קבוצת תחתית קלאסית
הפעם נגוון ונפתח בחידת הגיון. סליחה, בשאלת מצא את יוצא הדופן. נתחיל? היידה. אז ככה, גולשים וגולשות יקרים ויקרות: התדעו לזהות מיהי העונה יוצאת הדופן של מכבי תל אביב מבין שש האחרונות? בין הפותרים נכונה יוגרל פרס - למשל אחראי פוטנציאלי לכשלון - מתנת...
1. מאזן 4-6 (40% הצלחה), ירידת ליגה
2. מאזן 10-20 (33% הצלחה), מקום 14 מתוך 16
3. מאזן 13-17 (43% הצלחה), מקום 10 מתוך 16
4. מאזן 14-16 (47% הצלחה), מקום 10 מתוך 16
5. מאזן 19-9 (68% הצלחה), מקום 5 מתוך 18, בעונה שלא הגיעה לכדי סיום
6. מאזן 11-17 (39% הצלחה), מקום 14 מתוך 18, מאזן זמני
יאניס ספרופולוס היה המשיח של הצהובים בעונה הקודמת, שלעולם לא נדע איך הייתה מסתיימת (ספוילר בדיעבד: עם הנפה של אנדולו) אלמלא הסינים והעטלפים המזורגגים שלהם. הוא הזניק, על גבו, קבוצת תחתית קלאסית למחוזות מהן שכחה ממזמן. העניין הוא שהעונה ההיא, כמו החיסונים של אסטרהזניקה, הגיעה לכדי עצירה. וכל שנותר הוא לתהות האם היו הדברים באמת, או שמא הייתה זו רק הבלחה בודדת וחולפת שאיננה מעידה על דבר, בבחינת היוצא מן הכלל, בבחינת יוצא הדופן.
ובכן, חבר מושבעים נכבד, הנכם מתבקשים להניח בצד רגשות, סנטימנטים ואגדות אורבניות - ולהתבסס בהכרעתכם על העובדות שאין בלתן. כי במקרה הזה לא ניתן לרמות את הסטטיסטיקה. ואי אפשר לשקר לסוקרים הטלפוניים. חמש משש העונות האחרונות של הצהובים, ולמען הדיוק, ארבע מחמש העונות של הליגה השניה בטיבה בעולם במתכונתה החדשה מבהירות, באופן שאיננו משתמע, מי שייכת לחלק התחרותי ומיהן קבוצות התחתית המובהקות. ומכבי תל אביב היא קבוצת תחתית מובהקת. מכבי תל אביב היא קבוצת תחתית קלאסית.
כישלון נטול אחראים
סיטואציה יוצאת דופן, שאותה ניתן להסביר רק בגאונות יחצ"נית א-לה ביבי, הומצאה לה בצהוב ובכחול. כי נכון שהקבוצה כושלת באופן תדיר, אבל נכון גם שאין אחראי. כלומר, בדרך כלל יש – ולכן מאמנים הועפו כאן כאילו הייתה זו בני סכנין - אבל רק המאמנים אחראים. רגע, זה לא מדויק, כי גם השחקנים היו ממש לא בסדר, ולכן הלכו הביתה משל הייתה זאת תכנית ריאליטי מהז'אנר ששווה רייטינג. אבל רק מאמנים ושחקנים, כי כל השאר? סנופי דיסקו. כי למכבי תל אביב יש מנהל מקצועי, ששמו ניקולה וויצ'יץ', שעל פי דבריו (ודברי הממונים עליו) איננו אחראי על דבר. הוא אמנם לא מחליף מנורות בדירות הזרים, אבל תפקידו, אם הבנתי נכון, ייצוגי ונבנה על בסיס מתכונת בית המלוכה הבריטי. ואם כך, אלו הם פני הדברים ביחס לכל המערכת המקצועית, מוויצ'יץ' ומטה. חוץ מהמאמן.
