"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי, אלא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו, איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".
כך אמר טימו קרוז לקן קרטר בסרט "קואוץ' קרטר" כדי שלא יעזוב את תפקידו כמאמן תיכון ריצ'מונד. 14 שנים חלפו מאז יצא אותו סרט שכל חובב כדורסל חייב לצרף לספרייה שלו, אך איתם חלפה גם ההערכה למאמנים.
ב-21 בינואר 2019 חימקי מוסקבה החליטה להיפרד ממאמנה, יורגוס ברצוקאס, שרשם את ההישג הגדול ביותר בתולדות המועדון והגיע איתו עד לפלייאוף של היורוליג לפני פחות משנה. המאמן היווני הצטרף, בעל כורחו, לרשימה ארוכה הכוללת עוד שישה מאמני יורוליג שפוטרו העונה והיד עוד נטויה. בראש הרשימה מתייצב לו כמובן מאמן פנאתינייקוס לשעבר, צ׳אבי פסקוואל, שפוטר על אף שהיה במאזן 7:6 ביורוליג ו-0:8 בליגה, לא רע ביחס לכלים שניתנו לו. לצורך ההשוואה, בשנה שעברה פוטרו שלושה מאמני יורוליג בלבד במהלך עונה שלמה.
"בכנות, מכעיס אותי לראות מה קורה עם מאמני היורוליג העונה", התייחס לנושא דיוויד בלאט, שהפך למעין שגריר המאמנים לאחר העימות עם לברון בקליבלנד. "אני מרגיש שיש בעיה גדולה מאוד עם היחס כלפי מאמנים ברמה הגבוהה. זה מתבטא בחוסר כבוד וחוסר בחשיבה לטווח ארוך. אני חי בין האנשים האלה, אני יודע מי הם, איך הם עובדים וכמה הם מאמנים טובים".
"בעלי הקבוצות מחזיקים בכוח, הם עושים מה שהם רוצים"
מכבי תל אביב, אחת שהפכה את עניין הפיטורים להרגל בשנים האחרונות, היא דוגמה קלאסית להתפתחות המגפה. נחזור אחורה בזמן עד לשנת 98', אז נכנס פיני גרשון לתפקיד מאמן הצהובים לראשונה. מאז ועד שזכתה בתואר האחרון שלה בגזרה האירופית (2014), מכבי החליפה שישה מאמנים והתוצאות בהתאם - שמונה מעמדי גמר וארבע גביעי אירופה.
אבל אחרי אותה זכייה מרגשת בחסות דיוויד בלאט, שמיד עזב לליגה הטובה בעולם, משהו ב-DNA השתנה והקווים הצהובים נראים כעת יותר כמו טרמפיאדה של חיילים ביום ראשון בבוקר. לא פחות משמונה מאמנים באו והלכו בחמש השנים האחרונות, והתוצאות אתם שואלים? אפס מעמדי גמר אירופאיים ואפילו אליפות המדינה, שהייתה הכסף הקטן של מכבי, כבר לא כל כך בטוחה.
המשותף לכל המאמנים שלא צלחו את סיר הלחץ הצהוב בשנים האחרונות, או במילים אחרות, הדבר שגורם לחבל שעל צוואר מאמני היורוליג להתהדק בכל רגע שעובר, זה תהליך גיוס כושל. "אני מצטער בשביל הקולגות שלי, אבל זה לא בידיים שלנו", אמר ז'ליקו אוברדוביץ', מהבודדים שלא נכווה מהתופעה. "בעלי הקבוצות הם אלה שמחזיקים בכוח, הם עושים מה שהם רוצים. אם נסתכל על העבר, הקבוצות שאחזו בהכי הרבה סבלנות, הן אלה שהגיעו להישגים".
תבינו, מערכת היחסים בין מאמן לבעלים/יו"ר בחיי היום-יום שוות ערך ליחסים בין בני זוג. ובכל זאת, נראה כי האנשים שיושבים בראש המועדונים לא באמת שלמים עם הבחירות שלהם, או לפחות אלה שיושבים בראשה של מכבי תל אביב. הרי אם ראשי האלופה היו מאמינים בנבן ספאחיה, משבר פתיחת העונה היה מיוחס לפציעות או להגרלה הקשה. אך בפועל, לאחר שנכשל בעונה שעברה ולא הצליח להביא את הצהובים לפלייאוף, הייתה עננה כבדה מעל לראשו של ספאחיה ונשאלה השאלה האם הוא בכלל מסוגל להגיע להישגים עם הקבוצה. כלומר, עוד לפני שהחל בבניית הקבוצה אף אחד לא באמת האמין שיצליח.
