בצל המלחמה: מה עובר על צעירי גליל עליון?

"ואחר כך בערב, איך שסיימנו את האימון, אז גם היה אזעקות בעמיר. הם היו בדיוק בדרך, חלק נשכבו על הרצפה, חלק הספיקו למיגונית". ככה התחיל הראיון עם ליאור קרת, מנהל מחלקת הכדורסל גליל עליון.

ליגת העל לנוער נפתחת עוד שבועיים, אבל המחלמה שהתחילה אי שם ב-7.10 עוד מעט סוגרת שנה ועדיין משפיעה על תושבי הצפון בכלל, וילדי מחלקת הכדורסל בפרט. מחלקת הכדורסל של גליל עליון הייתה נחשבת לאחת המחלקות הטובות בארץ, שהוציאה שמות כמו יוגב אוחיון, אבישי גורדון, עידו קוז`יקרו יהוא אורלנד ועוד. אבל בשנים האחרונות המחלקה לא הייתה בשיאה, עד לפני שנתיים, אז התחילה התאוששות ונראה שהכישרונות שוב מתחילים לצוץ בצפון.

היה נראה שהמחלקה מתחילה לחזור לימיה הגדולים נכון?
"אנחנו בנינו תכנית עבודה מאוד מסודרת, רב שנתית. התחלנו מנושא כמויות הילדים ועלינו מ-350 ל-850. השקענו המון ביצירת כוח אדם חדש ואיכותי ושיפור הקיים, לא רק מאמנים, גם מעטפת. סימנו את שנתון 2008 כשנתון פורץ הדרך שלנו, ושינינו את הרגלי העבודה לפי הסטנדרטים החדשים שלנו. השנתון הזה עשה הישג חסר תקדים בכדורסל הנוער כשהביא למשחק של ילדים בכיתה ט` 1,000 אנשים לקהל. אחרי שנה עם השקעה גדולה מצד המועצה של גליל עליון, הצלחנו לגייס ילדים ברמה מאוד גבוהה לאקדמיה שלנו".

אלא שעם תחילתה של שנה שהייתה אמורה להיות היציאה החדשה לדרך של המחלקה, התחילה המלחמה. ספר לי קצת איך הייתה ההתנהלות. איך התחלתם לחזור להתאמן?
"אני מאוד גאה בדרך שבה פעלנו כל הצוות. הייתה אי ודאות מאוד גדולה, אבל עשינו מה שאנחנו יכולים. מה שעשינו היה מחנות אימון של כמה ימים כל שבוע, כל פעם במקום אחר, בין עם בדירות של השחקנים הזרים בעפולה, בחדר קראטה בעין חרוד, חוות סוסים במושב שרונה ובתים של שחקני האקדמיה במרכז. הדבר הכי משמעותי שעשינו במפגש הראשון הוא שיצרנו קבוצות שיח קטנות עם איילת, מנהלת האקדמיה, גיל קנטור, המאמן המנטלי ואני. רק רצינו להקשיב להם לשמוע אותם מה הם חווים מה מרגישים ואיך הכדורסל יכול לעזור. בנוסף, משהו מאוד משמעותי הוא שמאות ילדים משלנו התאמנו באגודות בכל מקום בארץ, מאילת ועד חיפה, בהשאלה מיוחדת".

ואיך אחרי זה חזרתם להתאמן בגליל?
"אחרי שנרגע מעט, התחלנו להתאמן ביישובים של דרום עמק החולה, בעיקר ביסוד המעלה. לילדים של האקדמיה לא היה איפה לישון כי כפר בלום היה אזור מסוכן, אז הם התארחו אצל חברים שלהם בתקופה הזאת. ואחרי תקופה מסוימת, היה אישור לחזור להתאמן בכפר בלום. גם שם היה אתגר מסוים כי היו אזעקות בלא מעט אימונים ולילדים היה יותר משעה נסיעה כי הקיבוץ שלהם עדיין היה מפונה למקומות רחוקים".

היו מקרים של קבוצות שבחרו לא להגיע למשחק נגדכם. אתה מצפה לזה גם העונה?
"כן, אני מצפה שזה יקרה ואף יתגבר ואני אגיד את המסר שלנו ולא נוותר. אני מפריד הפרדה ברורה בין אג`נדה של מנהלי מחלקות להורים. אנחנו לא מאלצים קבוצות להגיע לאולמות של צפון העמק, אנחנו משחקים בחלק הדרומי שלו. לשם אני מצפה שכמועדונים, כולם יגיעו. אני רוצה לציין את מכבי חיפה, שהגיעה למשחק נגדנו בזמן המלחמה עם 5 שחקנים בלבד כי הם אלו שההורים שלהם הסכימו שייסעו, וזה בסדר מבחינתי. אבל לא יכולה להיות סיטואציה שכמועדון יקחו החלטה לא להגיע לגליל העליון. אנחנו כמנהלי ספורט וכאנשי חינוך מצפים שאיפה המדינה מאשרת לשחק, אז יגיעו לשחק".