אלא שהפעם מכריזים שגם המאמן מה זה סבבה, ושאי אפשר להצליח בכל עונה. בחיי, ככה אמר ספרופולוס. "מצד שני, הוא גם אמר שמכבי נלחמה והצליחה להוריד הפיגור מ-30 ל-24. בחיי". גם השחקנים בסדר, אם תשאלו את מכבי תל אביב. ווילבקין נשאר. האנטר גם. ז'יז'יץ עם חוזה. גם קאלויארו, דיברתולומיאו, כספי וכו'. בנדר? מתקדם יפה. בלייזר? הצלחה. ג'ונס? מממשים את האופציה. בראיינט? עד ממש לא מזמן מכבי ממש רצתה, הוא פחות.
בקיצור, רוב השחקנים אחלה. המאמן אחלה. המערכת המקצועית ממילא לא מחליטה. ההנהלה/הבעלים? לא קשורים לסוגיות מקצועיות. איזה מזל. כי אם הייתה כאן מערכת מקצועית שהייתה, נניח, מקבלת החלטות מקצועית אשר היו בסיס למדידה ולבחינה, ייתכן שיסכימו כולם שסיומה של הבחינה היה מביא למסקנה קלה ולפיה הם לא כל כך טובים במה שהם עושים.
אבל רגע רגע, יא מלעיז. ומה עם התקציב? הרי מן המפורסמות שלמכבי אין תקציב ששווה צמרת יורוליג - ואם אין יכולת תקציבית, אז אי אפשר להצליח. אוקיי, אז הבה ונדברה. ונניח בצד פרמטרים מדידים אחרים דוגמת כמות הזרים האמריקאיים שמשחקת במדי אלופת ישראל להבדיל, נניח, מאצל קבוצות ספרדיות או יווניות. בואו נדבר סגלים. כמה שחקנים מבאיירן מינכן או זניט סנט פטרסבורג, שתי קבוצות יורוליג מצוינות נכון לעכשיו, היו מחתימים ביד אליהו הישן כשחקנים מובילים? מהו תקציבה של ז'לגיריס קובנה, קבוצה ששווה או מדגדגת פלייאוף על בסיס קבוע? הייתי ממשיך עם הדוגמאות, אבל צריך לשמור מקום גם לגיפים שבדרך.
מכבי תל אביב פותחת עונות בחסרון כיס יחסי אל מול לא מעט אחרות. זה נכון, וזו בעיה. הבעיה הגדולה יותר היא שהיא לא מצליחה, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, לייצר קבוצות ששוות יותר מאשר התקציב. כן, חוץ מכמעט עונה אחת שאיננה מייצגת דבר. ואם כך הם פני הדברים, מן ההגיון היה שתופנה אצבע מאשימה אל מי שלא יודע לבנות. מן הראוי היה שתופנה אצבע מאשימה כלפי מי שאיננו יודע לתקן בתנועה. כי אם זה המאמן, אז אוי ואבוי. ואם זה המנהל המקצועי, אז מאזנו ומצבו רע ומר. ואם זה לא, אז לא ברור מהו תפקידו. אה, ואם תפקידו מתמצא ביכולת לאתר מציאות בשוק האירופאי/אקס יוגוסלבי/קרואטי, אז וואלה – עושה רושם שגם זה לא מצליח לו במיוחד.
ריקוד המכונה הטורקית
ישבתי במהלך המשחק קרוב למדי לספסל של האורחת. בחנתי לא אחת את תנועותיו ושפת גופו של המאמן, ארגין עתמאן. והיה רגע, בחיי, שבו נדמה היה לי שפניו עטו הבעה מוטרדת. עם זאת, מאחר שההפרש בשלב הזה התקרב לתחזית המנדטים הנוכחית של הליכוד, אין אלא להניח שקואוץ' עתמאן ניסה בעת הזו להיזכר במילים ללהיט הטורקי הענק של הזמרת אמרה קארודומאן, צ'בפשיז' צ'ינלמה. אגב, חפשו ביוטיוב. הצגה.
