בקיץ הזה תלבשי לבן
לכבוד שעון הקיץ שבא עלינו לטובה (נניח) הלילה, זמן טוב לפזם איזה שיר נוסטלגי של הדודאים והפרברים. כי לקראת הקיץ הזה התקשטה לה מכבי תל אביב בתלבושת לבנה. ואיתה, נכון לעכשיו, היא בלתי מנוצחת. ואם כבר צוללים למחוזות נוסטלגיים, קשה להשתחרר מתחושת דה ז'ה וו מסוימת שמזכירה לנו נצחון נאה שכזה על ריאל מדריד. ליתר דיוק, האופן הכמו נסי שבו הצליחה אלופת ישראל להפוך משחק שמעשית כבר הפסידה, נראה כמו משהו מהימים היפים, מהימים הגדולים. בדרך לנצחון, מסר סקוטי ווילבקין מסירה כל כך רעה במתפרצת, עד שהיא הפכה לטריצה. בדרך למהפך, דפק נאנלי שלשה משלו לאחר שעף לו מגן השיניים מהפה, מה שהוביל להתנצלות וקיפאון של השומר שלו (האנגה).
הקיצר, יומיים לאחר שניצחה כאן את ניקולו מלי, ייצרה מכבי ניצחון שהזכיר נסים מהימים ההם של מילאנו, היינו הימים של נס מילאנו.
כפי שכתבנו כאן שלשום, הרי שלמרות עונת יורוליג רעה, מצאה מכבי תל אביב עצמה לפתע פתאום בפלייאוף. שם תהיה. שם תתמודד. הגיונית, סיכויה להעפיל שלב נוסף, מעבר לכך, אינם גבוהים. זאת, בין אם היריבה שלה תהיה אולימפיאקוס, אותה ריאל מדריד או אותה מילאנו. מצד שני, אנחנו כבר בקיץ. ומכבי, כזכור, בלבן. אז יאללה, לסיכום פיסקת הפתיחה הזאת, קבלו את פיסקת הסיום מהשיר היפה שכתבה נעמי שמר.
נצא מן הדעת בקיץ הזה
ואחר כך נדע שלווה
יקרה לנו נס בקיץ הזה
אם רק תלבשי לבן
אני יכול לנסות
אחרי שנהנינו, עכשיו קצת כדורסל. משחק הניצחון מול ריאל מדריד מגלם בתוכו גם את הטענה המרכזית שלנו כנגד יאניס ספרופולוס. שהוא, למען הסר ספק, מאמן כדורסל טוב מאוד. שהוא, שיהיה ברור, מאמן יורוליג ראוי לחלוטין, להבדיל מהאיש שנמצא כרגע על הקווים הצהובים. ספרופולוס, למען האמת ההיסטורית, הוא אחד שניצח לא מעט משחקים גדולים ביד אליהו הישן, כולל מול פאבלו לאסוים למיניהם. ועכשיו מגיע ה-אבל.
כי ספרופולוס, מאמן שמרן שכל תכליתו להגיב, היה ממשיך לנסות ולהילחם במהלך משחק שכזה באמצעות אותם הכלים שניסה לפני. היה הולך בכל מחיר לווילבקין בהתקפה, למשל. היה מחליף סנטר בסנטר, למשל. ולכן, סביר להניח שאת ההתמודדות המסוימת הזאת היה מפסיד. כי בכדורסל שמכבי תל אביב שיחקה אתמול, לא באמת עמדו בפניה הכלים להתמודדות שווה מול היריבה מספרד.
אבל אבי אבן חושב אחרת. ואבי אבן, בדומה לחכמת ההמונים במקרה הזה, לא חושש להמר ולהתפרע. כי אם ממילא לא מצליח שום דבר ואם ממילא תוצאת הסיום די ברורה, אז אפשר לנסות. ומשם, באלתור ממקום של אין מה להפסיד, הלך להרכב סמול בול נטול סנטר, עם כ-4 דקות על שעון המשחק. ודרך הרכב היאללה חריאנה הזה, עם שחקן הציר האימתני אנג'לו קלויארו, קרה וארע המהפך.