השנה הקשה הזו נגמרה, אבל המלחמה רחוקה מלהסתיים ויש גם השלכות גדולות על העונה שבפתח.

מה התדירות שתופסות אתכם אזעקות באימונים או בדרכים?
"כל הזמן, הפסקנו לספור מזמן. באמצע האימון רצים למרחב המוגן, מחכים שם 10 דקות ואז חוזרים וממשיכים רגיל, זו כבר שגרה. האירועים המורכבים יותר זה בדרכים. עוצרים את הרכבים ונשכבים על הרצפה עם הידיים על הראש. חוץ מהאזעקות יש גם כוננויות לפי הערכות מצב של הצבא, ככה שאם יש אימון בדרום העמק, ילדים מצפון העמק לא יכולים להגיע, אלא אם כן הם ההורים שלהם בוחרים לסכן את החיים שלהם".

היו ילדים שההורים שלהם לא הסכימו שיחזרו להתאמן בגליל? 
"בטח. עד לרגע זה יש כאלה שלא חוזרים לצערנו. משפחות שבחרו להישאר במרכז או בחלקים היותר דרומיים של צפון הארץ, ואותו דבר באקדמיה. יש ילדים שהמלחמה גרמה להם לעזוב. היה לי שחקן בשנה שעברה, שחקן נבחרת ישראל לקדטים, שהמשפחה שלו עברה להוד השרון. הוא היה מגיע לאימונים בצפון לבד והולך לישון בבית שלו בבית הלל (ישוב מפונה). הוא הקריב המון כדי להיות חלק מקבוצות הנוער והנערים".

ומה לגביי מאמנים וצוות מקצועי?
"זה היה מאוד קשוח. זה התחיל עוד במהלך המלחמה, עם חבר`ה שגויסו למילואים, מאמנים שהיו סטודנטים עזבו וכאלה שהחליטו לעבור למרכז. איבדנו לא מעט אנשי צוות. אבל אני גאה בצוות שנשאר ובמה שהוא עשה ועדיין עושה, זה ראוי להערכה מטורפת. אנשים שבאזעקות ובאיומים מתמידים, באים לאמן, מאמנים מפונים שנוסעים כל יום שעה וחצי רק כדי לשמור על שגרה בשביל הילדים. זה כל כך לא מובן מאליו. לשמחתי אגיד שלמרות האתגרים, הצלחנו גם לגייס אנשי צוות חדשים, שחלקם מהאזור וחזרו הביתה וגם  מאמנים מבחוץ שהגיעו לאמן במחלקה".

מבחינת ליגת התיכונים, תיכון "עמק החולה" מפוצל לשלושה מוקדים. איך זה יעבוד?
"לצערנו הרב החלטנו שהשנה נאלץ לוותר על ההשתתפות בטורניר התיכונים. אנחנו מניחים שהיינו יכולים להעפיל חזרה לליגת העל לתיכונים. זה לא בר ביצוע בעקבות המצב וזה לא נכון בשבילנו ובשביל הילדים".

מה עם תמיכה מהאיגוד? מהמדינה?
"אני אפריד, יש גופים שעזרו מאוד כמו מרכז הפועל וגופים נוספים. אבל בגדול, התשובה היא לא, אין תמיכה. המדינה מאוד בעייתית עם התקציב של 2025. אנחנו בקשרים מאוד טובים עם איגוד הכדורסל והוא כן באו לקראתנו בנושא השאלות השחקנים וכן בנושא של גמישות בדחיית משחקים, אבל איזושהי תמיכה מקצועית או כלכלית לא הייתה. אני ניסיתי ליזום השתלמות אצלנו. בהתחלה אמרו כן, אבל בסופו של דבר זה לא קרה".

האקדמיה בשנה הבאה, איך זה יתנהל?
"אין לי מילים לתאר את העבודה היוצאת מהכלל שצוות האקדמיה עושה. איילת בצלאל המנהלת וגיל קנטור בתחום המנטלי. יותר מהכל, אני אגיד שהאקדמיה מתקיימת גם בשנה הבאה וזה בזכות שההורים מהמרכז נותנים בנו אמון ושולחים את הילדים שלהם אלינו להתאמן, למרות שהם גרים עכשיו על הגבול החדש של מדינת ישראל. וזה ראוי להערכה גדולה מאוד".

מה המטרות לשנה הבאה?
"חינוך לפני הכל, לפתח שחקנים כל אחד לפי הפוטנציאל שלו ובפן הקבוצתי 1-8 ארצי בכל המחלקה. אנחנו נמשיך להיות גליל עליון, משהו אחר עם הרוח שלנו והערכים שלנו, ולייצר משהו שכל תושבי הגליל גאים בו. בשבועות האחרונים קיבלתי הודעות שאני חושב שהן אומרות הכל. `הסיבה היחידה שאנחנו נשארים לגור בגליל העליון זו מחלקת הכדורסל`. במילים אלה. ההודעות האלה הן המנוע הכי גדול וזאת המטרה הגדולה".