מי שמאמין לא מתאכזב
הפעם נתחיל מההתחלה. הסגל המסוים שלבש אמש צהוב והתרוצץ על הפרקט של יד אליהו הישן שייך לחלק התחתון של הליגה השניה בטיבה בעולם. אם בכלל הוא שייך לשם. כשמה שנותר, לאחר כל הפציעות, הוא לא יותר מאשר אותלו האנטר + כמה שחקנים בינוניים + מספר מצומצם של שחקנים מוכשרים, שיהיו טובים עד מצוינים בעתיד + שחקן איכותי אחד שאיבד לחלוטין את הבטחון העצמי, אז כל נצחון במסגרת היורוליג הוא הישג עצום. כן, גם כשמהצד השני מתייצבת לה קבוצה כמו חימקי שאף היא פצועה, חבולה ונטולת הרבה שחקנים משמעותיים.
ואם בסופו של משחק הצליחה מכבי תל אביב הפצועה והחסרה עד מאוד למצוא את הדרך להילחם ולשרוד משחק ביתי מול חימקי מוסקבה הפצועה והחסרה עד מאוד, הרי שההבדל ביניהן לא היה החוסר בשחקנים. בניגוד למכבי, חימקי חסרה גם אופי, חשק, ו-ווינריות.
בסופו של יום, זה מה שעשה את ההבדל אמש, במשחק ממנו תרצה בעלת הבית לזכור רק את תוצאתו הסופית. עוד מעט נתחיל ללהג ולנתח דברים שקשורים לכדורסל. שניה לפני, חשוב לזכור שהדבר הכי חשוב בכדורסל זה שחקנים. למכבי תל אביב מודל 5 לפברואר 2020 אין יותר מדי שחקנים טובים. לפחות ברמת חלק עליון של יורוליג. ולאחר שנפצעו לה סקוטי ווילבקין, עמרי כספי וטאריק בלאק (שפתחו העונה בחמישיה ב 100% מהמשחקים בהם שותפו), נייט וולטרס (שפתח העונה בחמישיה ב 73% מהמשחקים בהם שותף) ויובל זוסמן (70%), אפשר להכריז בלי להתבלבל שאלופת ישראל שיחקה אמש בלי כל החמישיה הפותחת שלה.
והסגל שנותר? סביר להניח שלפחות נכון לאתמול, הוא היה מפסיד אתמול לכמעט כל יריבה אחרת שהיה ליורוליג להציע. כלומר, לכמעט כל קבוצה, ולאו דווקא מהיורוליג, שה-DNA שלה איננו מורכב מהיעדר אכפתיות אשר משולבת ביצר הרס עצמי מפותח.
תן ת'כדור וזוז הצידה
עכשיו כדורסל. דיברנו כאן לא מעט במהלך העונה הזאת, גם בתקופות טובות וגם בכאלו שפחות על הסגנון ההתקפי של הצהובים. סגנון שסוגד לכשרון. ואם צריכים לאפיין אותו במשפט אחד, אז מדובר במשחק התקפה שמבוסס על היכולת של שחקן אחד (לפחות), בכל התקפה ורגע נתון, לקחת את הכדור ולייצר לעצמו (או לאחרים) נקודות. וכשיש ווילבקין באזור, אז כמובן שהכל קל יותר. השאלה היא מה קורה כשאין? לפחות נכון לאתמול, התשובה היא שיאניס ספרופולוס לא משנה שום דבר בסיסטם ההתקפי שלו. ופשוט מאייש את עמדת ההוא שצריך לתת לו את הכדור ולזוז הצידה לשחקנים אחרים.
אמש זה היה אלייז'ה בראיינט. את המשחק סיים האיש שהגיע מאילת עם שורה סטטיסטית אדירה ושוברת שיאים אישיים של 21 נקודות, 6 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 2 חטיפות ואף לא איבוד כדור אחד.