לחילופין, ייתכן שעתאמן לקח רגע כדי להיזכר ולהיכנס לפרופורציות. כי את עונת המשחקים 2017/18 סיימה הקבוצה שלו במקום האחרון ביורוליג. ואגב, שיחקו אצלו גם אז קרוניסלב סימון ובראיינט דנסטון. אלא שאז קיבלו כמה החלטות ששוות זהב. זוכרים שמכבי תל אביב צירפה רכז, אקס ז'לגיריס, שעונה לשם נייט וולטרס? נו, אז גם הטורקים צירפו אחד כזה. וסיליה מיציץ' פתח בעשרה משחקים בלבד בקובנה טרם עבר לאיסטנבול, וקלע שם בסה"כ 7.7 נקודות למשחק. לפני שעבר לשחק אצל עתמאן. לצידו, עתמאן צירף את בובואה ולארקין מבאסקוניה. שניים שיכולים היו להגיע, נניח, למדים הצהובים. אחד מהם, לכל הפחות, גם הוצע – וסורב. נראה לי שהבנתם את העיקרון.
ומתוך המארג הלא מרשים במיוחד הזה, בנה עתמאן קבוצה. רגע, אני אתקן: הוא בנה את מכונת הכדורסל הכי משומנת ומרשימה ביבשת הישנה מאז האימפריה השניה של פיני גרשון, זאת של שאראס, פארקר ושות'. וזה כולה עתמאן, כן? מאמן שהיה שייך פעם לשיפולים של הכדורסל האירופאי. מאמן שכיום מנצח על הצגה מרהיבה של כדורסל. כדורסל התקפי והגנתי ברמה הכי גבוהה שיש, שלא לומר ברמה מושלמת. כדורסל שגורם לכמעט כל מתנגדת, בטח ובטח זאת שפגש אתמול, להיראות כקבוצה פרימיטיבית. או כקבוצה רגילה שמשחקת מול גרסת פלייסטיישן. ומתרסקת.
ארבעה כדרורים. שבע שניות. ארבע התקפות
ככל שהתקרב לו מועד המשחק, כך הלכו וגברו התחושות האופטימיות סביב נציגתנו המשוריינת. דיבורים על משחק נטול לחץ פלאס דחיפת קהל פלאס ירידת מתח טבעית של אפס לאחר רצף הנצחונות האדיר שלה = מבוא לסנסציה. ותחושות, אגב, זה יופי של דבר. אלא שארבעה כדרורים ושבע שניות אל תוך המשחק הבהירו שסנסציה, או מרעש בעברית, היא לא יותר משיר באופרת הרוק "טומי". אגב, חפשו ביוטיוב. הצגה.
זה הזמן שלקח לטורקים כדי להתקיף את הטבעת של המארחת ולכבוש סל קל בהתחלה. שבע שניות. כי סביר להניח שכאשר בדק עתמאן את טופס המשחק, טרם המשחק, וגילה שמה שיש למכבי להציע מבחינה הגנתית בעמדת הסנטר הוא ז'יז'יץ' - הוא נתקף גל צחוק קל ואמר לשחקני הקו האחורי שלו משהו כמו: "אהההה, פיק אנד רול וגול". וזה מה שקורה במהלך הראשון. הרגליים של ז'יז'יץ' הופכות מעבר חציה מחד, בעוד שכספי צריך לקבל החלטה אם לעצור שאנלי בדישו או שמא לקפוץ החוצה למוארמה ולסמוך על ג'ונס שיניח למיציץ' ויגיע לעזרה. התשובה? התשובה היא דאנק.
התקפה טורקית שניה. פיק אנד רול על ז'יזי'ץ'. ועוד פיק אנד רול על ז'יז'יץ'. ושימו לב לעתמאן שמסמן שפעם שלישית גלידה. ובום.
התקפה טורקית שלישית. לא תאמינו, אבל פיק אנד רול על ז'יז'יץ'. וגם הפעם צריך כספי לקבל החלטה: או ללכת כל הדרך עם שאנלי השועט או להמתין לווולבקין שיעזור מהפינה (ויעזוב את בובואה). בכיף.
