רק לפני כארבעים ושמונה שעות סיפרנו לכם על כדורסל כישרוני אותו הציגה לראווה מכבי תל אביב מול ז'לגיריס קובנה. ס'חה, רק לפני כיומיים סיפרתי לכם, ולעצמי, סיפורים על כדורסל ועל כשרון, כמו מבקר במוזיאון אומנות שמתעקש לצקת בכוח משמעות באיזשהו ציור מקושקש שאין מאחוריו דבר. אפשר לומר הרבה דברים על ההופעה של אלופת ישראל אמש (חמישי) בגרמניה, חוץ משני דברים מובהקים שבוודאות חסרו לה: כדורסל. וכשרון. ואם היו לאנשי האורחת מחשבות על האופן שבו יכולים יהיו להכניע את היריבה שממול רק בעזרת הרכבים נמוכים, הרכבים שמבוססים על קליעה או מחשבות על כדורסל יותר מהיר, אז כל אלו נבלעו חיש חש על ידי אנדראה טרינקיירי, המאמן היריב, זה שנראה תמיד כמו מישהו שבלע כבר דבר או שניים בחייו. זה שצפה בניסיונות הפאתטיים של הצהובים מולו וענה בתגובה שדי נו. או בלשון ההאשטאג: #די_נו.
ואתם יודעים מה? אם נלך עמדה עמדה ונשווה בין שחקני מכבי לבין שחקני באיירן, אין ספק בכלל שלאנשי נציגתנו המשוריינת יש יתרון מובהק ברמת הכשרון האישי. התאורטי. כלומר, אם נלך לשכונה ונעשה "כוחות", סביר ששחקני מכבי תל אביב יבחרו מהר יותר. אבל העניין הוא שעם הכדורסל של מכבי תל אביב, כקבוצה, קשה לנצח מספיק משחקים בליגה השניה בטיבה, שבה משחקים אחרת. שבה בדרך כלל לא מספיק כשרון של שכונה. שבה בדרך כלל לא מספיק לשחק כדורסל של שכונה.
הבלדה על שישקו ו-וולדן
אין שום וריאציה בעולם שבה נחשבים ז'אן מארק שישקו, קורי וולדן או ניק וויילר-באב, חברים בכירים בקו האחורי של נציגת בוואריה, לעדיפים ברמת סט הכישורים האישי על מה שיש למכבי תל אביב להציע. בעונה שעברה, למשל, עוד היה לבאיירן כוכב על בקו האחורי בשם ווייד בולדווין. כלומר, אחד שנראה היה כמו סופרסטאר כל עוד שיחק אצל אנדראה טרינקיירי בגרמניה. והשנה אין. אין שום וריאציה שבעולם שבה נחשבים שחקנים כמו לאון ראדוסביץ' או אוגוסטין רוביט לכאלו שייחשבו עדיפים נקודתית על אנטה ז'יז'י'ץ', ג'יילן ריינולדס או דריק וויליאמס. בעונה שעברה, למשל, עוד היה לבאיירן כוכב בקו הקדמי, ושמו בישראל ג'יילן ריינולדס. כלומר, אחד שנראה היה כמו סטאר כל עוד (ורק כאשר) שיחק אצל טרינקיירי. ולפני שנים מספר שיחק אצלה חתכת מפלצת של שחקן בשם דריק וויליאמס. כלומר, אחד שנראה היה כמו מפלצת של שחקן אך ורק כאשר היה שחקנה של באיירן מינכן.
אבל כל זה, כידוע, לא משנה. מה שבטוח הוא שיש לשחקנים של באיירן הרבה יותר אופי. וידע. והבנה מה הם צריכים לעשות כדי לשפר סיכוייהם לנצח. וקו ברור וידוע (להם), שאם רק ילכו לפיו, יוכלו להיות למקסם את מה שהם יכולים לתת לקבוצה שלהם. בעונה שעברה הצליחה הדרך של טרינקיירי, אחד שכמעט תמיד מוצא את הדרך להפסיד במשחקים צמודים, להוביל את באיירן מינכן עד למקום החמישי, בניגוד לכל ציפייה מוקדמת. השנה, עם פוטנציאל נמוך עוד יותר ולמרות היעדרות ממושכת של שניים משחקניה המובילים (היליארד וציפסר), מצליחה באיירן לתת פייט אמיתי על השמיניה הראשונה. רק כי היא יודעת מה היא רוצה מעצמה. רק כי יש לה מאמן שיודע מה הוא רוצה מעצמו. רק כי יש לה שחקנים כמו אות'לו האנטר.