אבל אם נלך רגע לסטטיסטיקה מתקדמת מעט יותר, נגלה שלבריאנט אמנם היו 4 אסיסטים משלו, אבל אף אחת מהנקודות אותן קלע לא הגיעו מאסיסטים. כלומר, את כל הנקודות של בראיינט אתמול הוא ייצר בעצמו ולעצמו. או במילים אחרות, בראיינט אייש, איכשהו, את תפקיד ה'ווילבקין'. ואתמול זה הספיק.
כאן למשל: בתחילת המשחק וכחלק מהתכנית לשבת חזק על הרגליים הלא מתעניינות של אלכסיי שבד + הרגליים של בוקר, הביג גאי היחידי של חימקי בסגל הנוכחי, מריצה מכבי תל אביב תרגיל תנועתי יחסית, בסיומו מריץ בריאנט מהלך פיק אנד רול עם האנטר ונעזר באותות ההאנטר כדי לפלס דרך לסל. אחרי שבעה כדרורים.
via GIPHY
כאן, גם בתחילת המשחק: עוד מהלך של פיק אנד רול בראיינט את האנטר. ארבעה כדרורים בפנים + תגובה איטית של בוקר בהגנה = שלשה. אחת משתיים שקלע אמש.
via GIPHY
העניין הוא שלא תמיד זה הצליח. והאמת היא, עם כל הכבוד לקסמים שחולל אמש בראיינט, שמשחק ההתקפה המסודר של מכבי תל אביב אתמול היה במקרה הטוב תקוע, סטטי ואפור. ולא באמצעותו או דרכו היא מצאה את הדרך לקטוע את רצף ההפסדים שלה.
על כל מהלך שבו הצליח שחקן נקודתי להבקיע איכשהו סל, היו לפחות שניים בהם מצא עצמו שחקן מכדרר ומכדרר, מאלתר מאלתר ומעביר את הכדור ליריבה. גם לבראיינט זה קרה לא אחת. למשל כאן:
via GIPHY
via GIPHY
הקיצר, את המשחק אמש, כאמור, לא ניצח משחק ההתקפה המסודר של מכבי תל אביב. ועם כל הכבוד להישג ההגנתי במחצית השניה (30 נקודות בלבד קלעה בו חימקי), הרי שהתחושה היא שמכבי בעיקר השכילה לנצח את הטעויות של היריבה.
וכמו בטניס, לאו דווקא את הטעויות המחויבות. כשחימקי טעתה, בעיקר בכל הנוגע לבחירת הזריקות שלה ובעיקר בעיקר בכל הקשור לירידה המזעזעת שלה להגנה, מכבי הייתה שם כדי להעניש.
כמו למשל לאחר ההחטאה הזאת של טימה מהפינה, שהובילה למתפרצת אותה סיים בראיינט בקלילות, ברגע שזיהה שמי שעומד בדרכו אל עבר הטבעת הוא בסך הכל שבד. שלא באמת רוצה לעמוד בדרכו, כן?
via GIPHY
כמו למשל כאן: אחרי עוד החטאה של טימה מהפינה, שמובילה למתפרצת שבה מצוי האנטר עמוק בנבדל.
via GIPHY
רגע, חייב לכם עוד דוגמא כזאת לסיום הקטע הזה. כמו למשל כאן: כשבראיינט מוצא עצמו שוב מול שבד. שזה דווקא נחמד מאוד עבור בריאנט לדעתי
via GIPHY
יאניס שומע את הקולות
ככל שהתקדם לו אמש המשחק מחד, בעוד שמשחק ההתקפה נותר תקוע מאידך, החל מסביב הרחש. מכירים את הרחש? זהו הצליל המאוד מסוים שכבר כמעט לא נשמע באולם הביתי של מכבי מאז תחילת עידן ספרופולוס. הרחש של האכזבה. של הלחץ. הרחש שמתחיל מהיציעים למעלה וזולג לו אט אט לכיוון הספסל המקומי. אתמול לווה הרחש גם בשיטוטים של שמעון מזרחי לכיוון הספסל. ואת הרחש הזה הרגיש היטב המאמן שעומד ליד הספסל המקומי.
