תיקון לאחור
שלושה דברים מרכזיים צרמו לעין במשחק הנפל של מכבי תל אביב מול צסק"א מוסקבה לפני ימים מספר. אוקיי, לפחות שלושה דברים. אל תתקטננו לי על קטנות. האחד הוא נושא הרכז שאיננו. השני הוא השבלוניות ההגנתית של מכבי, שמתפרעת רק כשכבר נגמר. השלישי הוא השילוב המיותר של סקוטי ווילבקין ברבע הרביעי, בכוח, במהלך שקטע מומנטום ושידר שיאניס ספרופולוס לא יודע לזהות על מי ללכת ומתי. ותוך כדי שאני כותב את פסקת הפתיחה הזאת, ברור לי שדילגתי כאן על לפחות לא מעט דברים צורמים נוספים, אבל הרי הבטחתם לי שלא להתקטנן, כן?
לא תאמינו, אבל שלושת האלמנטים הללו (סוג של) תוקנו אתמול מול ולנסיה. כלומר תוקנו באיחור ניכר, אבל לפחות תוקנו. מצד אחד, אין דבר פתטי יותר מאשר להילחם שוב או בדיעבד את מלחמת האתמול. מצד שני, הדברים שחסרו מול צסק"א הם דברים שחסרים למכבי תל אביב על בסיס קבוע ולא רק במשחק נקודתי.
אז היידה - נתחיל בעמדת הרכז. כתבנו שלשום ואמרנו את זה לא מעט העונה: רק רכז אחד יש בסגל של מכבי תל אביב העונה. נכון, הוא שיחק פעם במונגוליה. ואמת, הוא רחוק בשלב זה מלהיות כוכב יורוליג. אבל הוא מסוגל להוציא לפועל תרגילים בקבוצה הזאת. והוא מסוגל להריץ כרגע משחק בקצב מהיר יותר, משחק שבו שואפים לייצר יתרון מספרי בהתקפות מעבר. ואם לא יתרון מספרי, אז לפחות להתקיף מול הגנה שנמצאת עדיין בתנועה לאחור, טרם התארגנות. אם הדברים הללו נראים לכם טריוויאליים או מובנים מאליהם בקבוצה, אז כנראה שלא חזיתם באלופת ישראל משחקת העונה. אז ספרופולוס פתח עם כריס ג'ונס, והלך איתו גם בהמשך. וכשהוחלף, דאג להמשיך ולהרחיק את ווילבקין ואת טיילר דורסי מעמדה מספר אחת, עת אייש שם את ג'ון דיברתולומיאו. שגם הוא, נכון, רחוק מלהיות פליימייקר, אבל לפחות כך מנסים לשמר תצורה שעושה שכל.
נמשיך בשבלוניות ההגנתית. את חצי גמר גביע המדינה בכדורסל ניצחו הצהובים ברבע הרביעי, תוך שהם עוברים למוד של קרחנה על כל המגרש. למשחק מול צסק"א בשלישי הצליחה המארחת לחזור, בערך, תוך שהיא מעיזה לצאת קצת קדימה ולהמר על לחץ. ואמש, לאחר שהכניסה בעדינות ובפחד את הרגל למים הקרים אי שם ברבע השני וראתה שהשמיים לא נופלים, הרשתה לעצמה לעשות עוד צעד קדימה ואשכרה ללחוץ במחצית השניה. והשמיים המשיכו שלא ליפול. אז מי, מי אומר שאין בעולם הזה נסים גלויים?
ועכשיו לניהול החילופים ברבע הרביעי. תפקידו של מאמן כדורסל, בין היתר, הוא לזהות במהלך המשחק מי אלו שיכולים יהיו לנצח עבורו ברבע האחרון ובדקות האחרות. לפעמים זה קשה ולפעמים קצת פחות. לעיתים זה מבוסס רק על תחושות בטן ולעיתים הנתונים מדברים בעד עצמם. ואתמול? אתמול היה קל למדי לזהות מי בעניין ומי לא. בידיים של מי כדאי לשים את הכדור ואת מי להרחיק. ועם מי רוצים לשמור כשחשוב ואת מי להושיב על הספסל כדי למחוא כפיים.