אות'לו האנטר מול ה"אנטי האנטר"
אות'לו האנטר, עלם חמודות שנושק אוטוטו לגיל 36, חווה על גופו תקופה מתסכלת למדי בעונת המשחקים 2020/21, עת לבש עדיין צהוב. זה קרה גם בגלל הכדורסל ששיחקו ושוחק סביבו ובעיקר בשל עניינים גופניים, שגרמו לו להחמיץ 7 משחקי יורוליג ולשחק כשהוא איננו 100% מבחינה פיזית בלא מעט מהאחרים. ולכן, כאשר שקלו הבוסים בצהוב צעדיהם, חישבו מעותיהם והביטו הלאה, בתקווה גדולה, אל העתיד, החליטו לוותר על שירותיו של האיש שסימל – יותר מכל אחד אחר – את המהפך שהוביל לעונת 2019/20 המוצלחת, זאת שמעולם לא באה לכדי סיום. והנחיתו במקומו את ג'יילן ריינולדס, זה שכבר לבש צהוב ולא הרשים. זה שכן הרשים, כאמור, כששיחק בשנה שעברה בבאיירן. ולא יכולים היו, אפילו אם היו רוצים, לבחור שחקן שהוא יותר אנטי האנטר מג'יילן ריינולדס.
עזבו רק את משחק ההגנה, בו ההבדלים בינאריים. כלומר, האנטר הוא שחקן הגנה מצוין. ריינולדס לא. הוא פשוט לא. התקפית, הביג גאי החדש ישן של מכבי תל אביב יודע לעשות הרבה יותר דברים. הוא מסוגל לקלוע טוב יותר, הוא מסוגל להציג לראווה טכניקת אחד על אחד עדיפה בהרבה. אה, והוא חזק, שרירי וקפיצי לתפארת. וכל עוד אנחנו מדברים על גבולות הגזרה של הליגה המסוימת הזאת, להבדיל, למשל, מהכללים של ליגת קרחנה דוגמת הליגה הסינית, אין שום בסיס להשוואה בין השניים הללו. האנטר הוא בדיוק השחקן הזה שהופך את הכדורסל לנכון. לצודק. ריינולדס הוא בדיוק השחקן הזה שמשחק את הכדורסל ההפוך. כלומר, את הכדורסל של מכבי. שהוא בדיוק ההיפך מהכדורסל של באיירן מינכן.
אה, ורגע לפני שנתחיל להדגים, נזכיר רק שהאנטר שיחק השנה, עד כה וטפו טפו טפו, בכל 24 משחקיה של קבוצתו. כלומר, את הפציעות השאיר מאחור, בתל אביב.
ועכשיו נדגים, באמצעות מהלך מייצג במיוחד ממה שראינו אתמול. וולדן אמנם מחטיא, אבל האנטר גובר בפנים על ווילבקין, משתלט על הכדור החוזר ומוציא החוצה ליראמאז. שמחזיר להאנטר. שמוציא מיד החוצה לרוביט. שמחזיר ליראמאז. אגב, ספרתם כמה כדרורים כודררו עד כה? סתם, שואל בשביל חבר. נמשיך: יראמאז, שמקבל עכשיו את ווילבקין, חוצה אותו בקלות שמאפיינת מעבר חצייה – ומול עיניהם המשתהות והלא באמת מעורבות של ג'יימס נאנלי וריינולדס, מכניס בקלות פנימה להאנטר. בדרך לדאנק קליל. הצגה, הלא כן?
