1. הקורבן הראשון של וירוס הקורונה בישראל הייתה אווירת הפלייאוף שהפועל ירושלים כל כך חיכתה לה לאורך כל העונה הסדירה והדי משמימה בליגת האלופות של פיב״א. הווירוס הרשע ומשרד הבריאות המקומי טמנו לירושלים מלכודת של פוטנציאל הירדמות בדמות ארנה שוממת, ובמקום מסיבה שכל העיר חיכתה לה היא קיבלה אנטיקליימקס של חריקות נעליים עם שחקנים שלא בטוחים אם ליצור מגע זה רעיון כל כך טוב בימים אלה.
אבל הפועל ירושלים הנוכחית, מול היריבות הספציפיות הללו, במפעל המסויים הזה, יודעת שצבע, אווירה, ותמיכה של קהל, נאמן ככל שיהיה, זה באמת נחמד, אבל היא פשוט מוכשרת מדיי, עמוקה מדיי, מושקעת מדיי מכדי לאבד יתרון ביתיות מול פריסטרי הסימפטית. אז היא אמנם שיחקה מול אלפי כסאות כחולים ושותקים כאילו היה זה משחק הכנה באוגוסט, אבל עומק הכישרון שלה היה אנטי וירוס שצלח את חצי הדרך לרבע הגמר, ולפי פערי האיכות ירושלים תצטרך לסיים את הסיפור בשבוע הבא ביוון, אם הווירוס החמקמק והמשרדים הממשלתיים יאפשרו לה לצאת, לחזור, ולהישאר נטולת בידוד.
2. כמו גוף שמקבל בהכלה וברגישות שתל חדש שנוסף אליו, ירושלים מכניסה תחת כנפיה, כמו אם ואחות, את השחקנים החדשים שמצטרפים אליה למסע. אתמול שלווין מאק נטל את ההובלה, מבלי שהפריע לג׳ייקובן בראון וג׳יימס פלדין לעשות את שלהם, וניהל את קבלת ההחלטות ההתקפית, כי כנראה שאמש (רביעי) היה תורו להיכנס מתחת לאלונקת ההובלה.
בנוסף, החיפוש הסבלני של ההנהלה למצוא פתרון ראוי כמו עמנואל טרי במקום קופשאס הסימפטי אך נטול האיכות, הוסיפה לקטש צעצוע חדש שלא היה לו עד עכשיו, ונתנה להתקפה שלו מימד מרענן שמרחף מעל הטבעות, מתגלגל באגרסיביות ומכווץ הגנות לטובת הגאנרים שלה, ותורם להגנה שלה אתלט שיכול לשנות זריקות ולעזור בריבאונד ההגנה הבעייתי. זה גוון נוסף בפלטת הצבעים של קטש, לצידם של בריימו הפיזי ותומאס האלגנטי. קטש בתמורה פירגן לטרי תרגיל חדש עם חסימה שלאחריה הוא עף להטבעה במה שנראה כמו תיאום, תזמון וריווח של חבורה שמריצה את זה כבר שנים ביחד, ככה זה כשיש אינטליגנצית משחק גבוהה.
מה שמדהים במיוחד בסיפור הזה היא מהירות ההיטמעות של השתלים הללו, שמנפצים את כל הקלישאות על שחקנים חדשים שזקוקים לזמן על מנת להשתלב. זה החל בג׳ון הולנד, המשיך עם שלווין מאק, והסתיים עם טרי, שלאחר אימון אחד בלבד סיים עם מדד הפלוס-מינוס השני באיכותו בקבוצה (15). היכולת של השחקנים להכיל, לשלב ולשתף אותו ביעילות היא העדות החזקה ביותר לבריאות הקבוצתית של ירושלים, למחסור באגו או בדמות לא מפרגנת שמעוניינת לשמור לעצמה את התהילה, הזריקות והחוזה הגדול הבא. השחקנים מבינים שאם זה טוב לקבוצה זה טוב לכולם. אם הקורונה הייתה עוברת באנרגיות שליליות, הווירוס הזה היה כנראה מחוסל בחדר ההלבשה הירושלמי.