אז הפעם, הבין גם המאמן היווני שאם זה לא שבור אז ממש לא חייבים לתקן, ממש לא חייבים לשנות וממש ממש לא חייבים להחליף. אז יאניס לא התפתה להחזיר את ווילבקין, בעוד משחק לא טוב, כדי לסגור עניין. והצליח סופסוף לנצח משחק יורוליג לאחר ארבעה הפסדים רצופים. והיי, אפילו לא נגרר לסיומת צמודה ובכך להתמודד עם סטטיסטיקת האימים של משחקים שנגמרים בהפרשים זעומים. אז אכן, נס גלוי היה פה.
מכבי תל אביב של אתמול הייתה רחוקה מאוד מלהציג כדורסל משכנע או איכותי במיוחד. אבל היא כן הצליחה לעלות על כמה נקודות שהיו דרושות לתיקון ושיפור. והיישום שלהן היה שווה נצחון חשוב ונאה.
לרוץ>ללכת
אם יש ביניכם, גולשות וגולשים יקרים, אנשים אנטי-ספורטיביים כמוני, שמבכרים תמיד רביצה על פני פעילות גופנית, אז אל נא תחששו מכותרת המשנה הזאת. אני לא מדבר על דרך חיים חלילה, אלא רק על מה שטוב בכדורסל ולכדורסל, בסדר? אז אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, נסביר ונדגים. מכבי, כשהיא רעה, היא קבוצה סטטית וסטגנטית. אחת שמכדררת עצמה עד כלות. אחת שמחכה לאותם נסים גלויים שאותם יכולים להוביל, לפעמים, שחקנים סופר מוכשרים כמו סקוטי ווילבקין. כי משחק ההתקפה המסודר של טים ספרופולוס מעולם לא היה אחד כזה שמלמדים בבתי הספר הגבוהים של הטקטיקה העולמית.
גם כשהתחרתה בעונה שעברה ושמעולם לא נסתיימה על כניסה לפיינל פור, לא הייתה שם בזכות הוצאה לפועל טובה במיוחד במשחק של חמישה מול חמישה. היא הייתה שם, בין היתר, בזכות יכולות הגנתיות, בזכות כישרון במשחק של אחד מול אחד, בזכות ניצול מומנטומים - בעיקר במשחקי בית - לצורך ייצור ריצות. כך זה עבד. והשנה זה אבד. וגם אם ינופפו באימפריה הצהובה בנתוני ה-PACE (סטטיסטיקה מתקדמת שאמורה לאתר קצב/מספר מהלכי התקפה ממוצעים במשחק) כדי להראות שהם דווקא כן רצים, אז לא - הם לא רצים ובטח שלא מספיק.
והיו אלו שניים שהובילו אותה לשם. שניים שאחראים על קבלת ההחלטה הראשונית לצאת למתפרצת. כריס ג'ונס בשבתו כרכז שמבין ועומרי כספי כפורוורד ששועט קדימה. ומבין.
נדגים. האסיסט הרשמי של המהלך הבא יזקף לזכותו של אנטה ז'יז'יץ', אבל המהלך כולו (וגם ההוקי אסיסט) שייך לכספי, שמכדרר בסך הכל פעמיים אבל מכתיב את מה שקורה. כספי משתלט על הכדור החוזר, מכדרר פעם אחת חזק קדימה ומייצר את המסירה הראשונה (OUTLET PASS) לאנג'לו קלויארו. משם נשאר רק לא לטעות ולשבת על הגנה שעדיין לא הסתדרה. זה הכל. האם שלשה של קלויארו מהווה סיום אידיאלי למהלך? לא. האם מסירה ראשונית לאותו קלויארו, כדי שזה יכדרר 4 פעמים בתנועה היא רעיון אדיר? ממש לא. אבל המחויבות כאן לקצב ולכניסה להתקפת מעבר, גם אם לא מסודרת, היא זו שמצליחה לעשות הבדל.
עכשיו ג'ונס. הרכז שהגיע בכסף קטן ליד אליהו הישן רחוק מלהיות אתלט על או מהיר במיוחד. העניין הוא שאלו אינם קריטריונים שאי אפשר בלעדיהם כדי להיות טובים או כדי לרוץ. וכאן, לאחר מסירה ראשונית מדויקת וטובה של דראגן בנדר, יוצא לו הג'ונס קדימה. ונעזר בחסימת פיק אנד רול של ז'יז'יץ' בתוך התקפת המעבר (סוג של DRAG SCREEN), כדי להיכנס לצבע ולכבוש. ככה, פשוט.