קואוץ' ספרופולוס נותן העונה את אחת העונות המופתיות, שנתן כאן מאמן שלבש צהוב כחול. דומה שאין באמת טעם למנות כרגע שוב את כל הדברים הגדולים שעשה עד כאן. דברים שהפתיעו לא מעט אנשים, אוהדים ומלהגים. אחד הדברים הגדולים שעשה עד עתה היה לנהל את ההצגה. לנטרל את ההיסטריה מסביב ולדעת להתמודד. עם ההפרעות מהצד. עם התקשורת. עם האגואים, ולשדר תשוקה אבל גם פאסון. שכל זה כמובן הרבה יותר קל כשמנצחים.
ואתמול? אתמול לא היה פאסון. אתמול, בטח בכל מה שקשור בניהול החילופים של מכבי תל אביב, היה בעיקר לחץ. הרבה הרבה לחץ. ולצורך העניין, נתמקד בעיקר בענייני ארון ג'קסון. ג'קסון, אם ספרנו נכון, היה מעורב אמש ב-תשעה חילופים. לא במהלך המשחק. תשעה חילופים במהלך הרבע הרביעי בלבד.
חמישה מהחילופים של ג'קסון היו במהלך דקה אחת, כלומר בין הדקה ה-38 לבין הדקה ה-39 של המשחק. ולא, אלו לא היו (רק) חילופי הגנה-התקפה. אלו היו חילופים, שהושפעו לא מעט מהרחש שהושמע בעיקר לכיוונו של ג'קסון האבוד והמבולבל. שגרם למאמן שלו להיות אבוד ומבולבל לא פחות.
אז מה יהיה עם ג'קסון?
כאמור, ארון ג'קסון כרגע אבוד ומבולבל. בהרבה יותר מדי התקפות הוא מעדיף לזוז הצידה. בהרבה יותר מדי התקפות אחרות הוא מנסה, אבל מפריע. נניח כאן: בהתקפה משמעותית לקראת סיום המשחק. הכדור, לצערו של ג'קסון, נוחת בידיים שלו. ועכשיו הוא מנסה דברים. כולל לחדור לסל בנתיב חדירה שלא באמת קיים, מאחר שהאנטר (ולא רק שחקני הגנה) נמצא בדרכו. אז ג'קסון מנסה, ובסוף מוסר לשחקן הלא נכון.
via GIPHY
וגם ג'קסון, על כל נסיונו, מרגיש ושומע היטב את הרחש. והאמת? חלק גדול מכל זה איננו באשמתו. לא פשוט לשחקן בעמדה המסוימת הזאת ובקבוצה מסוימת כזאת להיכנס לעניינים במהלך העונה. בטח ובטח כאשר הוא לא נרשם עדיין לליגה המקומית. בעוד שנושא הרישום בליגה אמור להיפתר כבר לקראת המשחק הקרוב מול באר שבע, הרי שהבעיה השניה ממנה סובל ג'קסון קשה הרבה יותר לפתרון.
ג'קסון, עד שלא יוכח אחרת, לא באמת מתאים לסגנון ההתקפי הנוכחי של הקבוצה שלו. הסגנון, אליו התייחסנו בתחילת הטור, שבו קוראים בכל פעם בשמו של שחקן שלוקח את הכדור ומייצר לעצמו או לאחרים. את הקריירה שלו עשה, גם לצידם של סקוררים גדולים, במשחק התקפה בעל מספר גדול יותר של שכבות או אפשרויות. מעניין לראות אם ומתי יבצע עבורו ספרופולוס את ההתאמות ההתקפיות שעשויות לגרום לרכז הוותיק להרגיש קצת יותר בבית.
איזה כיף זה האבדיה הזה
11 נקודות, 9 ריבאונדים, 4 אסיסטים ומדד יעילות 18 היו לטאלנט אתמול. כמעט כל אחד מהמספרים שציינו אמש שווים שיאי קריירה של דני אבדיה. אבל עזבו אתכם מהמספרים. כמה כיף לראות את דני אבדיה משחק. גם כשהוא טועה. גם כשהוא נלהב מדי, וזה קורה לו עדיין לא מעט ובשני הצדדים של המגרש.
