אתם מכירים ודאי את הביטוי הפופולארי "לא יכול להיות", זה שכולם משתמשים בו דווקא בעקבות דברים שקרו. ובכן, הנה מספר דברים ש"לא יכולים להיות" ובכל זאת התרחשו. ובמלים אחרות, דברים שמכבי ת"א לא יכולה להרשות לעצמה שיתרחשו שוב הערב ב-21:00.
ראש וראשון לפני כל דבר אחר הוא רפיון הגנתי. אחרי פתיחה מצויינת שהכניסה את פרטיזן בלגרד לבור של 21 נקודות הפרש, השחקנים עלו למחצית השניה כשהם פחות דרוכים, פחות רוצים. התחושה היתה שאם אפשר היה לגרום ליריבה ליפול לבור עמוק כל כך בזמן קצר כל כך ובאופן מפתיע למדי, אין סיבה שהמשחק הזה לא יסתיים בניצחון והרי ההפרש לא חשוב בסופו של עניין.
כיוון המחשבה הזה שגוי, כמובן. אפשר היה לקבל עדות נוספת לכך בדברים שאמר פיני גרשון אתמול: "חלק מהשחקנים התנהלו כאילו זה עוד משחק".
כמובן שאי אפשר לנקות גם את גרשון מהעניין הזה. הוא אמנם לא משחק על המגרש, והוא בטח לא יכול לשלוט בתחושות טבעיות של אנשים כמו נפילת מתח, אבל ישנם משחקים שזה בסדר לאפשר לזה לקרות כמו נגד הפועל עפולה בחוץ, אחרי שחוזרים מניצחון גדול במדריד, וישנם משחקים שצריך לצאת מעורך בחדר ההלבשה במחצית דווקא ביתרון דו-ספרתי, כדי לעשות כל מה שניתן למנוע נפילה היסטרית כזו. בסופו של דבר, מרגע שפרטיזן פיגרה ב-21 נקודות היא רצה ל-29 הפרש עד לסיום. בנוקיה. וזה הרי "לא יכול להיות", לא?
ובעניין אחר. אם זה "לא עוד משחק", כמו שגרשון הגדיר, וכולם יודעים שזה לא עוד משחק, הרי ש"לא יכול להיות" ששלושה שחקנים ישברו שיאי עונה דווקא בערב כזה. כולם דיברו אחרי המשחק על דושאן קצ'מן שקלע 29 נקודות (לא רק שיא עונה אלא גם שיא קריירה ביורוליג), אבל מה לגבי בו מקאלב, רכז בגובה 1.83, שהוריד 10 ריבאונדים, יותר מכל אחד אחר במשחק ויותר מכל משחק אחר שלו בעונה? ומאיפה הגיע לורנס רוברטס עם 5 אסיסטים, הנתון הטוב ביותר שלו העונה? שלא לדבר על 13 שלשות לקבוצה כולה ב-50 אחוז מהשדה ובמשחק חוץ.
כל אלה טעונים שיפור, ודאי כאשר מדובר במשחקים מכריעים, שלא היו אמורים לקרות במשחק חשוב כל כך. "לא יכול להיות" שמכבי ת"א באופן מסורתי ולאורך שנים, וזה בדוק, תעמיד שחקנים רבים על שיאי הקריירה שלהם דווקא במשחקים נגדה. אגב, גם אחוזי הקליעה ההיסטריים של מירזה טלטוביץ' וקארל אינגליש לשלוש בתל-אביב לקוחים מתוך אותה קלישאה של "לא יכול להיות", והם בכל זאת התרחשו אל מול עינינו וקאחה לבוראל ויטוריה ניצחה כאן בגדול. אגב, גם שיא הקריירה של צ'אק אידסון ביורוליג הושג נגד מכבי ת"א בזמן ששיחק בריטאס וילנה. וישנם, כאמור, רבים נוספים.
בכלל, נושא השמירה על קלעי שלשות הוא נתון שמתווכחים לגביו במשך כל תקופת כהונתו של פיני גרשון, שעל פי הגישה שלו, העובדתית, יש לומר, אחוזי הקליעה צונחים ככל שזורקים רחוק יותר מהסל. לעיתים נראה שמכבי כאילו מזמינה זריקת שלשות כמעט חופשיות ומעדיפה את זה על פני כניסה לצבע והשגת סל של שתיים בסיכוי גדול יותר. אם כי הפעם גרשון טען ששחקנים פשוט לא ביצעו נכון את ההגנה מול מהלכים כאלה. בדרך שבה מכבי שומרת כל יציאה של שחקן לעבר קלע צריכה להיעשות בחדות, בזריזות ובמאמץ. בחלק מכריע מתוך 9 השלשות שזרק קצ'מן במשחק זה לא קרה.
ובכל מקרה, מתברר שלפעמים יש יוצאים מהכלל אפילו ברמת הגישה הכללית. קחו פאוור פורוורד כמו לורנס רוברטס, למשל, עם 1 מ-6 לשתיים ו-2 מ-5 לשלוש. יכול להיות או לא? עובדה.
השחקנים והמאמן צריכים להיות מרוכזים מאוד במשחק. מחשבות לטווח ארוך ולשבוע הבא בבלגרד לא יועילו, ויהיה להן משמעות ותוקף רק לאחר המשחק. מי שחושב כבר עכשיו על הקושי לנצח בשלושה משחקים לאחר שהפסיד בראשון, עלול להגשים נבואה שחורה. החוכמה היא להתרכז בצעד הבא, ולקחת פסיעה אחת קדימה בכל פעם. אם מכבי תשווה ל-1:1 המשוואה תשתנה ולפתע היא תצטרך לנצח שניים מתוך השלושה הבאים. כלומר, תוכל להרשות לעצמה הפסד וזה כבר נשמע יותר נוח ופחות מלחיץ.
הולכים צעד-צעד, החל מהערב. כי "לא יכול להיות" אחרת.