3. היכולת של ירושלים לייצר נקודות הופכת אותה לסיוט סקאוטינג של כל יריבה, בטח לפריסטרי שהעלתה אתמול בחמישייה שלה את קראמפלס בן ה-18 וכשאחת הדמויות הדומיננטיות שלה הוא דיאנדרה קייין, מישהו שבטוח שהקליעה שלו היא טובה יותר ממה שהיא באמת, שחושב שמגיע לו יותר כסף ממה שהוא שווה, ומישהו שחושב שהוא רכז. אבל אתמול, במסגרת הכישרון המוגבל שלה, הוא עזר לפריסטרי לתת פייט ראוי.
היא ניסתה להאט את הקצב, להמר על הקליעה של הפוורוורדים הירושלמים, ולהשתמש ביעילות במוריירה בצבע ובסקוררים (לעניים) משלה כמו האצ׳ר וגריי. אבל עומק היא מילת מפתח ולירושלים יש כזה בשפע, בטח בצד ההתקפי. פריסטרי התפיידה ברבע האחרון ונותרה קרובה לממוצעים ההתקפיים שלה. היא פגשה קבוצה שבשבועות האחרונים גרמה ליבלות באצבעות של שופטי המזכירות שאחראים להעלות נקודות על לוח התוצאות במשחקים שלה, והיכולת שלה לייצר נקודות מקליעה, מבידודים וממשחק הפיק אנד רול נמצאות בכל עמדה, כמעט בכל הרכב. אפילו הרצון שלה לשמור התגבר, סימן מחשיד שאולי מעיד על וירוס מסתורי שהסתנן לרגליים של שחקניה.
4. ניהול כדורסל בימי קורונה הוא בעייתי ותלוי בכוחות גדולים ממך, והנהלת ירושלים, בניגוד להפקרות של יריבתה מת״א, הפגינה אתמול אחריות ציבורית כלפיי הוראות של משרד הבריאות והוגנות כלפיי אוהדיה. כמו הורה שבוחר לא להפלות את אחד מילדיו, כך החליטה שאם לא כולם אז אף אחד מאוהדיה יצפה במשחק. הוגנות ושקיפות הן אבני יסוד במערכת יחסים בין קבוצה לאוהדיה. ועדיין, עם כל מאמציה, ארומה של תחושת החמצה עומדת באוויר. לא בגלל הכדורסל של ירושלים, שם הכל תותים בינתיים, לא בגלל הניהול, שמוכיח אקטיביות ויצירתיות, אלא בגלל הסיפור של הקורונה שמתגבר ומתדרדר מיום ליום.
היכולת לקיים משחקי ספורט בינלאומיים הופך לקשה יותר, מוגבל יותר, אבסורדי יותר. הצורך לבודד אנשים, להימנע מהתקהלויות, להכיל את האירוע המטורף הזה, הופך משחקי כדורסל לפרטים משניים ונטולי חשיבות לעומת התמונה הכללית. אפילו שברמה האישית, עבור העוסקים במלאכה, המועדון, השחקנים, המאמנים והאוהדים, זו מכה קשה שעלולה להוריד לטמיון עולם ומלואו של ציפיות ותקוות. גם אלף שטיפות ידיים לא ישטפו את הטעם הרע אם העונה תיקטע לקראת שיאה. והתסכול יהיה עצום כי ירושלים עושה את הכל נכון, ויצרה לעצמה יתרון איכותי ויתרון ביתיות. אבל כרגע, נדמה שזה הכיוון אליו העולם הולך. לדבר על החיים עצמם בתקופת השפע הזו נשמע לפעמים כמו היסטריה מוגזמת, הסתפקות במועט. אבל לא במקרה הזה. איזה זמנים משונים.