ועכשיו שילוב של שניהם. במקרה הזה, כספי הוא זה שמשגר את המסירה הראשונית לידי ג'ונס, בלי לכדרר כלל. הריצה של מכבי קדימה, ברמת הסדר ומסלולי התנועה, רחוקה מלהיות מדויקת ותחילתה רחוקה מלהעיד על קבוצה שנוטלת סיכונים ומשגרת שחקנים קדימה ומהר. רחוקה למדי. ועדיין, המחויבות לקצב מאפשרת לג'ונס לאתר חרך ולהתקיף את הטבעת. ואם זה לא מסתדר לבד, אז הנעילה החכמה של ז'יזי'ץ' לצורך הזריקה של ג'ונס - היא זו שמאפשרת את הכדור החוזר והנקודות.
לא חייבים להיות פט ריילי, או לקרוא את ספרו, כדי להבין שקבוצה שרצה היא קבוצה בעלת סיכויים טובים יותר לנצח. צריך פשוט שכל ישר והבנה שאם זה עובד בקצב של הכתבה, אז שווה לנסות קצב מוגבר. וחשוב לא פחות, להשתמש בשחקנים שמבינים שכך כדאי.
להגיע אל הפאנץ'
אם אתם צופים באיזשהו משחק כדורסל ושומעים את המלהג התורן מדבר על פאנץ' או פואנטה במשחק ההתקפה, הכוונה הפשוטה היא היכולת להגיע אל השורה התחתונה של התרגיל. כלומר, אם מטרת התרגיל שסומן היא לדחוק הכדור לכיוונו של שחקן איקס, אז שבדיוק כך יקרה. ומאחר שמרבית המהלכים ההתקפיים מייצרים יותר מאופציה אחת כיעד, אז שמקבל ההחלטות והמוציא לפועל ידעו לזהות מה נכון, וליתר דיוק מה מאפשרת ההגנה. עד כאן פרשנות על פאנצ'ים.
הבעיה היא, ואני ממשיך להציק בעניין, היא שבהיעדר שחקנים מסדרים/מבינים, בעיקר מעמדת הרכז אבל לא רק, הרי שגם אם מסמנים במכבי תל אביב תרגילים תנועתיים, יש מעט מדי פעמים שבהם הכדור מגיע בזמן ובמקום הנכון ליעדו. כך, למשל ובעיקר, כאשר המוציאים לפועל את התרגילים הם ווילבקין, דורסי או בראיינט. שלושה שחקנים מוכשרים במיוחד, שיודעים לעשות דברים אחרים ברמה גבוהה במיוחד - אבל לא את זה.
הנה דוגמא קטנה מאתמול. מכבי מריצה כאן מהלך שבו פואנטה אחת אפשרית היא זו שבה דורסי יוצא על חסימה של האנטר כדי לקבל כדור/לסגור עניין. מבלי להיכנס לרזי התרגיל, נפשט ונראה שבראיינט הוא זה שאמור לזהות, לאתר ולפגוע. אבל הוא לא רואה בזמן, בוחר להתעלם ולהתחכם או פשוט מכדרר פעם אחת יותר מדי. ובמקום ללכת אל הפשט של הפוזשן, הוא מסבך ומאבד. במקום מהלך תנועתי, בעצימות סבירה, הפך התרגיל לאבוד.
זאת, להבדיל מהמקרה הבא. כאן התרגיל הוא ספציפי הרבה יותר. חסכתי מכם את תחילתו (סוג של VEER, למי שהתגעגע), אבל בהמשכו יכול דורסי - המטרה של התרגיל - או לבחור להשתמש בחסימה של האנטר או ללכת לצד השני, על חסימה של בנדר ובראיינט. והתפקיד היחידי של דיברתולומיאו כאן, אך הלא מובן מאליו, הוא למסור לו במקום ובזמן. אם יתעכב בחצי שניה, יגיע כבר החיפוי ההגנתי של הרמנסון. אם ימסור אחורה או הצידה מדי, יהיה קשה הרבה יותר לייצב את הרגליים ולהרים את הזריקה. והפעם דיברתולומיאו פשוט מוציא לפועל. שזה הרבה. ויכול בהחלט להיות שדורסי, עם 10 על שעון השניות, יכול היה פשוט להחזיר למוסר שהפך פנוי, אבל מצד שני הוא דורסי. וזה מה שהוא יודע לעשות.