לא חייבים להיות מתוחכמים במיוחד כדי לספק את ההצגה הזאת. מספיק לשמור על הכללים ולשחק את מה שנכון, מול הגנה ממש לא נכונה של המתנגדת. כאן, למשל, מנסה ההגנה של מכבי לטפל בפיק אנד רול הגרמני באמצעות פתרון המכונה ICE, שבו מכוון יפתח זיו את וויילק-באב לכיוונו של ז'יז'יץ' המאיים. נו, אז האנטר מתרשם עמוקות מהנסיון, פותח החוצה ומניע הכדור במהירות לצד השני, כדי להריץ עוד פיק אנד רול, הפעם מול השחקן עליו כאילו שומר ווילבקין. שימו לב בבקשה למהירות שבה מתנתק האנטר מהחסימה וחותך מיידית לכיוון הכללי של הטבעת, כי הוא יודע שהביצוע הנכון והמתוזמן לא יאפשר להגנה של מכבי מספיק זמן להתארגן ולתת מענה. אה, ושימו לב בבקשה לעזרה שלא מגיעה מוויליאמס. או מנאנלי. שצופים בעניין.
בעצם, לא באמת חייבים את האנטר כשיודעים מה רוצים לעשות. הנה כאן, התקפה נטולת האנטר. מכבי, כהרגלה, החליפה הגנתית לאחר חסימה, מה שהוביל את נאנלי לשמור בפנים על רוביט. אז נכון שאפשר פשוט להשליך אליו את הכדור פנימה, אבל נכון יותר לשפר זווית מסירה. וזה בדיוק מה שעושה רדושביץ', שחותך (זוכרים את הסוג של SHALLOW CUT, נכון?) לכיוון האמצע, מושך איתו את הקרואטי של מכבי, ומשם מוסר לרוביט המבקש.
בלי שלשות, רוח וריווח
הצגה התקפית גדולה סיפקה מכבי תל אביב, למי שהספיק כבר לשכוח, במשחק הנצחון שלה בקובנה. הצגה שלוותה בכדורסל נינוח ושוטף באופן שאיננו מוכר לנו, כלל ועיקר, מהקבוצה הזאת. והאמת היא שתהינו כאן, בטור שאחרי, האם היא מסוגלת להציג פאסון דומה גם בערב שבו יחזרו אחוזי הקליעה להיות בינוניים ומטה. ובכן, חברים וחברות, התשובה הגיעה מהר מהצפוי. כי מכבי קלעה 14/20 מטריצותיה מול ז'לגיריס, מה שגרם לה-כ-ל להיראות סנופי דיסקו ומעלה. כולל, מסתבר, הנינוחות בהתקפה. ואתמול, בגרמניה, חזרה למימדיה הטבעיים (ומטה) כשהשליכה 18 שלשות אך פגעה רק ב-3 מהן. ולכן, האמת, הסיפור כאן פשוט למדי. אם במקרה הייתה קולעת אתמול מכבי באותם אחוזים פסיכיים ל-3, בדומה למשחקה הקודם השבוע, אז הייתה רושמת מאזן של 13 שלשות מתוך אותן 18. כלומר עוד 10 שלשות. כלומר עוד 30 נקודות. כלומר סקור של 82. כלומר סקור שמנצח. אולי. כנראה.
אבל ערב הקליעה המטורף מול קובנה היה בסך הכל ערב נקודתי. מול קבוצה רעה. ונכון שאם לא קולעים טוב מבחוץ, אז קשה מאוד לנצח. אבל לפעמים, כשיש סיסטם ורמת אימון מספיק טובה, ניתן לעיתים לחפות על היכולת לקלוע באמצעות נטיות התקפיות מוצלחות. שרוב רובן נוגעות לענייני תזמון וריווח.
כי הריווח על הפרקט, לפעמים, הוא מה שהופך, לעיתים קרובות, התקפה תקועה לכדי התקפה שמסתיימת בנקודות. אבל העניין הוא שהריווח המקווה והמצופה לא מגיע מאליו. צריך לעבוד בשבילו. צריך להכין אותו. צריך לאמן אותו. שזה, כנראה, מעייף. שזה, בטוח, לא קורה מספיק בקבוצה הזאת.
