הרבה אנשים אומרים שלברון עשה את ההחלטה הלא נכונה כשבחר במיאמי. אני דווקא חושב שזו בדיוק ההחלטה שמתאימה לו. היא מתאימה לו מפני שלברון הוא לא אותו מלך שכולם מכתירים בשבע השנים האחרונות.
הוא לא ראוי לסחוב על הגב תקווה של עיר מוכת אכזבות כמו קליבלנד, כי במהלך הזה הוא גילה את פרצופו האמיתי. הוא גילה תכונה ששוללת ממנו כל תואר של כוכב במובן השלם של המילה. לא במובן של ממוצעים מדהימים או דאנקים מרהיבים, או אפילו שיאי טריפל דאבלים. תכונה אחת שהורידה אותו מהכס עליו ישב 7 שנים.
פחד. מה שאין לקובי בראיינט, מה שלא היה למייקל ג'ורדן ועוד רבים אחרים, ולג'יימס יש. משום מה, לברון יותר מפחד לסיים קריירה בלי אליפות, או בלי מספיק אליפויות, מאשר לזכות בכל הטבעות הללו ככינור שני. כי מוכשר ככל שיהיה, והוא עולה על דוויין ווייד כמעט בכל פרמטר, ההיט הוא המועדון של "פלאש", ולא יעזור לאף אחד כלום. הקהל מזדהה קודם כל איתו, הוא הסמל, וגם 10 עונות בהן ג'יימס יזכה בתואר ה-MVP לא ישנו את זה.
בתפקיד הסייד קיק: לברון ג'יימס
אני לא אומר שלברון היה צריך להישאר בקליבלנד. יש גבול לנאמנות שאפשר להפגין, כי הקבוצה שנבנתה סביבו לא טובה מספיק, והיו עוברות לפחות 3 שנים עד שהיה ניתן לרקום חבורה מסייעת חדשה ועדיפה.
אבל בעצם ההחלטה ללכת להיט, לברון ויתר על המקום שחזו לו בהיסטוריה - בין חמשת הגדולים, ואולי אף יותר מכך. את זה הוא כבר לא ישיג לעולם. כי ברשימה הנוכחית (נניח שיש בה את ג'ורדן, בראיינט, בירד, מג'יק וצ'מברליין) יש אולי כאלה שעלו לגדולה ביחד עם עוד סופרסטאר (קארים עבדול ג'באר, פאו גאסול), אבל אין מישהו שעשה את זה ביחד עם שניים. ובוודאי שאין מישהו שחבר לשני כוכבי על תוך כדי נטישה של הקבוצה והעיר בה הוא גדל. לברון ברח ובחר באופציה הכי קלה, שבה גם במקרה שייכשל, הוא לא יספוג את כל האש. הבעיה היא, שאם יצליח, לא תהיה זו ההצלחה הבלעדית שלו. לא בטוח שאת זה הוא לגמרי לקח בחשבון.
אם אתם לא קונים את זה, פשוט תלכו שלוש שנים אחורה לקיץ 2007, בו בוסטון רקמה לעצמה שלישיית כוכבים משלה. נכון, הם היו הרבה יותר ותיקים ונואשים לטבעת, אבל קווי הדמיון רבים. באותה נקודת זמן, אין מחלוקת על כך שקווין גארנט היה שחקן הרבה יותר מוערך מפול פירס. ובכל זאת, הביג טיקט הגיע לקבוצה של פירס, ששייכת לו ללא עוררין, והפך לכינור שני ולפעמים שלישי.
מישהו יכול להטיל ספק בכך שהסלטיקס הגדולים, שזכו באליפות ב-08' והגיעו לגמר הירואי השנה, הם קבוצה שקודם כל מזוהה עם פירס? אם את זה לברון מוכן לקבל, וללכת על תואר מספר 2 הטוב בהיסטוריה, שיהיה לו בהצלחה. אין במה להתבייש אם אין לך את מה שדרוש כדי להיות מס' 1. אבל יכול להיות שג'יימס יתעורר יום אחד, בעוד 15 או 20 שנה, יביט לאחור ויתחרט מאוד על אותה החלטה שקיבל ב-8 ביולי, 2010.