אפשר לדבר על טקטיקות מורכבות או על אלמנטים מקצועיים אחרים, אבל זה לא הסיפור כאן. אבי אבן הראה לנו, מהרגע שהפך ממאמן מחליף למאמן זמני-קבוע (ואז לקבוע) שאין לו שום בעיה לשנות ולקחת סיכונים. דריק וויליאמס ב-3? למה לא. אזוריות? בכיף. הפעם, להבדיל, ההימור נלקח בסיטואציה שלא יכולה להפריע, אלא רק לפתוח איזשהו חרך דרכו אפשר להשחיל איזשהו נס קטן.
ואל תאמינו לצקצוקים מסביב בעניינו של פאבלו לאסו, לבטח אחד המאמנים הטובים ביבשת הישנה. לאסו לא טעה בניהול החילופים שלו סביב הסמול בול, בטח ובטח לא כשהחזיר למגרש את אדי טבארס. הבעיות של ריאל מדריד הן רחבות בהרבה מאשר חילוף כזה או אחר. האימפריה הספרדית נמצאת כרגע בעיצומו של המשבר הגדול ביותר בקדנציה הארוכה של המאמן הוותיק והנהדר. שילוב של בעיות, פציעות (רנדולף, קוזר, אבאלדה וטיילור, למשל) ובמיוחד בעיה חמורה בעמדת הרכז ובכל הנוגע לייצור נקודות בכדרור מעמדות 1-2. ולכן, השיתוק שאחז בהתקפה שלה ברבע הרביעי ממכבי מזכיר להפליא את אותו שיתוק שאחז בה רק יומיים לפני, כשאיבדה יתרון גדול באיסטנבול, ברבע אחרון שבו קלעה רק 11 נקודות.
לנצח את טבארס
אם נניח לרגע בצד את האופן המדהים שבו הסתיים המשחק, הרי שאת מרבית נקודות האור המקצועיות אמורה מכבי תל אביב לסמן דווקא מהמחצית הראשונה. בטח ובטח בכל הנוגע למשחק ההתקפה שלה. למרות שלא קלעה באחוזים גבוהים במיוחד מבחוץ (4/11 ל-3), למרות עוד מחצית סבירה ותו לא של ווילבקין וחלשה למדי של ז'יז'יץ', הרגישה ההתקפה של הצהובים-לבנים זורמת ומתפקדת היטב. כולל כניסה מהירה לתרגילי המשחק. כולל יכולת לא רעה בכלל להגיע אל הפואנטות.
למשל, ההתקפה הנאה הזאת. שימו לב בבקשה לחסימת העומק של ריינולדס לתומאס. מיד לאחר מכן, חסימה נוספת של הביג גאי לתומאס, שתוקעת את רודי פרנדדס ומאפשרת לתומאס קליעה חופשית לגמרי, בתזמון מדויק. נו, ואם מחטיא הקיירי, אז ריינולדס שם כדי לתקן.
אחרי שהראנו והתפעלנו, אפשר למקד את ההצלחה ההתקפית של הצהובים, במחצית הראשונה, ביכולת שלהם להתמודד מצוין מול טבארס. וכן, קיימת אפשרות שמידת הכשירות הנוכחית של האיש מכף ורדה פגמה ביכולת שלו להטיל מורא וטרור באופן שאליו התרגלנו, אבל עדיין חייבים לתת קרדיט לדרך שבה הצליחו להתגבר על טבארס פעמים רבות בעשרים הדקות הראשונות.
אם מישהו זוכר עדיין את המשחק מול מילאנו (ואת הטור שלאחריו), אז אולי יזכור גם את המהלכים שבהם הצליחה מכבי להריץ פיק אנד רול בצד, בלי שחקן נוסף בפינה, בדרך להתגברות על הנוכחות המאיימת בדרך כלל של קייל היינס. אז הנה לכם, אותו המהלך – רק שבמקום היינס אחד קטן, נותנים כאן בראש לאדי טבארס אחד ענק.