העלם שעורך השנה, טפו טפו טפו, את מופע הפרידה שלו מהכדורסל של היבשת הישנה, מספר עבורנו חוויית צפיה, בשידור חי וישיר, בדרך שבה מתעצב לנגד עינינו שחקן כדורסל מוכשר, ומלא מוטיבציה. אם בשבוע שעבר הוא לקח את רודי פרננדס לטיולים מבלי לדפוק לו חשבון, אתמול הוא לא היסס, בין אם הצליח תמיד ובין אם לאו, ללכת לקרבות מול שחקנים פיזיים ממנו דוגמת יאניס טימה.
באופן מוזר ובלתי צפוי, גם ובעיקר נוכח ריבוי הפציעות מסביב, מצא עצמו אבדיה הופך מרול פלייר שאחראי בעיקר על ענייני התלהבות ושינוי קצב לשחקן שהוא (גם) שחקן מטרה. אליו הולכים כדי שישחק אחד על אחד וייצר. וזה עבד נהדר בשבוע שעבר וזה עבד לא רע גם אתמול.
אה, רק שני דברים. שלשות כמו זאת צריכות להיכנס באחוזים יותר גבוהים, במוקדם או במאוחר.
via GIPHY
והעונשין. האחוזים מהקו? לא מתאים.
שלוש נקודות לסיום
1. אלכסיי שבד. את המחצית הראשונה אמש סיים אלכסיי שבד עם 9 אסיסטים. מתוך 10 שהיו לקבוצה שלו בסך הכל. והזכיר שוב עד כמה זה מוזר שהוא מבלה איתנו, במקום לשחק בליגה של הגדולים באמת. וגם הנקודות הלכו בקלות. התחושה היא שזה בעיקר תלוי בו. ברצותו, יקלע. ברצותו, ימסור. העניין הוא שברצותו גם יהרוס. יצא לי להביט מקרוב אמש משך דקות ארוכות בזה שמתקרא המאמן של שבד וחימקי, קורטינאיטיס. שלא הצליח את מידת הייאוש שלו מכך שאין לו ולו שמץ של השפעה על מה שקורה על המגרש. כי זה הכל שבד.
ברגעים הטובים זה נראה כך:
via GIPHY
או כך
via GIPHY
ובאחרים הכל פשוט מתרסק. וזהו סיפורו של אלכסיי שבד. וזהו סיפורה של חימקי מוסקבה.
2. כמו בשבוע שעבר, המהלך הגדול של מכבי תל אביב השבוע לחלוטין איננו רלוונטי לתוצאתו של משחק כלשהו. מימוש האופציה על אותלו האנטר, כולל שדרוג החוזה באופן שיבטיח אי מימוש של אופציית יציאה כלשהי, הוא חלק ממספר מהלכים נהדרים שבוצעו בצהוב בחודשים האחרונים. כשאוהדי הקבוצה מביטים שמאלה וימינה ורואים שהסגל של השנה הבאה כולל, כבר עכשיו, את ווילבקין, בראיינט, האנטר, זוסמן, דיברתולומיאו, בלאק וכספי (טפו טפו טפו), הם אמורים להבין שההצלחה של הצהובים עד כה איננה חד פעמית. ועל ההצלחה הזאת צריכים לתת קרדיט גדול גם לאלו שחטפו ביקורות כואבות, ארסיות ומוצדקות משך שנים רבות. כולל הבעלים. כולל ההנהלה. כולל ניקולה וויצ'יץ'. כולל מחלקת הסקאוטינג.
3. היריבה הבאה של מכבי תל אביב, כבר מחר, תהיה פנרבחצ'ה. זוכרים את פנרבחצ'ה? האימפריה הטורקית ההיא שמצאה עצמה עם חמישה נצחונות בלבד אחרי 16 מחזורי יורוליג? נו, אז מאז יש לה עוד שישה נצחונות בשבעה משחקים. ולמרות שרוב רובן מושג בקושי ובשיניים, פנר חזרה. ופתאום, כשהיא מעמידה חמישיה של סלוקאס-דה קולו-קליניץ'-וויליאמס-וסלי, זה מתחיל להזכיר קבוצה של ז'לקו אוברדוביץ'.