בהתחשב במתכונת הנוכחית של היורוליג, ובכך שהעונה הבאה תביא עלינו לטובה לוח הזמנים אפילו יותר תובעני, עם הגדלת הליגה ל-18 קבוצות, המאמנים מבינים שאין יותר מידי זמן הכנה ותרגול במהלך העונה. המערכת חייבת להיבנות לטווח ארוך על מנת ליצור כימיה בין האיש על הקווים לבין השחקנים, אחת שתחזיק לאורך זמן. כדי שזה יקרה, המאמנים צריכים לקבל ביטחון מהממונים עליהם. הם צריכים לדעת שזה בסדר לחוות ירידה לצורך עלייה כמו שעושות לא מעט קבוצות NBA - אם לשם שואפת הליגה להגיע - אחרת המאמן יהפוך לעוד אגו שצריך לנהל על הפרקט.
"לא יכול לצפות את מה שאני מתכנן משחקן שקיבלתי בירושה"
"אם אני בא בטענות לשחקן על דברים שאני בעצמי לא לימדתי אותו, אז אני זה שלא בסדר כמאמן", הוסיף דיוויד בלאט. "גם משחקן שקיבלתי בירושה אני לא יכול לצפות את מה שאני מתכנן רק בגלל שזה מה שאני רוצה. אם לא לימדתי אותו, אני שם אותו במצב בו הוא עלול להיכשל. תפקידי הוא להעמיד אותו בסיטואציה בה הוא יכול להצליח. גם אם רציתי מישהו יותר טוב וקיבלתי בסוף שחקן אחר, האחריות שלי היא להבין את הסיטואציה, אני צריך למצוא את הדרך הנכונה לנצל אותו".
כשמאמן חווה כישלון והדחה מתפקידו, הוא מביא אחריו מחליף שמגיע לקבוצה אותה הוא לא בנה, עם שחקנים בהם הוא לא בהכרח מאמין. נכון, זה יכול לעבוד גם לטובה, ראו ערך שרון דרוקר ואריק שיבק בעונת האליפות של מכבי ראשל"צ (שיבק לקח אליפות היסטורית עם קבוצה שדרוקר בנה). אבל לרוב המאמן המפוטר לא ישאיר אחריו סגל איכותי, זאת הסיבה שפוטר בעצם. ניקח למשל את ריק פיטינו, המחליף של צ'אבי פסקוואל בפנאתינייקוס. ה"הול אוף פיימר" האגדי מהמכללות פתח את הקנדציה הראשונה שלו באירופה עם שני ניצחונות על צסק"א ובאיירן מינכן (הפתעת העונה ביורוליג עד כה). היה נראה שההחלטה להעסיק אותו הייתה מהלך גאוני, אך הסטטיסטיקה התיישרה מהר מאוד, הירוקים רשמו שלושה הפסדים רצופים ועכשיו הוא רחוק שנות אור ממקום בפלייאוף.
אי אפשר להאשים את פיטינו על כך שלא יצר שינוי מיידי ולקח את הקבוצה לצמרת הגבוהה של היורוליג. הרי אם הוא היה מתחיל את העונה על הקווים של היוונים, בטח היה עושה משהו אחרת. באותה נשימה, אי אפשר להאשים גם את נבן ספאחיה, שכן הצהובים ידעו בדיוק מה הם מקבלים. ועדיין, מי שמשלם את מחיר חוסר ההצלחה הוא בדרך כלל המאמן. למה? כי הכדורסל המודרני שייך לשחקנים. דור האוהדים החדש מגיע לאולם כדי לראות את הכוכבים מהטלוויזיה ולא את המוח שעומד מאחוריהם.
אם נסתכל על שבעת הקבוצות שהחליפו מאמן העונה נראה שמכבי ת"א ובאסקוניה הן היחידות שהצליחו לשנות את המומנטום של הקבוצה. כלומר, חמש קבוצות יכלו להשתמש במשכורת של המאמן החדש כדי להביא שחקן איכותי שישנה את פניה של הקבוצה. אבל הלחץ של הקהל ושל ההנהלה הוא שם המשחק.
"הכל כל כך מהיר היום, כולם מצפים לתוצאות מיידיות", אמר סימונה פיאניג'אני וצדק. איפשהו בדרך איבדנו את דחיית הסיפוקים שלנו, חוסר ההצלחה הופך מיד את שעון החול של המאמן.
בשורה התחתונה, מרבית פיטורי המאמנים לא פותרים את שורש הבעיה, אלא רק דוחים את הקץ. מחאת המאמנים הוותיקים היא לגיטימית והפתרון צריך להיות הפוך, הגדלת צוות האימון, כמו בליגה של הגדולים. ברגע שהאחריות תתחלק בין יותר מוחות, התוצאות יגיעו בהתאם. אוברדוביץ׳ סיכם את החלק האפור של המקצוע במשפט: "העבודה שלנו לא קלה, יש יותר מידי משחקים ולפעמים אין הרבה זמן להתכונן ולתקן טעויות, אבל מה לעשות? צריך להמשיך ככה".