וזה לא שלא היו אופציות
האתגר והסיפוק היו גדולים יותר, למשל, אם ג'יימס היה עובר לשיקגו - עיר שכבר היתה עדה לנס ספורטיבי במגרש הביתי שלה - ומוביל אותה להצלחות על אף צילו של אלוהים ומס' 23 האמיתי. סיפור שכזה היה ממתג את לברון כאחד הספורטאים האמיצים בתולדות ארצות הברית וכאחד שלא מפחד מכלום. אבל כאמור, פחד היא לא מילה גסה עבור ה"מלך" הזה.
ג'יימס ויתר גם על הניקס. אם לברון היה מצליח להחזיר את ניו יורק לקדמת הבמה של הספורט האמריקני, מקום שהאוהדים בגארדן מזמן שכחו, הוא היה לבטח מוכתר כמלך של עיר הספורט הגדולה בתבל. אבל שוב, למה שיבחר באתגר וישאף לחרוט את שמו בדפי ההיסטוריה? הוא רק רוצה לשחק עם החברים שלו. מי יודע, אולי חוץ מכיף וצחוקים הם גם יצליחו לגרד איזו אליפות ביחד.
לקחַת אליפות עם 3 שחקנים
אלא שמנקודת המבט הקבוצתית, אני ממש מתקשה לזהות סימנים של אלופה בהיט. כרגע כל מי שחתום שם, מלבד השלישייה האמורה לעיל, הוא הרכז מאריו צ'אלמרס, ובואו נגיד שלברון-ווייד-בוש סוגר לפט ריילי משהו כמו 45 מיליון דולר, 13 מתחת לתקרת השכר החדשה. כלומר, ההיט צריכים למצוא בסכום הזה, אולי בקצת יותר (עם הסכמי חריגה כאלה ואחרים), 8 שחקנים לפחות. בקיצור, המלאכה ממש לא הושלמה בגלאקטיקוס שריילי בונה.
אם נתבונן לרגע בקבוצות שמיאמי צריכה לנצח כדי לזכות באליפות – בוסטון, אורלנדו והלייקרס – אפשר להסיק בקלות שכל אחת מהן תפרק את ההיט בצבע. פרקינס, גארנט וג'רמיין אוניל בסלטיקס, דווייט הווארד במג'יק, גאסול וביינום באל איי. את מי מהם כריס בוש יכול לעצור? מקסימום פרקינס, וזו לא חוכמה גדולה. בעידן שבו הליגה סובלת ממחסור בסנטרים משמעותיים, נקודה בה ללייקרס ולאורלנדו יש יתרון עצום על פני כל השאר, מיאמי לא תוכל להתמודד מול המסה והגובה של הקבוצות הללו.
ונניח שבצבע יפתרו את הבעיה. מה עם עומק הספסל? ללייקרס יש שחקנים כמו אודום, וויאצ'יץ' ובראון, וכל אלופה ראויה, בוודאי כזו שרוצה לתפוס מקום מיוחד בהיסטוריה, חייבת כמה אקס-פקטורים, עיין ערך רון ארטסט.
ברור שווייד ולברון זה שילוב מהסרטים, אבל גם אחרי הגעתו של קינג ג'יימס מיאמי תישאר קבוצה שזקוקה לחיזוקים מאוד משמעותיים, מהלכים מחוכמים של פט ריילי ובעיקר מאסה מתחת לסל. אפילו בוש עצמו הוא מסוג הפורוורדים שנשארים הרבה מחוץ לצבע, ובוודאי לא מסוגל להסתדר שם לבד. ללא שותף דומיננטי שיחזיק לו את היד מול הבריונים הגדולים בליגה, מיאמי תעמוד בפני חורף קר במיוחד.