נניח כאן. על פניו, מהלך פשוט. הכדור בפנים, אצל ריינולדס. קאלויארו, מהפינה, מזהה את השמירה הכפולה ונע היטב פנימה. שזה נחמד. מסירה מדויקת יותר, של ריינולדס, ודאי שהייתה מסתיימת בנקודות ומחיאות כפיים. אבל במקביל, צריכים לתת מבט ביפתח זיו וקינן אוונס. ליתר דיוק, במרחק הקצר מדי שבין שניהם. כי וויילר-באב, ששמר על אוונס, החל לנוע לאחור כדי לכסות את קאלויארו. אוונס, באופן אוטומטי, חייב היה לשקוע כאן אל הפינה, כדי לייצר זווית מסירה איכותית לטובת המוסר. למזלו (הרע? הטוב?) זהו ריינולדס שמוסר. ולא, לא תקראו כאן בדיחה חלולה שכוללת את צמד המילים דין מוסר. לא בבית ספרנו.
הלאה. במהלך שנראה עכשיו, מתחילים מעשית כשווילבקין מנסה לצאת החוצה דרך וויליאמס כדי לקבל כדור, תוך כדי שיראמאז מפוצץ לו את הצורה. כשהוא נדחק ומכדרר שמאלה, לא נותרת לו שום זווית מסירה, מעשית, למעט לז'יזי'ץ'. לא שהוא רוצה למסור למישהו, כן? סתם, לצורך התאוריה. כשאוונס מגיע אל ההצלחה ונדחק אף הוא שמאלה, הוא מגלה מיד שאין לו ולו זווית מסירה אחת לרפואה. למעט, האמת, מסירה אל נאנלי, אחורה, באזור קו החצי.
אבל בעצם, מצד שני, אולי אין שום סיבה להתאמץ ולהזיע. אין צורך ברוח, או בריווח, כמשחקים בקבוצה הזאת השחקנים המסוימים האלה. כי נכון שנאנלי יכול היה לנוע מדויק יותר, או לא לנוע כלל, מהלך החדירה של ווילבקין וכדי לייצר לעצמו זווית מסירה טובה יותר, בדרך לזריקה פנויה לשלוש נקודות. אבל גם נאנלי יודע היטב, בטח שבמהלך משחק שכזה, שאין סיבה להתאמץ. הוא יודע שווילבקין ימסור רק אם אין ברירה אחרת. ולא בהכרח לקבוצה הנכונה.
מכבי תל אביב שברה אמש שיאים שליליים בכל הנוגע לנקודות ואסיסטים. וקיבלה עוד משחק בלתי נסבל של סקוטי ווילבקין. וקיבלה עוד משחק של היעדר ריכוז מהרכז שאמור להוביל אותה, קינן אוונס. וכל הדברים שכתבנו ונכתוב כאן ממש עכשיו בעניין הזה, שלא לומר גם בפעמים הקודמות, כולם כולם, קשורים אחד לשני.
כשנאנלי חוזר לכדרר
במסגרת המחמאות שפיזרנו לכל דיכפין, דיברנו רק שלשום על משחק השיא של ג'יימס נאנלי. נראה היה, אולי לראשונה השנה, שנאנלי מצא סופסוף את העמדה שלו, את הקצב שלו, את הריווח שלו בתוך הקבוצה. שחזר להיות הקלע שקולע, ולא הגארד שמריץ מהלכי פיק אנד רול. ולא הגארד שמכדרר. ולא הגארד שמקבל החלטות. אז זוכרים את מה שנכתב כאן בעניינו של הנאנלי? נו, אז תשכחו מזה. ס'חה שוב. טעות שלי.
כמעט 32 דקות משחק קיבל אתמול נאנלי. וסיפק 4 נקודות (כולל רק זריקה אחת – לא מוצלחת – לשלוש), 3 איבודים, התקפה הפוכה והגנה רעה, לתפארת מדינת ישראל. וזה מה שקורה, ולא משנה באיזו עמדה הוא משחק, כשנאנלי חוזר להיות זה שמנסה להחליט. ולא משנה בכלל אם הסיבה היא שהחסימות להן זכה הפעם היו טובות פחות, אם מסרו לו בזמן או לא או כל סיבה אחרת, אבל כשנאנלי מחליט, מכבי טובה פחות. ולא, אין לי את זה ביותר עדין.
