לפני שנה, בשלב הזה ממש, אלן אנדרסון שיחק כמו השחקן הטוב ביותר באירופה. הוא להט בפתיחת הטופ 16 ובשלושת המשחקים הראשונים לא ירד מ-20 נקודות. אנדרסון השתגע על המגרש בניצחונות הביתיים נגד אפס פילזן וריאל מדריד, שאב ריבאונדים, קלע באחוזים גבוהים והמדדים המשוקללים שהשיג היו פנטסטיים, טובים יותר גם משל אנתוני פארקר בחודשים ינואר-פברואר.
כל זה לא עזר הרבה לאנדרסון או למכבי ת"א, כאשר הגיע המשחק המכריע בסדרת ההצלבה נגד פרטיזן בלגרד. הוא קיבל 20 דקות מפיני גרשון, סיים עם 0 מ-9 מהשדה ובלי נקודות בבלגרד ארינה. זה היה סוף הדרך של מכבי ת"א ביורוליג, וגם תחילת הסוף של הקבוצה בליגה הישראלית: בגמר הפיינל פור המקומי, אחרי סדרה קשה נגד בני השרון ברבע הגמר, מכבי חרקה לגמרי ואנדרסון היה בינוני ומטה. אחרי הפסד לגלבוע/גליל היה ברור לכולם שהוא לא נשאר לעונה נוספת. וכך היה. שעתיים אחרי המשחק הוא עזב את הארץ ולטענת השופט משה ביטון, שהגיש נגדו תלונה במשטרה בגין תקיפה, הוא דחף אותו וקילל שופט נוסף, עומר אסתרון.
את העונה הנוכחית אנדרסון פתח בליגת הפיתוח של ה-NBA. הוא המתין לתפוס חוזה טוב באחת הקבוצות, ושאף להצדיק את מעמדו בעיני עצמו ולהיפטר מהכדורסל האירופי אחת ולתמיד. אחרי פתיחת עונה טובה עם ניו מקסיקו ומקום גבוה בטבלת מלך הסלים של הדי-ליג, הגיעה הצעה שקשה לסרב לה אבל לא מקבוצת NBA: זו היתה ברצלונה, שהרגישה שמשהו ביכולת איסוף הנקודות שלה הולך לאיבוד לנוכח הירידה בתפוקה של ריקי רוביו והפציעות של ג'אנלוקה באסילה ופיט מייקל.
ברצלונה היא אולי המקום הטוב ביותר עבורו. זו לא רק העובדה שמדובר בקבוצה הטובה ביותר בספרד נכון להיום, ובליגה הנחשבת לחזקה מכולן באירופה. גם לא רק העובדה שזו אלופת היורוליג ויש לו הכבוד המלא להיות חלק ממנה. בברצלונה אנדרסון יכול ליהנות מבונוס נוסף: הוא לא המנהיג ואף אחד לא מבקש ממנו להנהיג.
אמנם מאז בואו כבר יצא לו לא פעם לנהל מהלכי בידוד של אחד על אחד בסוף שעון, לעיתים גם בהצלחה, כולל סל ניצחון במשחק חוץ קשה נגד בילבאו. ובכל זאת, אנדרסון אינו אמור להיות בהכרח הסקורר המוביל. בברצלונה ישנו חואן קרלוס נבארו. סמל, מנהיג, סקורר, אופציה מספר 1, אישיות חשובה מאוד במלוא מובן המילה. שחקן שהשיג כמעט כל דבר אפשרי בכדורסל האירופי והעולמי.
במצב דברים כזה אנדרסון יכול להתרווח בנחת בעמדת המוציא לפועל השני. הוא יידע להפיק את המקסימום מהעובדה שקבוצות מתרכזות בנבארו יותר מכל שחקן אחר של הספרדים. כמי שהגיע באמצע העונה, ויציין את המשחק הראשון שלו העונה ביורוליג נגד מכבי ת"א, אנדרסון לא אמור להיות לחוץ ולא להכריח שום דבר בסגנון המשחק. הוא עדיין בשלב ההתאקלמות.
אחד העיסוקים האובססיביים לגביו כאשר שיחק במכבי ת"א נגע בשאלה, עד כמה הוא מצליח להביא עצמו לביטוי לצד צ'אק אידסון. לחילופין, עד כמה אידסון והקבוצה נפגעים מהנטייה שלו לקחת על עצמו יותר מדי. אלא שבמכבי ת"א אנדרסון ואידסון היו שני שחקנים חדשים בקבוצה, וישבו לעיתים זה על המשבצת של זה. בספרד הסיפור שונה. נבארו עומד כל כך גבוה בהיררכיה ומעמדו לחלוטין לא פגיע, עד שאנדרסון הוא בסך הכל עוד זר שמגיע לעזור לקבוצה. אם יצליח – נהדר. אם לא – ימשיכו מן הסתם עם פיט מייקל, שמחלים כרגע מפציעה.
אנדרסון אולי יתרגש וירצה להוכיח את עצמו במיוחד נגד מכבי, אבל קשה לומר שהוא מגיע לא מוכן. מאחוריו כבר חמישה משחקי ליגה עם ברצלונה, כאשר בשניים האחרונים הוא קיבל מצ'אבי פסקוואל יותר מ-30 דקות.
הממוצעים שלו עומדים על 13 נקודות ו-4 ריבאונדים, אבל אם לנטרל את הבכורה נגד ריאל מדריד, בה שותף ל-10 דקות בלבד ועשה צעדים ראשונים בהחלט בליגה בה טרם שיחק בקריירה, הנתונים עולים ל-16 ו-4.3 בהתאמה.
אנדרסון עשוי להיות יותר פוזיטיבי בקבוצה כמו ברצלונה, שמגיעה כפייבוריטית ומחלקת כוחות בין שחקנים רבים. אם הוא למד מהניסיון ויתמודד ביתר הצלחה עם בעיות אישיות שהציג בתקופתו במכבי ת"א, דוגמת פרצוף חמוץ ושפת גוף שנתנה להבין לעיתים שהוא מעל למערכת, הרי שברצלונה עשתה עסקה נהדרת. ומכבי? עם מאזן 1:9, הטוב ביותר ביורוליג, גם אנדרסון מבין שבתל-אביב מסתדרים יפה מאוד בלעדיו, מה שלא יפריע לו לעשות כל שיוכל כדי להוכיח לה אחרת.
