עם שורה תחתונה שנקראת עלייה של הפועל ירושלים לראשות הבית בליגת האלופות של פיב״א לא ניתן להתווכח. היא שם, ראשונה וגאה (נניח), ואם לא תעשה שטויות קולוסאליות בשבועות הקרובים היא גם יכולה להבטיח יתרון ביתיות שיוביל לפיינל פור בארנה המקומית שיעניק לכל אורחיו חוויית כדורסל מעורבת בסיוט תחבורתי וחנייתי שלא נראה כמוהו. אבל עם הדרך בה נעשתה ההעפלה הזו אמש (רביעי), ניתן ואף רצוי להתווכח.
הבעיות ההגנתיות של ירושלים נחשפו אתמול במלוא חוסר תפארתן, חלקן מבניות, חלקן אישיותיות. האפשרויות של קטש נעו בין אישית מופקרת לאיזורית מביכה. גם המארחת וולצלאבק לא תזכה בפרס הגנת השנה בליגת האלופות, כשנדמה היה במחצית הראשונה שהעצירה היחידה שהקבוצות ניפקו הייתה השריקה לרדת לחדרי ההלבשה.
ירושלים פגשה קבוצת התקפה פראית שמקדשת את האינדיבידואל ומתעבת את המסירה הנוספת, שחשפה לא מעט חולשות הגנתיות ירושלמיות. אבל דווקא מול הפרחחות המקומית ניתן היה לצמצם נזקים אם הייתה ניתנת תשומת לב אגרסיבית וממוקדת יותר לטוני רוטן וריקי לידו, שני השולפים הכי מהירים בערבות וולצלאבק.
אז כמה עמוקה הבעיה ההגנתית הירושלמית? יש לה מחסור בסטופרים הגנתיים, ברגליים שיכולות למנוע חדירות לצבע, בחוקיות בטיפולים יעילים ושיטתיים בפיק-אנד-רול, בתיאום ובתקשורת באיזורית (שמתחלפת לאישית), במגן טבעת ובריבאונדרים עקביים, ומעל לכל, לירושלים אין זהות הגנתית ברמת הגנת היחיד. בודדים שם מתעצבנים ברמה האישית אם עושים עליהם סל, השימוש בעבירות הוא פונקציונלי ולא טקטי, ומלבד סולימן בריימו וקצת ג׳ון הולנד הנהדר, שאחראים לכמה עצירות משמעותיות כשהמשחק נצמד, כל השאר מעבירים את הזמן בהגנה כדי לפנות מקום לעוד זמן בהתקפה.
אבל ירושלים ניצחה המשחק, יאמר לוח התוצאות. אמת. כי מלבד הפקרות הגנתית, לירושלים הייתה אתמול יריבה גרועה בהגנה לפחות כמוה, עם צבע לא פחות חדיר, מחסור בחוקיות ובאגרסיביות מקומית שאיפשרו לירושלים 53% לשלוש, ושריקה לעבירה חמישית של תמיר בלאט (במשחק מזעזע) שהכריח את קטש להכניס למגרש את ג׳ייקובן בראון שתי דקות לסוף, ובראון ניצח את המשחק בכמה מהלכים התקפיים קריטיים. כי מסתבר שבין שתי הגנות מופקרות תמיד תהיה אחת מופקרת יותר.
2. המקום הראשון בבית הוא באמת נחמד ואם תישאר שם וזה יוביל אותה לפיינל פור, מדובר בהישג נאה ועמידה במטרה ירושלמית מרכזית. ועוד מעט חצי גמר גביע המדינה ויש תואר בהישג יד ומי יזכור את הפולנים האלה בכלל. אבל ירושלים משדרת גם סוג של פריכות, עם תחושה שכשתגיע היריבה הלא נכונה היא תפרק את העסק השברירי הזה. רמז לזה היה ניתן לראות ביום ראשון מול גלבוע: ירושלים הפסידה לקבוצה עם שני זרים, כשעידו פליישר הסימפטי טוחן אותה בריבאונד (ומאיים על מטוסים אוקראיניים עם זריקות העונשין שלו), ויפתח זיו, נתנאל ארצי (עד שנפצע), עמית גרשון, גיל בני ובניה סרור עומדים מולה בלי למצמץ. לא בדיוק חבורה של בחירות דראפט בסיבוב הראשון. לסרור למשל, יש כרטיס כפול בקבוצת הבת של גלבוע בליגה הארצית והוא נשאר בסגל של הקבוצה הבכירה בגלל הפציעות של האחרים והדקות המשמעותיות שהחל לקבל. השבוע קבוצתו מהליגה הארצית פרסמה מודעת דרושים בפייסבוק בחיפושיה אחרי שחקן שימלא את מקומו. אולי ירושלים יכולה למצוא כך גם מחליף לקופשאס.
3. זכותו של עודד קטש לא להאמין ביכולות של בר טימור לעזור במפעל האירופי שירושלים משחקת בו. ויכול להיות שההחלטה האסטרטגית של קטש ללכת עם תמיר בלאט בכל מחיר היא החלטה נכונה ברמת המאקרו. כמו שההחלטה לשחק עם חמישה אמריקאיים לגיטימית לחלוטין במקום תחרותי כמו ירושלים. אבל קטש מפספס את טימור בנקודה אחרת: כל מאמן זקוק לשחקן למהלכי הייל מארי (מהלך התקפי אחרון בפוטבול במצב נואש כדי לנצח את המשחק). יש רגעים במשחקים מסויימים שמאמן זקוק דווקא לשחקן הכי ממורמר בסגל שלו, שיהפוך את המרמרת לזהב, את התיסכול שלו מהמאמן למסע הוכחה שיעזור לשניהם. כמו אתמול, כשאף אחד לא שומר, אף אחד לא נותן עבירות, דווקא השחקן המתוסכל מקצה הספסל, זה שבכלל לא בטוח שיש לו מכנסיים קצרות של מדי המשחק מתחת לטרנינג כי הוא כבר לא מצפה לקבל דקות, יכול להיות זה שיביא את השינוי, את האגרסיביות, את העבירה שתדליק את החברים האחרים. יכול להיות שקטש לא מאמין בניהול משחק אינטואיטיבי והרוטציה שלו נקבעת כבר מהבית ושום דבר לא יזיז אותו מכך. אבל המשחק כן מאמין באינטואיציות, הוא גמיש ודינמי ונתון לשינויים, אחרת לא היה מאפשר לגיבורים שמחכים להזדמנות שלהם לגאול את עצמם, ועל הדרך, את הקבוצה כולה.
