פרישה ממשחק פעיל היא צומת מרכזי בחייו של שחקן, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספורטאי שהפך לאגדה בחייו. בין הכדורסל האירופי לזה שבארץ יש לא מעט קווים מקבילים. המאמנים המובילים ביבשת לאו דווקא היו שחקנים יוצאי דופן, עיין ערך צ'אבי פסקוואל, דימיטריס איטודיס, דיוויד בלאט, ז'ליקו אוברדוביץ', ועוד רבים אחרים. בניגוד לשחקנים, מאמן נמצא בקדמת הבמה והביקורת לרוב מופנית אליו יותר מאשר לשחקנים, כאשר גם אגדות מן העבר אינן חסינות מאש.
שאראס כמי שלא חשש מאש אי פעם בחייו, ואף נהנה לפלרטט איתה היה זן נדיר של שחקן. הריגוש, הכריזמה, "הערסיות", הערמומיות והווינריות של הליטאי חנוטות היום בחליפת המאמן והופכים להיות הנשק העיקרי שלו. החיים של כוכב העבר כמאמן מורכבים ודורשים אורך רוח חריג.
שאראס המאמן הוא הכלאה איכותית של מאמנים מבכירי היבשת תחתם שיחק. התבונה אותה הפגין על המגרש נשארה במוחו, אך חייו בתפקיד החדש מורכבים וקשים עד בלתי אפשריים. מדובר בהליך של שנים רבות עד ששחקן מוכשר ככל שיהיה, יוכל לקרוא ולהבין את ניסיונו של שאראס ולתרגם זאת הלכה למעשה על המגרש באותה רמת דיוק ופרפקטציוניזם אותן דרש שאראס מעצמו כשחקן ואותה הוא דורש משחקניו בכל רגע נתון.
את הכדורסל אותו שאראס מנסה ליישם בז'לגיריס הוא למד מז'ליקו אוברדוביץ שאימן אותו בתקופות נרחבות לאורך הקריירה, והיה אביו הרוחני. הסרבי הצהיר בזמנו ששאראס יהיה מאמן מוביל באירופה ביום מן הימים, ובכלל יתכן כי ההצהרות של אוברדוביץ' הפכו את שאראס למאמן מבוקש, עוד לפני שעשה צעד אחד על הקווים.
הכדורסל ששאראס רואה בעיני רוחו דומה לזה שהרגיש איתו נוח כשחקן ובנוי ברובו על וריאציות שונות של משחק הפיק אנד רול והריווח המתבקש ממנו בהתקפה. בניגוד לדמות הקפריזית כשחקן, דווקא כמאמן שאראס נוח לשחקנים ורגוע בהרבה מאותו שחקן מוחצן ודעתן. כליטאי גאה, שאראס מעריך שחקנים שחיים מעבודה יומיומית, קשה וסיזיפית ולא מעגל פינות.
מאמן כדורסל חי ומתנהל במהלך משחק כאחד שמנהל משבר מתמשך ומתגלגל, אין ספור רעיונות עוברים בראשו, עליו לבחור את הנכונה מתוכן ולגרום לשחקניו להפנים וליישם אותה, והליטאי עוד מנסה להפנים את ההבדלים.
זה לא מקרי ששאראס בחר בז'לגיריס הצנועה כפקולטה לאימון. הקרקע מבית, זו הנטולת לחץ וציפיות, נוחה מאוד לניסוי וטעיה. הוא מודע לכך שהקבוצות המובילות ביבשת, ומכבי ת״א ביניהן, רואות בו שחקן מרגש וכריזמטי, מודל להזדהות ו-ווינריות, ויותר מכל, דמות שיווקית שתקדם מכירות מינויים וחסויות בעיקר לקבוצות/מותגים במצוקה שצמאים להתרפקות על זכרונות מרגשים מהעבר.
האקט השיווקי בבחירת מאמן עבור מכבי ת״א היה גורם מכריע בלא מעט צמתים אותם צלחו הצהובים בעבר והוא רלוונטי היום יותר מתמיד. כיום, בעידן שלאחר כישלון הסגל היקר והנוצץ, ייתכן שהבשורה לאוהדים תהיה דמות מרגשת מהעבר המוצלח. קשה לחזות כיצד שאראס יתאים עצמו לנעליו הלחוצות של מאמן מכבי. ממרום ניסיונו כשחקן, סיר לחץ כזה הוא עוד לא חווה בחייו, וגם לא סיטואציה דומה לכך. ועוד לא דיברנו על מעמד המאמן בארץ.
בז'לגיריס רכז העבר מנסה להשתפשף ולהתגבש כמאמן, במגרש הביתי הוא לומד כיצד לעכל את העובדה ששחקניו כנראה לעולם לא יחשבו, יגיבו וידיקו כמו שאראס השחקן. הליך ההפנמה הוא מתסכל עבור אגדות כדורסל, אך הוא גם ספר בלתי נדלה של תורת אימון לשחקנים אירופאיים שרוצים מהאגדה עליה גדלו.
הפקולטה של ז'לגיריס נוחה מחד למאמן מתחיל, אך מטעה במקרים רבים. הכדורסל במדינה כמו ליטא לא בהכרח דומה לכדורסל המערב אירופאי שמורכב מזרים החולקים תרבויות, גישות ופילוסופיות שונות לגבי המשחק. נכון, הדבר מתאים בעיקר לשחקנים אמריקאים שהתחנכו בארה"ב ונמצאים בקבוצות הבכירות ביבשת. עבורם האגדה שעומדת על הקווים אינה סמכות שאין עליה עוררין ומבחינתם הכדורסל נולד בארה"ב, שם למשחק חוקים דומים, אך שונים במהותם.
התקשורת המלטפת במדינת הבית מתחלפת בתקשורת סרקסטית ואכזרית, שאינה מעניקה רגעי חסד ודורשת התנהלות מושכלת על מנת לצלוח ימים קשים ומשברים המגיעים חדשות לבקרים. השטיח האדום פרוש לרגליו על היותו מגדולי השחקנים האירופאים ב-20 השנים האחרונות, וכעת מחובתו לספק קבלות. כוכבים רבים גילו בעבר שאותו שטיח אדום שנפרש במהירות לרגליהם, באותה המהירות נמשך מתחת רגלם.
