגל ולא בכדורסל.
נחזור ללורנזו בראון, ברשותכם. גם לו, כמובן, מותר לשחק פחות טוב מדי פעם. וגם אתמול, בפחות טוב, הוא סיים עם 11 נקודות ו-4 אסיסטים. שזה בסדר. מה שאולי פחות בסדר הוא שכל מה שנראה נוצץ וסנופי דיסקו כשבראון מכדרר עצמו עד למהלכים מוצלחים יותר ויותר, מרגיש מייאש ומבאס כשהדברים מסתדרים פחות.
זוכרים את הקטע החוזר שלנו, בעידן ווילבקין, שבו ספרנו כדרורי סרק של האיש טרם הסתיימה עוד התקפה בלתי מוצלחת? אז היידה, בואו נעשה גיף סיפתח שכל כולו כדררת.
לורנזו בראון מגיע בכדרור עד לצד ימין, מוצא עצמו נלחם כדי להמשיך לכדרר הרחק מאחור ואז מגיע להמשך כדרורים בצד שמאל, אחורה, קדימה והביתה. אחלה סקוטי שבעולם.
הפעם, יש לציין, הצליח בולדווין הרביעי להחזיק מעמד, בכדורסל דומה, לא פחות ואפילו יותר טוב – בדקות המעטות בהן שימש כסופרסטאר הצהוב היחידי שעל הפרקט. זאת, למרות שנכון לעכשיו נראים סיכויו לדפוק ריצה מוצלחת מקבילים לסיכויי תאגיד השידור הציבורי לשרוד כפי שהוא כיום את הממשלה הנוכחית. בולדווין היה חד בהרבה מאשר יומיים לפני, קלע באחוזים גבוהים מאוד בזריקות ל-2 (8/12) ונראה היה שמהבחינה הזאת הסיר מעליו את החלודה. אה, והיה את הזריקה ההיא שהחטיא, זה נכון – אבל יתכן שאם היו הולכים אליו, ורק אליו, בדקות האחרונות (ולא בשיטת התורות עם בראון), המצב של הצהובים היה טוב יותר לפני הפוזשן האחרון.
סגנון המשחק ההתקפי של הסמי פיינליסטית שלנו מבוסס על יצירה מכדרור. זה ידוע, זה ברור וזה בסדר גמור. כדי שזה יעבוד טוב יותר, גם בימים בהם נראה לורנזו בראון אנושי, כדאי לקטש לסגל לעצמו היררכיה התקפית הגיונית יותר בין השניים הללו, ולא רק על בסיס כל הקודם זוכה. ואפילו טוב יותר לדעתי, בהמשך לחלק הראשון של הטור, אם יצטרף לדואו הזה צלע שלישית, יציבה וקבועה.
החמאנו לקטש וקבוצתו, בהמשך לניצחון ברביעי, על ההגנה המסתערת בתחילת המשחק, שחיסלה את חבורת מדר ובהתאם גם את המשחק עצמו. שום דבר מזה לא קרה אמש באתונה, כשמכבי נטולת יד אליהו ונטולת אותן האנרגיות. ושוב, כל זה בסדר ואף מובן. מה שלא צריך להיות מובן הוא העובדה שיש בקבוצה הזאת יותר מדי שחקנים שלא באמת יכולים לשמור על מישהו. וזה כולל כמובן את ה-4 הפותח ז'ק כהן, שבאמת היה מצוין נגד ז'לקו, אבל באמת ש#די_נו. ושוב, עזבו רגע טקטיקות, הגנות אזוריות או אישיות ולחץ על כל המגרש. בוא נתחיל מהיכולת לשמור את השחקן שממול.
נגיד אדאמס. שלא מסוגל למנוע מאיש, כולל פאריס לי, מלהגיע בקלות לצבע.
נגיד דיברתולומיאו. שאם נדבר גלויות, יכול לייצר עצירות הגנתיות רק כשהוא מצליח להפחיד את היריב שלו. נייט וולטרס, אחד שמכיר מקרוב את האיש, כולל הפרובוקציות, זריקת הראש לאחור וכל הג'אז הזה, פשוט לקח אותו לטיולים – ולא רק פעם אחת.