אז הנה, כאן למשל, מחליט הגארד-פורוורד הוותיק שהגיע הזמן, אומרת אמי, להריץ פיק אנד רול עם ריינולדס. בהתקפת המעבר. למה? כי כנראה שמותר לו. ומוסר נהדר פנימה. ללוצ'יץ'.
לא שחייבים לכדרר כדי להחליט או למסור רע, כן? כאן מוסר נאנלי את אותה מסירה עצלה, ועוד מול האנטר. שיהיה בהצלחה לכולם.
מקפידים שלא לשמור
מה שכן אפשר לומר לזכותה של מכבי תל אביב, גם אחרי המשחק ד'אמש, הוא שהיא ממשיכה להפגין יציבות בצד שבו נוהגים לשמור. ולהקפיד, פשוט, שלא. אותה הגנה עצלה ולא מתואמת שאפשרה לקבוצות התקפה רעות כמו הפועל חולון וז'לגיריס קובנה לחגוג מולה משך מחצית שלמה, סייעה לקבוצת התקפה מוגבלת כמו באיירן לעשות ככל העולה על רוחה. כלומר, גם להכתיב את הקצב וגם להגיע אל הפואנטות שרוקח טרינקיירי ממוחו ה(ממש) קודח.
באמת שצריכים לתת כאן קרדיט גדול לבאיירן. ובאמת שצריכים להתפעל, שוב, מהבורות שנפערים במשחק ההגנה של מכבי. והפעם, מבלי להתעכב, הישר לשתי דוגמאות מייצגות.
בראשונה, שימו לב בבקשה לכמה דברים. הגנת יחיד נוראית של ווילבקין? בנוהל. אבל מה קורה באמת כשוויילר-באב יקח אותו לטיול לכיוון הכללי של הטבעת? האם מישהו ינסה או ירצה להתאמץ מספיק כדי לנסות לסייע? ז'יז'יץ' לא, כי הוא מעדיף להתחבא מאחורי הנעילה של האנטר. נאנלי? לא, עדיף שלא. וויליאמס? לא. אוונס? נמנע.
בשנייה, שימו לב בבקשה למה שקורה לקראת סוף ההתקפה, כשהכדור מגיע אל אותו וויילר-באב. אז ככה: ווילבקין כן מגיע כדי לקחת אותו. לא באמת. בכאילו. ונכון שנאנלי סתם עומד ליד האנטר, אבל איזה יופי הוא מסמן עם היד, אה? ואיזה יופי הניתור (והתגובה המאוחרת) של ריינולדס, אה?
נחמד, נחמד, היה ממש נחמד
עם סיומו של שבוע זה ובתקווה גדולה לבריאות טובה בקרב אנשי הצוות המקצועי, מסתיים הפרק הקצר של אבי אבן כמאמן המחליף על הקווים. ודיברנו כאן, ממש לא מזמן, על ההחלטה ללכת עליו, במקום על נועם לוי, שהתבררה כשיחוק. לפחות עד ז'לגיריס. ותהינו כאן, ממש לא מזמן, אם הדבר הכי טוב שיכול לקרות כעת עבור אבן יגיע בדמות בדיקה שלילית של ספרופולוס שתחזיר את הקואץ' אל הקווים מול טרינקיירי, כדי שלא להרוס. אז בדיקה שלילית לא הגיעה. וזמנו של המחליף תם, כשהוא יכול לרשום לעצמו חוויה נחמדה, שלא תוביל כנראה לשום שינוי במצבה של הקבוצה או בכדורסל שתשחק מעתה.
וסתם, רק בינינו, אני תוהה עד כמה התעצבו חלק מהאנשים אשר בבית כאשר הקבוצה שלהם הפסידה את המשחק אתמול. סתם, נו, לא ברצינות. סתם.
שבת שלום.