התקפה טורקית רביעית, והפעם אכזרית במיוחד. שימו לב לז'יז'יץ', שמדמה בקטע הזה את הסצינה מהסרט אקספרס של חצות, שבה מבקש לשווא בילי הייז את מידת הרחמים משופטיו בבית המשפט. פיק אנד רול ראשון של סימון עליו. אח"כ פיק אנד רול שני של מיציץ' עליו, שמוביל להצגת המועמדות הראשונה מהערב לפרס טרבולטה המבולבל. וכספי עושה בדיוק מה שצריך. והכדור הולך לאן שצריך בדרך לעבודה קלה של סימון, שעד לפני רגע התחבא לו מאחורי קו הרוחב מול ההגנה ההולכת ומדרדרת של בראיינט. שח-מט. סליחה, מארס טורקי.
אגב, מכבי תל אביב הצליחה לייצר עצירה בפוזשן הבא. מה ששלח את הספסל של אנדולו ללכת למהלך שונה. במקום פיק אנד רול באמצע על ז'יז'יץ', הבא ונערבה אותו הגנתית מהצד. וואוו, איזה אבסורד, אותו פיק אנד רול בגישה כל כך שונה. וככה זה נגמר.
מצא את ההבדלים
כל מה שצריכים לדעת על הפערים בין הקבוצות, או שמא על הנחיתות של התקפת מכבי אל מול העליונות של אפס, מצוי בכמה קטעים הבאים. הנה, למשל, התקפה קלאסית של הצהובים שבה ווילבקין מנסה להבקיע דרך פיק אנד רול עם כספי + 18 כדרורים.
מכירים כריס ג'ונס? יכול להיות שהוא חב את קפיצת המדרגה בקריירה שלו למשחק בן 13 אסיסטים שהצליח לייצר, בעונה שעברה, בליגה הטורקית מול אנדולו אפס. אמש הוא ייצג את מהלך הכדררת הבא, מול מיציץ', בסיומו של הרבע השני.
שזה נחמד, כי הנה הגרסה הטורקית של התקפה לקראת סיום (אותו ה)רבע. פיק אנד רול של מיציץ' על, תאמינו או לא, ז'יז'יץ'. ושימו לב בבקשה לרמת הדיוק בעבודה הגופנית של מוארמה, שבתזמון ומיקום מושלם נועל, במקביל, את בנדר – ומאפשר גישה חופשית למטיילים. ז'יז'יץ', אגב, מציג כאן בפעם השניה את מועמדותו לפרס טרבולטה המבולבל.
ועכשיו נעבור לשלב ב'. שבו ננסה למצוא את ההבדלים באופן שבו הקבוצות מתקיפות את המיסמאץ'. כלומר, אם עובר נמוך לשמור גבוה. נתחיל במכבי. שמנסה להעניש את הטורקים כאשר סימון מחליף ומקבל את כספי. אז הכדור הולך פנימה לכספי. ואז החוצה לדיברתולומיאו. אההה. וזהו.
עכשיו לטורקים. ג'ונס שומר על סינגלטון בפנים? אז הולכים פנימה ומושכים שמירה כפולה מכיוונו של קאלויארו. ועכשיו שימו לב בבקשה לדורסי, שבוהה בחלל הריק תוך שאנדרסון חותך על קו הבסיס. שתי מסירות וסל קל נוסף.
ההפסד הביתי הגדול והגבוה בהיסטוריה (האירופית)
אפשר להמשיך ולהלל את האימפריה העותומנית, אבל רצוי לזכור את חלקה של מכבי תל אביב במעל. מכבי תל אביב השבורה, העייפה והמיואשת. כי צדק יאניס ספרופולוס כשהסביר שהשיעור ההיסטורי של הפסדים קטנים העונה נובע מכך שהקבוצה שלו תמיד נלחמת. תמיד. ולכן מצליחה לגרום למשחקים חד צדדיים להיות מוכרעים ממש בקטן. אבל עוד הפסד ועוד הפסד, אחרי עוד משחק רע ועוד כדורסל רע, ופתאום גם הלחימה אובדת. פתאום גם האפתיות מחלחלת.