נגיד לורנזו בראון, שהיה מחויב 100 מ-100 במשחק הבית האחרון, אבל חזר לסורו באואקה. שני הרכזים של פאו (וולטרס ופאריס לי) קלעו אמש, בצוותא, 30 נקודות. כשזה קורה, וזה קורה רק בגלל החידלון ההגנתי, קשה לנצח.
מכבי תל אביב היא קבוצה אתלטית מאוד, שיכולה לשבש את משחק ההתקפה של חלק מיריבותיה אם תצליח לגרום להן לנסות ולשרוד מול הקפיציות שמנגד. ואם לא תעשה את זה, תתקשה למצוא פתרונים בסגל הקיים בכלל וברוטציה הנוכחית בפרט. כלומר, לפחות במשחקי חוץ.
לעצור את הבייקון
בתכלס, מרבית הסיפור ההגנתי של מכבי תל אביב אתמול נוגע לרעיונות איתם הגיעה מהבית בכל הנוגע לדווין בייקון, הכוכב האקטיבי למדי של פנאתינייקוס. וכשאני כותב אקטיבי, הכוונה שלי היא לאחד שחושב ורואה בעיקר טבעת (ולמזלו, הוא ממש טוב בזה). אז קטש הגיע להתמודדות הזאת עם רעיונות א-לה ההגנה מול קלייברן, עם שדרוג מסוים: לכוון את בייקון שמאלה פלאס לצופף מולו כמה שיותר, גם במחיר שבו מזנק שחקן הגנה נוסף אל עבר קו העונשין וזונח בכך את האיש שעליו הוא כביכול אמון.
עד כאן הכל בסדר. את המחצית הראשונה סיים הבייקון עם 5 נקודות בלבד. הצלחה טקטית? לא ממש, כי הירוקים סיימו את 20 הדקות הראשונות עם 45 נקודות. וחלק ניכר מהן הגיעו דווקא ובעיקר בגלל אותה טקטיקה והתרכזות בבייקון.
היידה, נדגים. ונתחיל עם פוזשן הגנתי מוצלח. שימו לב בבקשה, מרגע שהכדור מגיע אל בייקון, לכך שכל 4 שחקני ההגנה הנוספים מתרכזים כל כולם בו, מתקדמים לעברו ואוטמים את הצבע ככל האפשר, עד להחטאה. נחמד.
אה, אבל שימו לב בבקשה למה שקורה כאן. כשהכדור אצל בייקון, כפי שאמרנו, כולם מצופפים לעברו של הבייקון. כולל ז'ק. כולל קולסון. אלא שקלאיצקיס, במקביל, פשוט מנצל את ההתמקדות הזאת לטובת חיתוך וסל קל.
הלאה. כאן, הכדור מגיע לבייקון כשהשעון הגדול מראה 2:58. כשבייקון מכדרר (שמאלה), יש מולו 3 שחקנים. ופאפאיאניס אחד שפנוי לגמרי מחוץ לקשת.
נקסט. במהלך הזה נשאר לו בייקון בפינה. ואם בייקון נשאר בפינה, חייב להיצמד אליו הבונזי. והוא כל כך נצמד, עד שמחליט שלא לעשות צעד פנימה ולעזור לרגע מול החיתוך לטבעת של אותו הפאפאיאניס. דאנק שכולו ההגנה על בייקון.
רוצים עוד? בכיף. גם כאן נשאר בייקון בפינה – ואיתו קולסון. וכשיש מהלכים וכאשר קורים דברים בצד השני, קולסון לא מגיע לעזור. ואז וויליאמס. ואז עוד דאנק. ולא שאני מנקה כאן את ההגנה העצלה של בראון או את הטיפול של סורקין. אני רק מדבר על הבייקון.
מהלכים דומים ולא מעטים ארעו גם במחצית השניה, עוד לפני שבייקון התעורר ולקח עליו את המשחק. מכבי תל אביב של קטש הגיעה עם רעיון הגנתי ברור. הרעיון הזה לא הצליח. אין לי את זה ביותר עדין.