ומעבר לפאנץ', יש גם את העניין הזה של לפתור בעיות נקודתיות מול הגנות ספציפיות. ולנסיה היא קבוצה שמתרכזת באופן מובהק בהגנת הכדור. כלומר, מתוך ההגנה האישית הרגילה שלה, היא שולחת ומקרבת שחקנים אל החפץ העגול וחוששת פחות מהיכולת להעניש אותה דרך כדור שנע מצד לצד.
אז כאן, למשל, אחרי שבראיינט כן מוסר לדורסי (אבל באיחור שמונע זריקה ומייצר במקום כדררת), נשאר עם הסקורר יותר משומר אחד. ובמיוחד לאברי וטובי, שפשוט פוסעים קדימה, כדי לחנוק את הנסיון למהלך של אחד על אחד. כך כופים על דורסי זריקה קשה. כלומר כאילו כופים, כי, בינינו, זאת הרי הזריקה שדורסי רוצה להטיל, כן?
אוקיי, אז בואו ונתקן. תרגיל שונה אך סיטואציה דומה, מתחילת הרבע השני. אם טובי וקליניץ' מחויבים לעצירת הכדור שבידיים של דיברתולומיאו, אפשר לנסות ולהעניש את המחויבות הזאת בעזרת תנועה ללא כדור. ועבודה יפה (ומתוכננת) כאן של קלויארו וג'ון די. ובנדר, שלא נע בקטע הקודם, לפחות מסמן נכון הפעם.
ויש עוד אלמנט אחד, שהצליח לפרקים מול ולנסיה, והוא היכולת לאתר מיסמאצ'ים ולהגיע אליהם. כלומר לזהות כשההגנה טועה או נשארת עם נמוך על גבוה, ולדאוג להניע לשם את הכדור מהר. אלמנט, אגב, שדווקא ולנסיה מצטיינת בו, אולי יותר מכל קבוצה אחרת בליגה השניה בטיבה בעולם.
אז הנה כאן, אם על בנדר שומר הרמנסון הקטן, אפשר להזיז את הכדור דרך תנועה (פלאש) תוצרת האנטר לכיוון קו העונשין, ודרך משולש התקפי להכניס כדור פנימה. וסחטיין הפעם על בנדר, שבאופן נדיר לא בורח מהמגע ואפילו מצליח גם לתפוס הכדור ולהבקיע.
או כאן, כשפתרון הגנתי אגרסיבי על דיברתולומיאו מייצר יתרון מספרי בהתקפה המסודרת. ואפשר שם, דרך בנדר והאנטר, להגיע חיש חש אל דורסי לשלשה.
נחמד מאוד.
הלחץ
פורטיס את בירנבך, שניים שמבינים בלחץ, כתבו פעם שאף אחד לא יודע למה, אף אחד לא; אף אחד לא יודע כמה, אף אחד לא; קרוב או רחוק, תלחץ את זה טוב. ואם נתעלם לרגע מהגרסה המביכה של היי פייב לשיר, נקבל כאן דוקטרינה הגנתית סדורה.
יאניס ספרופולוס, במענה לשאלה שנשאל, הסביר שקשה מאוד ללחוץ כיום על כל המגרש, שהרי אין מספיק אימונים במהלך עונה כל כך צפופה. ואחרי שסיימנו למחות את הדמעות נוכח המקרה המצער, נסביר לקואץ' ולכל שאר המאמנים כיום שזה מה יש. ועומס של משחקים ומיעוט יחסי של אימונים איננו מהווה תירוץ. המאמן המודרני צריך למצוא את הדרכים להעביר את החומר שהוא מבקש ליישם. ואם לוח הזמנים קשה לו, תמיד יוכל לבחור בעבודה אחרת. כי מאמן, אם חושב שכך נחוץ לקבוצה שלו, צריך ללמד גם תרגילים, גם התקפת מעבר (ולא להתלונן שלא הספיק), גם הגנה איקס וגם הגנה וואי.