כו-לם חוטפים בראש מאנדולו אפס, אבל לא כולם זוכים לספוג מולה את הפסד הבית הגבוה בהיסטוריה (האירופית, בליגה יש את הבומבה בת 28 ההפרש מול ירושלים). ולא כולם מפסידים 6 מ-7 ממשחקיהם האחרונים. ולא כולם מתבטלים במשחק שלפני מול פאו.
ועת איתר קואוץ' ספרופולוס את המיואשים והחליפם ברגליים התזזיתיות של סנדי כהן ודיברתולומיאו, קיבלו באי ההיכל כמה דקות של לחימה. לא כדורסל, אבל מוטיבציה. וזאת בעיה. בפראפראזה על עלילת הקוסם מארץ עוץ, דומה שמכבי כרגע יש מספר שחקנים להם או אומץ או שכל (כלומר, אייקיו כדורסל) או כישרון. וקשה לה לאתר כאלו שהם גם וגם וגם.
ומתוך הייאוש מגיעות גם השטויות. כמו למשל בעיית התקשורת ההגנתית כאן בין בראיינט לכספי. אחד מהם שומר הגנת ICE מול הפיק אנד רול של לארקין, השני דווקא מחכה לחיפוי דמוי SHOW, והשלישי, כלומר לארקין, דופק להם טריצה בראש.
ולא נסיים בלי הזוכה הגדול בפרס טרבולטה המבולבל.
קבלו את מועמד מספר 3 ואת המנצח, דראגן בנדר, מיסטר אפסייד, במהלך ההגנתי המסתובב הבא. ברכות.
שלוש נקודות לסיום
1. האנטר. ממוצע הנקודות של העוגן הצהוב בשלושת המשחקים האחרונים הוא 2.3. בשלושת המשחקים הללו - מול ולנסיה, פאו ואנדולו - זרק האיש 14 פעמים לשתי נקודות וקלע פעמיים. במצטבר. שזה יוצא 14% הצלחה. ואלו מספרים שאמורים לגרום למקבלי ההחלטות של אלופת ישראל, תהא זהותם אשר תהא, לחשוב טוב טוב טרם קבלת ההחלטה בעניינו בקיץ הקרוב.
2. בראיינט. עד למשחק החוץ מול פנר במחזור ה-22, הגיע אלייז'ה בראיינט למספר נקודות דו ספרתי 13 פעמים. שזה ממש אחלה. מאז חלפו שישה משחקים – ונאדה. אפילו לא פעם אחת. ומעבר לבצורת ההתקפית, נותרת תהיה מרכזית לגבי האיש הזה. האם, כפי שסבורים לא מעט, מדובר בשחקן התקפה קבוצתי שלא מוצא את עצמו בכאוס של ההתקפה המסודרת תוצרת ספרופולוס, או שמא מדובר בשחקן אנוכי לא פחות מטיילר דורסי, אבל עם יחסי ציבור טובים בהרבה.
3. מקיצוניות לקיצוניות. אנג'לו קאלויארו התייצב למשחק מול הטורקים כשחקן שמשחק הכי הרבה בממוצע, ומשום מה, במכבי תל אביב העונה. עניין שזכה לאי אלו ביקורות. שמזכירות, נניח, את הביקורות על היעדר השימוש בהגנה לוחצת – שפתאום הועלתה מן האוב במשחק הקודם באתונה. וראו זה פלא, משחק אחד אחר כך – ופתאום הוא מודר מהחמישיה, גם (אך לא רק) לטובת הרכב נדיר של שלושה גארדים. וראו זה פלא, כי משחק אחד אחר כך, ופתאום שיא שלילי עונתי בדקות משחק (7:43). שיא הדקות השלילי הקודם, אם תהיתם, עמד על 18:47. מוזר ומעניין.