אחלה בונזי קולסון
בקבוצה אחת נטולת אנרגיה כיכב אחד שאצלו זאת כנראה לא אופציה. קולסון תמיד עסוק ותזזיתי על הפרקט. לא תמיד זה טוב או מדויק. לא תמיד זה מתייחס רק לאלמנטים של כדורסל (בחייאת בונזי, לא יקרה כלום אם תנמיך קצת את מינימום הקשקושים שלא קשורים לענף), אבל זה תמיד בוער ודוהר. קולסון היה עצום אתמול בהתקפה. ואלו לא רק 29 הנקודות פלאס 14 הכדורים החוזרים, אלא התחושה שהוא כל הזמן משאיר את הקבוצה שלו, איכשהו, עם הראש מעל המים.
זה יכול להגיע מהמחויבות שלו לנוע ולהישאר פנוי עד לקבלת הכדור מז'ק כהן.
זה יכול להגיע בדמות שלשה, משום מקום, שמצילה עוד התקפה אבודה.
זה יכול להגיע מעוד הזדמנות שנייה שהוא מייצר, במו ידיו וכתפיו, לאחר ריבאונד התקפה נוסף.
בניגוד לקדנציית ליגת האלופות שלו בטורקיה, קולסון במכבי תל אביב לא משחק בתפקיד המייצר. התרומה ההתקפית שלו מגיעה בעיקר ממצבים של יתרון מספרי במגרש הפתוח או כדורים שמגיעים אליו כאשר נקודת הפתיחה שלו היא פינת המגרש. שזה בסדר גמור. וקולסון, כך דומה, מבצע את התפקיד שמוטל עליו הרבה יותר טוב מכפי שציפו בתחילה.
3 נקודות לסיום:
ניבו – כמו מספר שחקנים נוספים במכבי תל אביב, גם ניבו התקדם העונה בכמה פרמטרים מקצועיים, ו-ודאי בכל הנוגע לידע שלו לאחר שהוא חוסם בפיק אנד רול ונע לכיוון קו העונשין. ניבו יודע לזרוק מדי פעם מחצי מרחק. ניבו יודע, מזה לא מעט משחקים, גם להתגלגל ולמסור החוצה לחבר חופשי. כל זה אחלה ויופי טופי, אלא שהדרך החשובה היחידה של ג'וש ניבו להצטיין בהתקפה נמדדת ביכולת של שחקני הקו האחורי לחלוף על פני שומריהם ואז להגיש לו לנגיחה. אתמול, מסיבות שונות, זה קרה פחות ומעט מדי.
לקלוע זה עדיף מלהחטיא – את המשחק מול פרטיזן ניצחה מכבי תל אביב על אף אחוזים נמוכים לשלוש. ולא סתם ניצחה, אלא הגיעה ל-90. את המשחק מול פאו הפסידה מכבי תל אביב כששחקני עמדות 1-2 שלה קלעו, בצוותא, 1/11 ל-3 או אולי 1/10 אם לא סופרים את ההחטאה של הולינס. שזה פחות טוב. וכן, מכבי הגיעה למרות זאת ל-86 נקודות, מול קבוצת הגנה רעה כמו פנתינאיקוס. ולא, זה לא אומר שלהחטיא שלשות היא מדיניות שאיתה ניתן לחיות לטווח הארוך.
הסתבכות – המחזור ה-19 היה רע מאוד עבור הצהובים. מצד אחד, יותר מדי יריבות על מקום בשמינייה ניצחו (כולל ז'לגיריס ואנדולו בחוץ. כולל פרטיזן בבית). מצד שני, ההבנה שיעד ניצחונות החוץ המינימלי הנדרש כדי לעשות שמינייה הולך ומסתבך. אם הצהובים רוצים פלייאוף, הם זקוקים כנראה לעוד 2 ניצחונות לפחות מחוץ לגבולות ישראל (בהנחה שמאזן הבית הנפלא יישמר עד הסוף). הדרך ליעד הזה עוברת במשחקי חוץ סופר קשים מול ברצלונה, אולימפיאקוס, מונאקו, אנדולו וז'לגיריס. אה, ויש גם את וילרבאן ו-ולנסיה. אתונה, בגרסתה הירוקה, הרגישה כמו המקום המושלם לייצר ניצחון חוץ שלישי ונדרש. ההזדמנות הזאת הוחמצה. היא עלולה לעלות ביוקר בסופה של העונה.