והנה כאן, בפיק אנד רול ספרדי שאליו נכנסים בצורה תנועתית ושונה, שימו לב לחסימה הגבית של ג'יימס נאנלי על טבארס, שגם נועלת את התפלץ וגם גורמת לו לאבד לרגע אוריינטציה, להסתובב ולאבד קשר עין עם הכדור ועם ווילבקין. והאמת? בעיקר קרדיט לתנועה החדה של ז'יז'יץ', ללא כדור, שמלחיצה את הסנטר היריב ומסייעת מאוד. אחרון: אם אתם יכולים, תנסו לרגע לעצור את המהלך כשהשעון הגדול מראה 4:11. ושימו לב כיצד ז'יז'יץ' נמצא ממש מאחורי טבארס, באופן שמאלץ את האחרון גם לסגת לכיוונם של הקרואטי והטבעת וגם גורם לו להתעסק ולחשוב על האיש שבגבו. מה שמפנה את הצבע לחדירה לסל נהדרת של אוונס.
אוקיי, אז המחצית הראשונה הייתה טובה יותר. זה נכון. מצד שני, וגם בעניין הזה מגיע קרדיט גדול לאבי אבן, הצליחה הקבוצה שלו לתקן מספר טעויות ולסגור מספר פרצות במהלך המחצית השניה. למשל, וואחד פרצה עצומה ושמה גרשון יאבוסלה, שהתעלל בבעלת הבית בהתחלה. שהפך כמעט נון פקטור התקפי לאחר מכן. למשל, סוגיית ריבאונד ההתקפה. אז נכון, ריאל מדריד סיימה עם 18 כאלו מהלך המשחק. מצד שני, 11 מהם היו כבר במחצית הראשונה. ובמחצית השניה קיבלנו לא מעט מהלכים שבהם ניתן היה לחזות במיקוד ובנחישות הנדרשים כדי לצמצם את הפיאסקו שמתחת לסלים.
הדוגמא הבאה מראה זאת היטב: לאחר ההחטאה של הרטל, שימו לב בבקשה (שוב) לטבארס. מאחר שז'יז'יץ' יצא החוצה ורחוק כדי לנסות ולמנוע זריקה קלה, נותר הצבע הצהוב כשהוא נטול אנשים מספיק גדולים. אבל נאנלי בתחילה, תומאס מיד לאחר מכן – ואז שניהם ביחד, מחזיקים באופן מושלם את טבארס על גבם ומונעים את ההזדמנות השניה בהתקפה הזאת.
נ ה ד ר.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
באופן ברור וחד משמעי, אפשר בשלב זה להכריז שאת התפקיד המרכזי של מאמן שמחליף הצליח אבי אבן להשיג. זוכרים את המראות של שחקני מכבי תל אביב, כשהם ניגשים לברך את יאניס ספרופולוס לאחר נצחון שמנע (אז, באופן זמני) הדחה? ובכן, כל חשש ולפיו יתקשה מאמן חדש להתקבל בחדר הלבשה שלפחות בחלקו אוהב את המאמן הקודם, התבדה. מקרה קטש-אדומייטיס, כדוגמא ומשל, ממש לא רלוונטי לעניינינו.
כחלק בלתי נפרד מהעניין הזה, נראה שאבן הצליח להפיח חיים ולספק בטחון לכאלו שנראו מנותקים בעידן הקודם. והאמת? בשלב הזה, אי אפשר לצפות ליותר. שילוב של קבוצה שמחה + שחקנים שחשים ביטחון עצמי מחודש + משחקים ביתיים = נצחונות שעושים שמח. כדי לזהות איזשהי עליית מדרגה גם בתחומים אחרים, כאלו שיכולים אולי להיות רלוונטיים גם למשחקי החוץ שלאחר תום העונה הסדירה, שווה לתת מבט ולבחון את האופן שבו תשחק ותיראה הקבוצה בלבן כשתגיע בשלישי הקרוב למשחק חוץ באתונה, מול פנאתינייקוס הבינונית.
שבת שלום.