ונוכח הקשיים המובנים בהתקפה המסודרת של מכבי תל אביב ודווקא בגלל שהסגל הנוכחי כולל לא מעט שחקני הגנה בעייתיים, אזי הגנה הרפתקנית יותר (על חצי או מגרש שלם) ראויה לניסיון אמיתי. ו-וואלה, זה קרה מול ולנסיה. וזה עבד. אף אחד לא מבטיח שזה יצליח תמיד, אבל את המשחק המסוים הזה זה שינה ולטובה.
ואם לז'יזיץ' יש רגליים כבדות או שלשחקנים רבים אחרים, דוגמת דורסי, דיברתולומיאו או בנדר, קיים קושי מובנה בהבנה במשחק ההגנה, אפשר פשוט לתת להם לתקוף את הכדור ואת נתיבי המסירה הקרובים. כך קרה אתמול.
אז הנה כאן מתקיפים האנטר את דיברתולומיאו את הכדור כשהוא אצל הרמנסון. ומתקיפים אותו שוב כשזה חוצה את קו מחצית המגרש. ובנדר, לזכותו, קורא יפה את המסירה המיועדת לפרפליץ'.
למזלה של מכבי, הגיב הספסל של ולנסיה לאט להתפתחויות המרעישות והתעכב עד מאוד בשילוב של שני מובילי כדור מול הלחץ. ולו היה נוקט בפתרון הפשוט הזה, ייתכן שהסיפור כאן היה שונה. ועדיין, לחץ הוא כלי נשק שבו חייבת הקבוצה הזאת להשתמש. לא נקודתית, אלא כשיטה.
ארבע נקודות לסיום
1. ווילבקין. לאחר שלושה משחקים בהם העמיד ממוצע נקודות נורא של 6 בלבד למשחק, שינמך אמש הפרנצ'ייז-פלייר של הצהובים את המספרים והעמיד שורה סטטיסטית של 0 נקודות וזריקה אחת בודדת. האמת? לא נורא. גם לשחקנים מוכשרים או גדולים יש תקופות של משבר. באמריקאית קוראים לזה סלאמפ. החוכמה היא למצוא את הדרך להוציא אותם משם, באופן שייטיב עם הקבוצה. אתמול שיחק סקוטי ווילבקין 12 דקות ו-33 שניות, שיא שלילי עונתי. ואיבד את תפקיד הרכז לטובת ג'ונס. ואיבד את תפקיד הקלע לטובת דורסי. ועכשיו הזמן לעבודה של מאמן איכותי ומנוסה, שיידע לפתור את הבעיה. בלי לפגוע בקבוצה. בלי לאבד את ווילבקין.
2. כספי. איזה כיף לדבר על עומרי כספי בלי מושגים של ביטוח או פציעות. ליהנות משילוב של מחויבות, תשוקה והבנת משחק ברמה שכמעט ואין, ולא רק ביבשת הישנה. אהוד ברק, אחד שהיה פעם ראש ממשלה, דיבר בקמפיין שלפני על פריחת הדובדבן, אותו אירוע נדיר ומרהיב שמבליח פתאום ולזמן קצר בלבד. וכך גם כספי, לצערנו, בשל פציעות, מחלות ושאר מרעין בישין. אבל כשזה קורה, אי אפשר שלא להתפעל. ולא שכספי היה טוב במיוחד אמש. גם אתמול הראש עבד הרבה יותר מהר ומדויק מהרגליים, גם בהתקפה וגם בהגנה. ועדיין, כשכספי פורח, כדאי לכולם לבוא ולצפות.
3. ולא שכחנו את פינתנו החדשה על שם טרבולטה המבולבל. והפעם הזוכה הוא ה-MVP מאתמול, אחד כריס ג'ונס. אפשר להסביר, אבל יותר נחמד לראות את האיש מסתובב, מתבלבל ומאבד.
4. אז מה צריך עכשיו? לא הרבה, האמת. אם מכבי תל אביב חולמת פלייאוף, הדבר הנכון מבחינתה הוא להתעלם מהתוצאות שמסביב ומהמאזנים של האחרות. לא רלוונטי יותר. כל מה שצריך מעכשיו, בערך, הוא לנצח. את הכל. זה הכל. החל מהמפגש החברי עם קטש, ליובין ופנאתינייקוס בשבוע הבא. אם עד אתמול הייתה זקוקה נציגתנו המשוריינת לתשעה ניצחונות רצופים, עכשיו קטן המספר לשמונה (נוספים) בלבד. לא סיפור גדול, נכון?
שבת שלום.
